- משנה וגמרא
- בבא בתרא
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
פנינה בת מרים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
משנה דף קל"א ע"א האומר זה בני ושם בגמרא: למאי הלכתא.
תוספות שם ד"ה ליורשו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רע"ז סעיף י"ב, ושם בגר"א סעיף קטן ו'.
קצות החושן שם סעיף קטן ב'.
רמב"ם הלכות יבום פרק ג' הלכה ד'.
סוגית הגמרא דף קכ"ז ושם רשב"ם ובתוספות ד"ה כך נאמן.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב' הלכה י"ד, ושם במגיד משנה ומשנה למלך.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ד' הלכה ב'.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכה ט"ו.
מחלוקת הראשונים בדין יכיר על מי שלא ידוע שהוא בנו
שנינו 1 "האומר זה בני נאמן" ושואלת הגמרא "למאי הלכתא?" איזו נפקא מינה יש לאמירה זו? והתשובה היא "ליורשו, ולפטור את אשתו מן היבום". על כך שואלת הגמרא - "ליורשו פשיטא!" ומבאר הרשב"ם שפשוט שהוא נאמן לומר זה בני לעניין ירושה, שהרי יש לו מיגו שבידו לתת לו מתנה. וממשיך הרשב"ם שאין לומר שהמשנה מחדשת שנאמן אפילו על נכסים הבאים לאחר מכאן, שעליהם אין לו מיגו - שכן ביחס אליהם באמת אין סיבה שיהיה נאמן. ולמרות שהתורה מחדשת את דין "יכיר" ואדם נאמן לומר "זה בני בכור", ונאמנות זו מועילה גם לגבי נכסים הבאים לאחר מכאן כמפורש בגמרא 2 , נאמנות זו היא דוקא לגבי מי שידוע שהוא בנו ורק לא ידוע אם הוא בכור, אבל לא ביחס לאדם שכלל לא ידוע אם הוא בנו. וכן כתבו גם התוספות במקום.
הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך למדו אחרת, וזו לשונם 3 :
"שלשה נאמנים על הבכור, חיה אמו ואביו. חיה מיד, שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת. אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לאמר זה הוא הבכור, אביו לעולם. אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן , וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור, נאמן". מפורש בדבריהם שנאמן גם על מי שלא ידוע שהוא בנו.
מפורש בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך שדין 'יכיר' לא בא רק לקבוע מיהו הבכור, אלא גם לקבוע מיהו בנו. הגר"א מבאר שמקורו של הרמב"ם הוא דיוק הלשון בדברי רבי יהודה "זה בני ובכורי הוא" 4 , שמשמע מכך שהאדם אומר שתי אמירות ועל שתיהן הוא נאמן - שהוא הבן ושהוא הבכור.
קושיות הקצות והרא"ש על הרמב"ם
הקצות הקשה על שיטת הרמב"ם מהברייתא המובאת במסכת כתובות 5 :
תניא: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי. אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה! א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה.
רבי אומר שמי שאומר "זה בני וכהן הוא" נאמן רק להאכילו תרומה, משום שבידו להאכילו תרומה, אבל אין הוא נאמן להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה. והנה לפי הרמב"ם לא מובן לשם מה יש צורך להגיע למיגו דבידו, גם בלעדיו הוא צריך להיות נאמן מטעם דין 'יכיר'! במה האמירה 'זה בני וכהן הוא' שונה מהאמירה 'זה בני ובכור הוא' או 'בני זה ממזר הוא'? לעומת זאת לפי הרשב"ם ובעלי התוספות הגמרא מובנת, שכן דין 'יכיר' אינו מעניק נאמנות ביחס לאדם שכלל לא ידוע שהוא בנו. כך שואל הקצות על שיטת הרמב"ם, ונשאר בצריך עיון.
שאלה דומה מתעוררת על דברי הרמב"ם בהלכות יבום 6 :
מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו, אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום , כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר, ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה, אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו, וחולצת ולא מתיבמת.
