"וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"

כנגד טענת מתנגדיו:

מציע משה כי הקב"ה הוא זה שיודיע לעין כל מי נבחר על ידו להנהיג את האומה:

בין לבין הולך משה אל דתן ואבירם ומנסה לשכנעם, מה שגורם להתרסה יותר חמורה כנגד מנהיגותו של משה:

כאן חוזר משה, נפגע, אל הקב"ה ומבקש:

נימוקו של משה "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (שם) ומהלך העניינים אומר דרשני. צריך לברר מה התחדש למשה בניסיונו לפגוש את דתן ואבירם, מדוע לאחר דבריהם צריך משה לפנות אל הקב"ה מה שלא עשה קודם לכן ומה פשר הנימוק שבפיו?

אונקלוס ויונתן מתרגמים את טענת קרח ועדתו "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" וטענת דתן ואבירם "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר", באותה לשון: "אֲרוּם מִתְרַבְרְבַת עֲלָנָא אוּף אִתְרַבְרְבָא". אף על פי כן נראה, מפשט הכתובים, שיש כנראה חילוק ביניהם.

בדיקה קצרה תוכיח כי השרש "שרר" (במשמעות של שלטון) מופיע תמיד במשמעות שלילית והרבה פעמים בצמידות ל"רוע". ניתן כמה דוגמאות "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט יח), "וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע " (ירמיהו ג' יז, ועיין עוד שם, שם כד, שם ט' יג, שם י"ג י, שם ט"ז ב, שם י"ח יב, שם כ"ג ז, (ננצל הזדמנות זו כדי לעורר שוב את הקשר בין ספר דברים וספר ירמיהו) תהילים נ"ב ז וגם אסתר א' כב). לעומתו השרש "נשא" מופיע במשמעות חיובית ובהקשר של נשיאה בעול. כמו למשל ב: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות י"ח כב).

אם כך, יש הבדל מהותי בין הטענות. קרח ועדתו אינם פוסלים אישית את משה רבנו, המחלוקת היא אידאולגית או על חלוקת הכיבודים או גם שניהם. לעומת זה דתן ואבירם פוסלים אישית את משה רבנו ומאשימים אותו בניצול מעמדו להשגת טובות הנאה אישיות, מה שנקרא ניצול לרעה של השררה. בפיהם הטענה "מושחתים נמאסתם". טענה זו, באם היא נכונה אכן פוסלת את מי שקיבל את השררה מלהמשיך ולכהן בתפקידו. מי שרואה בתפקידו הזדמנות להתעשר על חשבון הציבור ולהנות ממנעמי השלטון איננו מבין שלטון מהו. ראשי העם נבחרו כמשרתי הציבור - "עבדים לעם קדוש". דתן ואבירם מאשימים את משה כי הוא מתייחס אל עם ישראל כעבדיו ומשרתיו. דבר זה מוכח גם מהלשון "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר". לשון זו מופיעה בתנ"ך רק בעוד שני מקומות האחת אצל שמשון (שופטים ט"ז כא) המשועבד כטוחן לפלישתים והשני כשנחש העמוני מנסה לשעבד את אנשי יבש גלעד כעבדים "בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין" (שמואל א י"א ב). עכשיו ברורה גם תגובתו של משה. משה התייחס לעם ישראל כצאן שיש לדאוג לו עד לאחרון טלאיו. משה סיכן את נפשו כדי להציל כל יהודי באופן פרטי ואת כל העם ככלל. משה לא נהנה כהוא זה ממעמדו ולכן הוא מדגיש:
א. "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", מעולם לא ניצלתי את מעמדי כדי לדאוג לרווחתי הכלכלית.
ב. "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" מעולם לא השתמשתי לרעה בשררתי.

זו אולי גם כוונת המדרש הקושר בין הרֹע לשררה וז"ל:


הבה נתפלל כי גם דורנו יזכה למנהיגים המבינים נכון את תפקידם והולכים בדרכיו של משה רבנו.