ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב' א'- ב' ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה הלכות תשובה לרמב"ם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

טו תשרי תשע"ח

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב' א'- ב'

טו תשרי תשע"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

התשובה ומרכיביה
א1 אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה•? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ• וְלֹא עָשָׂה, מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה• וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּ ח•. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה•, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ•, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ, וּבְכֹ חַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ•, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר - זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹ ה אוֹמֵר: "וּזְכֹ ר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹ תֶיךָ"• (קהלת יב,א).
א2 וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ, וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ - כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה; מִכְּלַל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹ דֶם שֶׁיָּמוּת - נִסְלַח לוֹ.
ב1 וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה*? הוּא שֶׁיַּעֲזֹ ב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹ ר בְּלִבּוֹ• שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד*, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹ ב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹ תָיו"• (ישעיה נה,ז).
ב2 וְכֵן יִתְנַחֵם• עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ"• (ירמיה לא,יח). וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם•*, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹ אמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם"• (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.

תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה - אין צריך לעשות כך, אלא שמצב זה מעיד על ההתנתקות המוחלטת מן החטא. וּפֵרֵשׁ - נמנע. מִיִּרְאָה - מפחד בני אדם. כִּשְׁלוֹן כֹּחַ - חולשת הגוף. שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה - קיים יחסי אישות עם אישה האסורה לו. נִתְיַחֵד עִמָּהּ - שהה עמה במקום שאין אחרים נמצאים עמהם, ויכלו לקיים בו יחסי אישות. וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ - באותה עיר שנעברה בה העברה. בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ - בצעירותך, בעוד כוחך במותניך. וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ - ויחליט במחשבתו. שֶׁנֶּאֱמַר : " יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ [מעשיו] וְאִישׁ אָוֶן [רֶשע] מַחְשְׁבֹתָיו [תפיסותיו הרעות], וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". יִתְנַחֵם - יתחרט. שֶׁנֶּאֱמַר : "הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי [התחרטתי על מעשיי הקודמים] וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ [אחר שנודעה לי טעותי, הכיתי בידי על ירכיי כביטוי לצערי], בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת וכו' - אפשר שמשמע הדברים שיקבל עליו החוזר בתשובה את ה' כעד לחזרתו הכנה, שהרי הוא יודע תעלומות לב. ואפשר שמשמעם עמוק יותר, שה' המשגיח על כל אדם, "שלא ייעלם ממנו נעלם... כי עיניו על דרכי איש", יעיד עליו שהתנתק מעברותיו באמת, (ראה איוב לד,כא; מו"נ ג,יז; ג,כג). וזו "תשובה גמורה", ומכל מקום אפילו הרהור תשובה בלבד כוחו עצום עד שיחשיב רשע גמור כצדיק (אישות ח,ה4). שֶׁנֶּאֱמַר - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו... [הצהרת החוזרים בתשובה:] וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ [ביסודה, כל עברה נעשית כשהאדם חדל להכיר בעובדה שה' מנהל את העולם, וסובר שהוא עצמו מנהל את מסלול חייו בעולם], אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם [והרי אנו כיתומים, וה' משגיח ודואג לנו]. [ותשובת ה':] אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ".