הרמב"ם כותב שמי שזינה עם אשה ואומר שבנה הוא ממנו, לעניין ירושה אנו מתייחסים אל העובר כבנו אבל לעניין יבום הרי זה ספק, ומסביר הרמב"ם שהחשש הוא שכשם שזינתה איתו כך יתכן שזינתה עם אחרים, ולכן אי אפשר לחייב אותה ביבום. הלחם משנה מביא את שאלת הרא"ש על כך - מהו טעם החילוק בין ירושה ליבום? ביחס לירושה הריהו נאמן ובפשטות הטעם הוא דין 'יכיר', והרמב"ם לשיטתו שאדם נאמן לומר 'זה בני' גם על מי שאינו מוחזק כבנו, אך אם כן מדוע לגבי יבום אינו נאמן? אמנם הרמב"ם ענה על כך, שחוששים "כשם שזינתה איתו כך זינת עם אחר", אולם מעתה לא מובן מדוע סברא זו אינה יוצרת ספק גם לגבי הירושה?
נאמנות 'יכיר' נגד עדים
נתבונן במחלוקת ראשונים נוספת. הגמרא 7 מביאה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים ביחס לדין יכיר:
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור, ואמר אביו על אחר בכור הוא, מהו? שלח להו: כותבין הרשאה זה לזה. מה נפשך? אי כרבנן סבירא ליה, לישלח להו כרבנן! אי כרבי יהודה סבירא ליה, לישלח להו כרבי יהודה! מספקא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן. מאי היא? דתניא: יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה; וחכמים אומרים: אינו נאמן.
לדעת רבי יהודה, האב נאמן לומר על אחד מבניו שהוא בכור גם אם "היו מוחזקין בזה שהוא בכור", ונמצא שאמירתו סותרת חזקה. מבאר הרשב"ם 8 שלא מדובר כאן שיש עדים על אחד שנולד לפני אחיו, שאז ודאי אין האב נאמן, אלא מדובר שהיו מוחזקים "בקול בעלמא" על אחד שהוא בכור, והאבא אומר שלא הוא הבכור אלא אחר, והשאלה היא האם האב נאמן במקום חזקה שמכחשת דבריו. לפי ר' יהודה הוא נאמן נגד הקול, לפי חכמים אינו נאמן, ושמואל מסופק בדבר.
הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא בהלכה שהבאנו "אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק כבנו כלל זה הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו שאינו בכור נאמן". ומבאר הרב המגיד שהרמב"ם פסק כדעת ר' יהודה שנאמנות האב היא גם נגד חזקה, ומוסיף את פירוש הרמב"ן והרשב"א שהיו מוחזקים "בין בעדים שנולד ראשון בין בקול בעלמא", ראשונים אלו חולקים על הרשב"ם וסוברים שהאב נאמן אפילו כשיש עדים. המשנה למלך מביא מחלוקת אחרונים בהבנת שיטת הרמב"ן והרשב"א: המשנה למלך עצמו סובר שגם הם לא אמרו אלא באופן שאין הכחשה מפורשת בין האב לעדים, שכן יתכן שמי שהעדים אומרים שהוא הבכור - אינו בנו; אבל אם מכחישם בפירוש אינו נאמן. ולדעת המהר"י בן לב וה'משפטי שמואל', הרמב"ן והרשב"א אמרו דבריהם אפילו שהאב אומר שכולם בניו, ויש סתירה מפורשת בינו לבין העדים. ושיטה זו דורשת ביאור, הרי בכל מקום "על פי שנים עדים יקום דבר", ואיך יתכן שנאמנות האב תגבור עליהם? גם במקומות אחרים בהם נותנת התורה נאמנויות לאדם יחיד, כגון עד אחד שנאמן באיסורים, או אבא שאומר קידשתי את בתי, הן תמיד מסתלקות כשיש עדים נגדם. במה מיוחד דין 'יכיר' שהוא עדיף על עדים?
דין יכיר לעניין יבום
בהמשך הסוגיא שפתחנו בה דנה הגמרא בטעם שהאב נאמן לומר 'זה בני' ולפטור בכך את אשתו מן היבום, ואומרת "אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן? הואיל ובידו לגרשה". ומכאן הקשו האחרונים קושיא נוספת על שיטת הרמב"ם והשו"ע, הרי לפיהם אדם נאמן מדין 'יכיר' לומר על אדם שאנחנו לא יודעים שהוא בנו שהוא בנו, ואם כן לא מובן לשם מה נזקקה הגמרא למיגו שבידו לגרשה, גם בלעדי המיגו נאמן מדין 'יכיר' לומר על אדם שהוא בנו ובכך לפטור את אשתו מיבום?
