ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המוכתר של מחנה השבויים

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים וילך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ח

המוכתר של מחנה השבויים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בפרשת וילך, מצטווים אנו את המצוות האחרונות בתורה, ובכך משלימים את קבלת כל ה- תריג'. בפרשת ניצבים קוראים אנו על כך שהמצוות הם ממש בהישג ידינו – "כי המצווה הזאת... לא נפלאת היא ממך... לא בשמיים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך...".
ומה קורה במצבים, שהמצוות אינן קלות ובהישג יד, ונדמה לנו כאילו הן ממש בשמיים ומעבר לים? האם מצבים אלו יכולים ללמד אתנו משהו גם על 'הזמנים הרגילים', שבהם המצוות קלות ובהישג יד?
סיפור פשוט ומופלא מספרת הרבנית פועה שטיינר בספרה 'ההר הטוב הזה', על אביה הרב שלמה מן ההר זצ"ל (שיום פטירתו יחול ב- כו' אלול):
במלחמת השחרור, נפל הרובע היהודי בידי הירדנים. בהסכם הכניעה נחתם, שהאוכלוסייה תגורש מחוץ לחומות, והלוחמים (ובפועל – כל הגברים) ילכו בשבי. יום הכניעה חל ביום שישי, וכמובן, היה זה יום קשה מאד. האנשים, ששהו כשבועיים במקלטים, תחת הפגזות ויריות, עלו לזמן קצר לביתם לארוז מעט חפצים, שיהיו המעט שישרוד מרכושם.
אותה שעה, סיפר הרב לימים, הייתי ב"מצב הדומה למה שהאדם נמצא בו, בשעה שהכל נושר ממנו, כשהוא מת. נפרדתי אז מאשתי, מילדי, מאימי, מביתי, מרהיטי, מספרי. נשר ממני כל מה שעשיתי וכל מה שחשבתי שאעשה... ידעתי שאני יוצא לדרך לקראת הנעלם המוחלט...".
והנה, לאחר שסיים הרב את אריזת החבילות, וכבר הוריד הכול לחצר, החליט הרב לקיים את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו, ויהי מה! הוא עלה חזרה לביתו, משך את גיגית המים ממקומה, (לא היו מים זורמים), והתרחץ במימיה. המים היו קרים, אך על כל נטלה ונטלה ששפך על עצמו, אמר: הריני מתרחץ לכבוד שבת קודש! לאחר מכן, לבש בגדי שבת – חולצה לבנה, חליפת שבת, וירד חזרה... נפרד ממשפחתו, ויצא אל השבי...
במהלך השבת, נאלצו השבויים לנסוע באוטובוסים של הליגיון אל עבר – הירדן המזרחי. כשהגיעו למחנה השבויים, לאחר שעות רבות שלא טעמו דבר, חילקו הלגיונרים מים לשבויים מתוך דוודים גדולים. במקום היו מאות שבויים, והתפתחה מהומה גדולה.
ניסה המפקד הערבי להשליט סדר, ולא עלה בידו. הוא החל לצעוק בקול נרגז – מי כאן 'מוכתר'? אך איש לא השיב לקריאתו. הביט המפקד בשבויים, והנה כולם מוכתמים באבק ופיח, כשהם לבושים בבגדים מלוכלכים שלא הוחלפו שבועיים.
אך, לפתע, בין כולם בלט אדם אחד רחוץ למשעי, לבוש בבגדים יפים... הרב מן ההר.
אתה המוכתר, צעק המפקד, מדוע אינך בא כשאני קורא לך?
התייצב הרב ליד המפקד, וחילק מים לכולם. מאז, במשך כל תשעה חודשי השבי, היה הרב המוכתר של השבויים, וזכה לכבוד וזכויות מיוחדות.
לעת זקנה, עשה הרב חשבון נפש, ותהה – הכיצד בעד מצווה אחת שקיים, זכה לכבוד וזכויות כה רבות? האם לא ינוכה לו בעולם הבא משכרו?
לבסוף הגיע למסקנה, שמצווה שאדם מקיים ב'שעת הזעם', כאשר באותו מקום ובאותו זמן, אין מי שיקיימנה, שכרה רב עד מאד.
ועוד מסקנה הייתה לרב מאותם שעות. באותו זמן, כשכל עולמו הקודם נחרב, הוא גילה שיש לו עולם מקביל נוסף להיאחז בו – 'עולם ההלכה'. באותו זמן, הוא חשב בכל פרט – מה עליו לעשות על פי ההלכה. למעשה, הוא גילה שאין זה עולם מקביל, אלא עולם שהוא כבר זמן רב חי בתוכו, אך רק עולם זה נשאר כעת עימו. כך הוא לא הפך לתלוש, אלא נותר עם עוגן חזק לאחוז בו.
הרב מן ההר הוא תלמיד חכם בן הדורות שלנו. אנו יכולים ללמוד ממנו. אם נתבונן בלקחים, שהוא הפיק ממה שקרה לו, נגלה שדווקא קיום המצוות בעת השגרה הוא שעמד ונתן לרב עוגן ויציבות גם ב'שעת הזעם'.
ובמילים של פרשת ניצבים – מי שמקיים את המצוות, שקרובות אלינו מאד, הרי שהוא נוכח לדעת שהמצוות הופכות אותו לאדם המתעלה מבחינה רוחנית אף מעבר לשמיים ומעבר לים...
שנזכה....
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il