ביאורים

לאחר שעסקנו בפרק הקודם במצוות הוידוי ובדרך לעבור כפרה, בפרק זה הרמב"ם נכנס לתוכו של תהליך התשובה. הוא מנתח ומברר את הדרך שבה בעל התשובה צריך לצעוד.
ראשית, הרמב"ם מחלק את דרגות התשובה לשלושה חלקים: מי ששב בתשובה וכוחו במתניו, זקן ששב בתשובה, ואדם ששב ביום מותו. אין דרגות התשובה הללו שוות. הרמב"ם קורא לבחור ששב – 'בעל תשובה גמורה'. זקן ששב הוא 'בעל תשובה'. ואילו אדם ששב ביום מותו אין הרמב"ם מכנה בעל תשובה כלל. הוא אומר שכל עוונותיו נמחלין אך אינו משתמש בביטוי 'בעל תשובה'.
ההסבר להבדל בין המושגים טמון בהלכה הבאה. בהלכה ב' מגדיר הרמב"ם מהי התשובה. התשובה היא תהליך של עזיבת החטא באופן מעשי, התנתקות מהרצון לעבור שוב על החטא, קבלה לעתיד ווידוי, שחותם את השינוי. הרמב"ם מוסיף דבר נוסף – 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. כביכול, תשובת האדם צריכה להיות כה איתנה ופנימית עד כדי שהוא יכול לקחת את הקב"ה לעדות לפני כל באי העולם כדי להעיד שהשינוי שעשה הוא באמת שינוי אמיתי.
כאשר האדם שב בתשובה בעודו צעיר וכשכוחו במתניו – יתכן שאם יעמוד שוב לפני אותו המעשה שוב שייכשל. הדבר היחיד שישמור עליו וימנע ממנו לעבור עברה הוא עוצמת התשובה שעשה. אם עשה תשובה עמוקה ושלמה עד כדי שהקב"ה יכול להעיד עליו שלא יכשל - הוא יצליח ולא ליפול. תשובה זו נקראת בלשון הרמב"ם 'תשובה גמורה'. אך תשובה של אדם זקן, שבאופן טבעי החשק שלו לעבור עברות קטן יותר בגלל כוחו המידלדל, אינה תשובה גמורה, שהרי אם תבוא לפניו העברה הוא אמנם לא יעשה אותה, אך לא מכיוון שהתשובה מונעת אותו אלא בגלל כישלון כוחו. לכן הוא אינו בעל תשובה גמורה מכיוון שהמרכיב של עדות ה', שבעצם מעיד על עצמתה של התשובה, חסר אצלו. אומנם יש לאותו זקן יכולת לחטוא. הוא יכול להתאמץ ולעבור עברה, ותשובתו היא אכן תשובה. אך מכיוון שהדבר קשה יותר היא אינה תשובה גמורה. האדם ששב ביום מותו לא צריך כלל את עדות ה' שלא יחטא. הוא אינו הולך לעשות לא מצוות ולא עברות, ולכן מוחלים לו. אך אין הרמב"ם קורא לו 'בעל תשובה' מכיוון שההתמודדות העתידית עם החטא נחסכה ממנו וממילא לא נמצאים אצלו כל מרכיבי התשובה.

הרחבות
*חלקי התשובה
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הרמב"ם מחלק את התשובה לארבעת החלקים. מקור החלוקה הוא בדברי רב סעדיה גאון "וגדרי התשובה ארבעה: העזיבה והחרטה ובקשת הסליחה וההחלטה שלא יחזור". שם מבאר רס"ג שהכול נלמד מפסוק אחד בספר הושע [יד ב]: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך וכו'" [אמונות ודעות מאמר חמישי אות ה].
*הגדרת התשובה
וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד. הרמב"ם סובר שתשובה גמורה היא בקבלה שלא לחטוא שוב לעולם. רבנו יונה חולק על כך וסובר שאם כך, עד יום מותו אדם לא יוכל לעשות תשובה, שהרי מניין לו לאדם שלא יחזור לחטוא? לפי דבריו, האדם צריך לשנות את דרכיו ואת מעשיו שהיה מורגל בהם ואשר הביאו אותו לחטוא: "לפיכך יעזוב דרכו הרע... ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ויסיר מחשבות לבו הזונה ואז כי אמיד נפשיה והרגיל עצמו זמן וידע ששלט במראה עיניו ובדרכי לבו אז בשובו אל ה' יהיה בטוח שתתקבל תשובתו" [שו"ת מהרי"ט חלק ב סימן ח].
*תשובה גמורה
וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם. המפרשים שואלים כיצד יעיד עליו יודע תעלומות, שאם כן, אין לאדם בחירה חופשית? עונה ה"לחם משנה" שגם זה מחלקי התשובה המוטלת על האדם, שצריך האדם לקבל את הקב"ה עליו כעד שלא ישוב לחטוא לעולם (וכן מסביר ה"כסף משנה" , אך יש שהפנו לדברי הרמב"ם בפרק ה הלכה ה לקמן שאין הידיעה סותרת הבחירה).

שאלות לדיון
א. כיצד משפיעה על האדם תשובה גמורה, וכיצד משפיעה תשובה שאינה גמורה?
ב. מה המשמעות שהקב"ה יעיד על האדם שלא ישוב לזה החטא לעולם? איך ייתכן הדבר?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il