האור שמח תירץ את השאלה האחרונה על פי הגמרא שהבאנו למעלה, האומרת ששמואל עצמו מסופק אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן, והרי הטעם של מיגו שבידו לגרשה הובא בגמרא בשם שמואל עצמו, והוא לשיטתו מוכרח להסביר את המשנה מטעם מיגו שבידו לגרשה.
השב שמעתא 9 הלך בדרך אחרת, והוא מחדש חידוש בדין 'יכיר', שנאמנות זו היא רק ביחס לבן אך לא להשלכות שיוצאות ממנה לגבי אנשים אחרים, ולכן אי אפשר לפטור את אשתו מהיבום. לפי דבריו מיושבים גם דברי הרמב"ם בהלכות יבום, שמי שזינה עם אשה ונתעברה ואמר שהעובר ממנו נאמן לגבי ירושה, אבל לגבי יבום יש ספק, והקשה הרא"ש מהי הסברא לחלק ביניהם? לפי דברי השב שמעתא השאלה מתורצת, שדוקא לגבי ירושת הבן יש דין יכיר אבל לא לגבי יבום האם.
ועדיין יש לשאול, כיצד באמת יכול האב לומר בוודאות 'זהו בני', כיצד באמת הוא יודע שזהו בנו והאשה לא זינתה עם מישהו אחר? מחדש השב שמעתא חידוש נוסף בדין יכיר, שבאמת אנחנו שואלים אותו איך הוא יודע, ועל כך הוא עונה שהאשה נאמנת עליו שלא זינתה עם אחר. אמנם בית הדין עצמו אינו מאמין לה, שאין אפוטרופוס לעריות, אבל כיון שהאב עצמו נאמן מדין יכיר - הוא גם יכול לומר שהוא מאמין לה.
ר' עקיבא איגר בתשובה הביא גם הוא את הסברא שכותב הקצות ליישב את הרמב"ם, אבל הוא דוחה אותה מכוח דברי התוספות. הברייתא שהבאנו לעיל מסיימת "וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה". ויש להבין מהו באמת המקור לכך שהאב נאמן להכיר את בניו גם לעניין יוחסין? הרשב"ם במקום פירש "וסברא הוא, מדכתיב יכיר מה לי בכור מה לי דבר אחר". לפי הרשב"ם, כיון שהתורה לימדה שהאב נאמן לענין בכורה, אנו למדים מכך שהוא נאמן גם לעניין יוחסין, כי אין סברא לחלק ביניהם. אולם התוספות מקשים על דברי "תימה, מפני שנאמן לבכר יהיה נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה?" ולכן התוספות מביאים שתי שיטות אחרות: הראשונה היא "ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל עניין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם, והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה". התוספות כותבים שהנאמנות לומר מיהו הבכור כוללת בתוכה גם נאמנות לעניין יוחסין, שהרי כאשר הוא אומר על הבן הקטן יותר שהוא הבכור - משמעות הדבר שהגדולים יותר אינם בניו, כלומר הם ממזרים. והנה לפי הנחת השב שמעתא סברת התוספות לא נכונה, גם אם האב נאמן על הבכור - אין לו נאמנות על הפועל היוצא מכך לגבי אחרים! אלא ודאי שלא שייך להפריד בין הנאמנות על הבן לבין הנאמנות על אחרים, אם פלוני הוא הבכור אז לא יתכן שהשאר הם בנים שלו, מכח דברי התוספות הללו דוחה ר' עקיבא איגר את סברת הש"ש. אמנם, בדברי ר' עקיבא איגר יש מקום לדון, שיתכן שיש מקום לחלק בין דיון לגבי האשה לבין דיון שהוא לגבי הבנים עצמם.
שיטת רבינו אליהו
התוספות מביאים הסבר נוסף לביאור מקור הנאמנות של האב לומר על בנו שהוא בן גרושה "ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה". לשיטת רבינו אליהו נאמנות זו היא מפורשת בתורה (בשונה מהפירושים הקודמים לפיהם היא נלמדת בעקיפין מהנאמנות לומר זה בני בכור), ונמצא שיש שתי נאמנויות נפרדות אותן מחדש הכתוב.
שיטת רבינו אליהו פותחת פתח לבאר את כל ההלכות שהתקשינו בהן. שאלנו כיצד נבין את שיטת המהריב"ל ועוד אחרונים, שסוברים שלפי הרמב"ן נאמנות 'יכיר' התחדשה גם כשהיא סותרת באופן חזיתי עדים? הסבירו האחרונים 10 על פי רבינו אליהו, שהתורה מלמדת למעשה שתי הלכות נפרדות. על הפסוק "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" כותב הנצי"ב על התורה ש'על פני' פירושו בחיים. ושואל הנצי"ב, והרי במסכת קידושין 11 מבואר שהאב נאמן לומר 'זה בני ממזר' אפילו על עובר, שלא נולד בחיי האב? מבאר הנצי"ב שיש כאן שתי נאמנויות נפרדות: נאמנות לקבוע מיהו היורש, ונאמנות בדיני יוחסין. הנאמנות מדין ירושה היא רק על מי שכבר יצא, ולא על עובר; ומה שאומרת הגמרא שהאב נאמן אפילו על עובר זה רק לגבי יוחסין, שביחס לכך לא נאמר "על פני". וכתבו האחרונים שאנו יכולים ללכת צעד נוסף ולומר ששתי הנאמנויות שונות מהותית מיסודן. הנאמנות לעניין הירושה מבוססת על סברא, שכיון שהאבא הוא הבעלים על ממונו התורה נתנה לו נאמנות בדבר. על כן מועילה נאמנות זו גם בהתנגשות חזיתית נגד עדים, כי האב הוא הבעלים על הממון. לעומת זאת בנאמנות לעניין יוחסין לא שייכת הסברא שהוא הבעלים על הדבר, אלא זוהי נאמנות אחרת, כשם שהאב נאמן לומר קידשתי את בתי, וכאן כבר ישנן הגבלות, וניתן לומר שגם הרמב"ן והרשב"א יודו שהאב לא יהיה נאמן נגד עדים. כמו כן, כל מה שאמרו הרמב"ם והשולחן ערוך שדין יכיר מעניק לאב נאמנות לומר על אדם מהשוק שהוא בנו היא רק לגבי דין הירושה, אבל לא לפוסלו - שהרי ודאי אדם לא יהיה נאמן לומר על אדם מהשוק שהוא בנו, ואז לומר עליו שהוא ממזר.
ישוב שיטת הרמב"ם
מעתה מתורצות גם כל השאלות שנשאלו על שיטת הרמב"ם.
על דברי הרמב"ם בהלכות יבום הקשה הרא"ש מהי הסברא לחלק בין דין הירושה לדין יבום. מעתה הדברים מיושבים: מי שזינה עם אשה ואומר שבנה הוא ממנו נאמן לגבי ירושה, ולמרות שיש חשש שהיא זינתה עם אחר - כיון שהאב הוא הבעלים על הממון הוא נאמן, שהרי נאמנות זו מועילה אפילו נגד עדים, וקל וחומר שתועיל לסלק את החשש שהאשה זינתה עם אחר; אבל ביחס לדין יבום, אין להתעלם מהחשש שהאשה זינתה עם אחר, ולכן זהו ספק.
כך גם מיושבת הגמרא שאומרת שנאמנות האב היא מטעם מיגו דבידו ולא מדין 'יכיר', וכן מיושבת שאלת הקצות מדוע אדם שאומר "זה בני וכהן הוא" נאמן לעניין אכילת תרומה רק מטעם מיגו שבידו להאכילו תרומה ולא מדין 'יכיר', שכאמור דוקא לגבי ירושה האב נאמן על מי שאינו בנו לומר שהוא בנו, ולא לעניינים אחרים כמו יבום ואכילת תרומה.
הסבר זה בשיטת הרמב"ם מדוייק בדבריו בהלכות איסורי ביאה 12 "אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן". מפורש כאן בדברי הרמב"ם שלעניין יוחסין הוא מודה לשיטת הרשב"ם והתוספות שהנאמנות היא רק על מי שהוחזק שזה בנו.
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
לבדוק את החמץ שבלב
מתנות בחינם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
סוד ההתחדשות של יצחק
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות