בית המדרש

  • סוכות
לחץ להקדשת שיעור זה

ז - שמיני עצרת

א - שמיני עצרת רגל בפני עצמו. ב - עניינו של שמיני עצרת. ג - משמעות העצרת. ד - תפילת הגשם. ה - סיום התורה. ו - חתני התורה. ז - מנהגי ההקפות. ח - גודל השמחה.

undefined

תשרי תשפ
14 דק' קריאה

סוכות





א - שמיני עצרת רגל בפני עצמו
יום טוב של שמיני עצרת נחשב מצד אחד כהמשך של חג הסוכות, ומנגד הוא נחשב כרגל בפני עצמו. מכך שקוראים לו 'שמיני', הרי שהוא נחשב כהמשך של שבעת ימי חג הסוכות. וכן במצוות העלייה לרגל והקרבת עולת ראיה ושלמי חגיגה הוא נחשב כהמשך של חג הסוכות, שכל שעלה למקדש והקריב עולת ראיה ושלמי חגיגה בחג הסוכות, אינו חייב להקריב אותם שוב בשמיני עצרת. ואם לא הספיק להקריב אותם בחג הסוכות, יכול להקריבם בשמיני עצרת (ר"ה ד, ב).
מאידך, לכמה עניינים הוא נחשב "רגל בפני עצמו". ראשית, המצוות המיוחדות של חג הסוכות אינן מתקיימות בו, שאין בשמיני עצרת מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב ולנסך מים עם קרבן התמיד. וכיוון שכך, גם שמו שונה, שאין הוא נקרא 'חג הסוכות' אלא 'שמיני עצרת', וכפי שאומרים בתפילה, בקידוש ובברכת המזון. 1 שנית, יש ביניהם הבדל בקרבנות הציבור, שבסוכות מקריבים בכל יום ארבעה עשר כבשים ושני אילים, ואילו בשמיני עצרת - שבעה כבשים ואיל אחד. וכן לגבי פרי החג, בכל שבעת ימי חג הסוכות מקריבים פרים רבים, בראשון שלושה עשר, בשני שנים עשר, וכך פוחת והולך עד שבשביעי מקריבים שבעה פרים. ואם שמיני עצרת היה המשך של סוכות, היו צריכים להקריב בו ששה פרים, ומכך שנצטווינו להקריב בו פר אחד בלבד, הרי שהוא חג בפני עצמו (במדבר כט, לב-לט).
וכיוון שמבחינות רבות הוא נחשב לרגל בפני עצמו, מברכים עליו 'שהחיינו' בקידוש של ליל שמיני עצרת. כלומר, ברכת 'שהחיינו' שמברכים בקידוש של הלילה הראשון של חג הסוכות אינה מועילה לשמיני עצרת (סוכה מז, ב; שו"ע תרסח, א).

ב - עניינו של שמיני עצרת
אמרו חכמים: שבעים פרים שמקריבים בחג הסוכות כנגד שבעים אומות, ופר יחידי שמקריבים בשמיני עצרת כנגד אומה יחידה - עם ישראל. "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" (סוכה נה, ב). כיוצא בזה מבואר במדרש (במד"ר כא, כד): "משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיוון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו (ידי חובתנו) מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקב"ה לישראל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד".
וכן אמרו בזוהר (ח"ג אמור קד, ב), שיום זה הוא של המלך לבדו, יום שמחה שלו בישראל. משל למלך שהזמין אורחים, וכל בני ההיכל (ישראל) השתדלו לארחם. לאחר מכן אמר המלך, עד כאן אני ואתם השתדלנו למען כל האורחים, והקרבתם בכל יום קרבנות עבור שבעים עמים. מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד, זהו שכתוב (במדבר כט, לה): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, לכם - שהקרבנות בשבילכם.
"וכיוון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד). אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה? בא שלמה ופירש (שיר השירים א, ד): נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ - בך בתורתך, בך בישועתך..." (ילקוט שמעוני פנחס תשפב).
וזה עניינו המיוחד של 'שמיני עצרת', שאין בו שום מצווה מיוחדת זולת מצוות השמחה בה', בתורתו ובישועתו.

ג - משמעות העצרת
'עצרת' מלשון 'עֲצָרָה', שביום זה מתאספים לעצרת סיכום ופרידה ממסלול החגים השנתי. המסלול נפתח בחג הפסח שבו יצאנו ממצרים, ממשיך לחג השבועות יום מתן תורה, ממשיך לראש השנה ויום כיפור, ימי זיכרון, תשובה וכפרה, ומסתיים בחג הסוכות, חג האסיף, שבו אנו אוספים את כל הפירות הגשמיים והרוחניים של השנה ושמחים בהם, ומתוך כך מתפשטת שמחה וברכה לכל העולם. וביום שמיני עצרת, לקראת סיום הכל, אנחנו חוזרים ומתכנסים לעצרת פרידה. "משל למלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיוון שהגיע זמנם להיפטר, אמר: בָּנַי, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום, קשה עלי פרידתכם" (רש"י ויקרא כג, לו).
מבחינה זו ראוי לשמוח ביום 'שמיני עצרת' יותר מאשר בשאר החגים, מפני שביום זה, שבו נחתם סדר ההתעלות של החגים, אנו זוכים לשיא הקִרבה והדבקות בה'. והשמחה בו כבר אינה תלויה במצווה מסוימת כמצוות הסוכה או ארבעת המינים, אלא בעצם היותינו בניו ועמו של ה'. וכך אמר הגר"א שהמצווה היא לשמוח בו בלבד, שנאמר (דברים טז, טו): "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". וכן מספרים על הגר"א שהיה שמח מאוד בחג הסוכות, וביותר בשמיני עצרת, כי על פי הסוד הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג (מעשה רב רל"ג).
ובעצרת פרידה חגיגית זו, שבה אנו מתייחדים עם ה' אלוקינו באופן מיוחד, נתן לנו ה' את האפשרות לאצור ולנצור בנשמתנו לעד את כל האור שזכינו לקלוט במשך השנה שעברה. ומתוך כך אנו יכולים להמשיך להתעלות בשנה הבאה. ובשונה משביעי של פסח שעליו נאמר (דברים טז, ח): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ", היינו שאת כל האור שאנו אוספים וקולטים בימי הפסח אנו מוסרים לה' אלוקינו, שהוא ישמור אותו עבורנו, כי עדיין איננו ראויים ויכולים לאצור אותו בקרבנו. בשמיני עצרת, לאחר סיום מסלול החגים, אנחנו זוכים למדרגה שבה אנחנו יכולים לזכות לאצור בקרבנו לנצח את כל האור והטוב שקלטנו במשך השנה, שנאמר (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם " (עיין פניני הלכה מועדים יג, ו, בטעם לכך שגם חג השבועות נקרא עצרת).
והיום השמיני הוא היום המתאים לכך, שכן העולם הזה, עולם הטבע, קשור למספר שבע, שהטבע כולו נברא בשבעה ימים, ולכל דבר שבו יש סוף וקץ. וכדי לאצור את כל הטוב והאור האלוקי שמתגלה בו, צריכים להתקדש ולהתעלות אל המדרגה שמעל הטבע והזמן, שקשורה למספר שמונה. ומכוח המדרגה שמעל הטבע, יש אפשרות לתקן את העולם. וכן נצטווינו לקיים את ברית המילה שמתקנת את הטבע ביום השמיני, שהברית היא נצחית, מעל הטבע והזמן. וכן התורה נתנה ביום השמיני, היינו לאחר ספירת שבעה שבועות. ועל כן ביום שמיני עצרת מתאים גם לקיים את שמחת התורה (מהר"ל תפארת ישראל ב').

ד - תפילת הגשם
על ידי הגשם שמביא מים לעולם, כל הצמחים, בעלי החיים ובני האדם מתקיימים, ועל כן ראוי להודות עליו לה', ולהתפלל לפניו שיוריד לנו גשמי ברכה. וזהו שתקנו חכמים בנוסח תפילת עמידה, שבמשך ימות החורף, נזכיר בברכה השנייה, את שבחו של מקום שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובברכה התשיעית, נבקש ממנו יתברך שיוריד לנו טל ומטר לברכה.
ואמנם מצד עונת השנה, היה מקום להזכיר את הגשם ולבקש עליו כבר מתחילת חג הסוכות, מפני שאז מתחילה תקופת הגשמים. אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך דחו את הזכרתו עד לאחר חג הסוכות.
וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, מפני שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם היו באים. ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע קיד, א-ב).
יחד עם תחילת הזכרת הגשמים אומרים את תפילת הגשם, שבה אנו מבקשים על גשמי השנה הבאה שירדו לברכה. ונוהגים לפתוח לקראתה את ארון הקודש, ולאומרה בכוונה ותחנונים. מנהג אשכנזים להשוות תפילה זו לתפילת הימים הנוראים, והחזן לובש 'קיטל' ואומר את התפילה במנגינה דומה למנגינת הימים הנוראים.
מנהג יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם לפני תפילת מוסף. ומנהג רוב יוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם בתוך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף, יחד עם הזכרת הגשם. ולמנהג זה, הגבאי צריך להכריז בקול לפני תפילת הלחש - "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומכוח הכרזה זו, למרות שעדיין לא אמרו את תפילה הגשם, הקהל צריך להזכיר את הגשם בתפילת הלחש של מוסף.
לכאורה כבר בתפילת ערבית של מוצאי החג צריך להתחיל לבקש על הגשמים, אלא שדאגו חכמים לעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף היום אנו ממשיכים במנהג היקר הזה שמזכיר את ימי בית המקדש.
השוכח להזכיר גשמים במוסף ובתפילות שלאחר מכן, כיוון שאמר 'מוריד הטל' אינו צריך לחזור. ואם לאחר שיגיע ליל שביעי במרחשוון ישכח לבקש גשמים, עליו להשלים את הבקשה בברכת 'שומע תפילה'. ואם שכח, יחזור לברכת השנים, ואם סיים את תפילתו, עליו לחזור ולהתפלל (עיין פניני הלכה תפילה יח, ד-ה).
נמשלה התורה למים, "מה מים - חיים לעולם, כך דברי תורה - חיים לעולם" (ספרי עקב מ"ח). שהמים נותנים חיים לגוף, והתורה נותנת חיים לנשמה. ולכן ראוי בתפילת הגשם לכוון גם על המים הרוחניים, שנזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה ברוכה בתורה.
גם בחוץ לארץ שמקיימים שני ימים טובים של גלויות, מתחילים להזכיר גשמים ב'שמיני עצרת', וביום השני שנקרא 'שמחת תורה' משלימים את התורה.

ה - סיום התורה
נוהגים כל ישראל לקרוא בכל שבת פרשה אחת בתורה, ולסיים את קריאת התורה בשמיני עצרת, ועל שם כך נקרא יום זה 'שמחת תורה'. כדי להשלים את כל התורה בשנה, קוראים במשך כארבע שבתות שתי פרשיות, ובשנים מעוברות שבהן מוסיפים חודש אחד, קוראים בכל שבת פרשה אחת. 2
למרות שבשאר ימים טובים מעלים לתורה חמישה עולים, ביום זה מחלקים את הפרשה לשבעה קוראים. ולא זו בלבד, אלא שלכבוד השלמת התורה נוהגים להעלות את כל המתפללים לתורה. לשם כך חוזרים וקוראים בפרשה שוב ושוב את חמש העליות הראשונות, עד שמעלים את כל הנוכחים שם זולת ארבעה אנשים שמיועדים לעלות אח"כ: שניים לשתי העליות האחרונות, אחד לקריאת 'בראשית', ואחד למפטיר.
לכתחילה בכל פעם שחוזרים לקרוא את הפרשה קוראים כסדר המקובל, כהן ראשון, לוי שני, ושלושת העולים הבאים ישראלים. ואם היה צורך לקרוא לעוד כהנים או לעוד לויים, מעלים אותם גם לעליית רביעי וחמישי. ואם אפשר, עדיף להעלותם לפי הסדר הקבוע, היינו שברביעי יעלה כהן ובחמישי לוי (מ"ב קלה, לז). אם היו שם כהנים מרובים ולויים מועטים, אפשר בכל פעם שחוזרים לקרוא את הפרשה להעלות כהן לראשון וישראל לעליית שני (משיב דבר ב, מח). ואם כל הכהנים והלויים עלו, מעלים ישראלים לכל חמשת העליות.
כאשר יש מתפללים מרובים בבית הכנסת, נוהגים להתפצל בעת קריאת התורה לכמה מניינים, כדי לקצר את הזמן שבו מעלים את כל המתפללים לתורה, ואח"כ חוזרים ומתלכדים לעליות האחרונות שבהם מסיימים את התורה.
ביום זה נוהגים להעלות לתורה גם את הקטנים שעוד לא הגיעו לגיל מצוות. המנהג הרווח להעלות בנפרד כל קטן שיודע לברך על התורה ולקרוא בלחש עם בעל הקורא. ואת הקטנים שלא הגיעו לכך מעלים יחד עם אחד מנכבדי הקהל לעליית 'כל הנערים', והוא אומר את הברכות לאט ובקול רם, והטף חוזרים אחריו מילה במילה. עלייה זו היא העלייה שלפני האחרונה, שמתחילה במילים 'מְעֹנָה', ולכן קוראים לעולה אליה 'חתן מְעֹנָה'.
בכך שכולם עולים לתורה, אנו מראים שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה, בין זקן בין צעיר, בין חכם בין תם.

ו - חתני התורה
ארבע עליות חשובות במיוחד ישנן ב'שמחת תורה', והחשובה שבכולן היא העלייה שבה מסיימים את התורה, והעולה אליה נקרא 'חתן תורה'.
גם העלייה שלפניה חשובה, מפני שהעולה אליה מברך עם כל הילדים, וקוראים לו 'חתן מְעֹנָה' על שם המילה הראשונה של קריאתו, וכן קוראים לעלייה זו עליית 'כל הנערים'.
מיד לאחר סיום התורה מביאים עוד ספר, ומעלים אליו עולה נוסף לקרוא בו את התורה מבראשית. וזכות גדולה למי שזוכה בעלייה זו, וקוראים לו 'חתן בראשית'. עלייה זו מבטאת את דבקותנו בתורה, שאף שסיימנו לקוראה, אפילו לשעה קלה איננו נפרדים ממנה אלא מיד חוזרים לקרוא בה מתחילתה (מ"ב תרסח, י).
לאחר עליית 'חתן בראשית', מביאים ספר שלישי ומעלים אליו את ה'מפטיר', וקוראים בו את קרבנות החג שבפרשת 'פנחס' (שו"ע תרסח, ב).
נוהגים לקרוא להפטרה את תחילת ספר יהושע, שכל תכלית התורה לקיימה בארץ, ולכן לאחר סיום התורה ראוי להתחיל לקרוא בספר יהושע, "שערכה של ארץ ישראל הוא" (עיין נדרים כב, ב). ועוד טעם, כדי לקרוא את הפסוקים החשובים על ערכה של התורה: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ז-ח). ועוד, שראוי מיד לאחר סיום התורה להתחיל ללמוד בנביאים.
במקומות רבים נוהגים למכור את ארבע העליות החשובות הללו למרבים לתרום לבית הכנסת וללומדי התורה. ויש מקומות שנהגו לכבד בעליות הנכבדות הללו תלמידי חכמים או מנהיגי ציבור. וכאשר הדבר עלול לגרום למחלוקת, מפני שקשה לקבוע את מי ראוי לכבד יותר, עדיף 'למכור' את העליות למי שמוכן לתרום עבורן את הסכום הגדול ביותר. וטוב שקונה העלייה יהיה גם תלמיד חכם או אחד מגדולי הקהל (כנה"ג, בכורי יעקב תרסט, ג). ויש מקומות שבהם העשירים שקונים את העליות מכבדים תלמידי חכמים שיעלו לעליות שהם קנו, וזכותם גדולה שהם גם תורמים תרומה גדולה וגם מכבדים את התורה.
יש נוהגים שכל העולים שיכולים לתרום, מקבלים על עצמם בעת העלייה בשמחת תורה לתרום לתלמוד תורה והחזקת בית הכנסת (מ"ב תרסט, ז).
מי שעלה לתורה יחד עם שאר הציבור, ואח"כ רצו לכבדו לעלות לעליית הסיום של 'חתן תורה' או 'חתן 'מְעֹנָה' או 'חתן בראשית' או 'מפטיר', רשאי לעלות שוב לתורה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. אבל מי שעלה ל'חתן תורה' לא יעלה מיד לאחר מכן ל'חתן בראשית', מפני שיש בזה פגיעה בכבוד הספר הראשון, שהוא נראה כמי שנאלץ לעלות שוב לתורה מפני שהספר הקודם היה פסול (א"ר, פמ"ג, בכורי יעקב תרסט, ד; מ"ב ב). מותר להעלות כהן או לוי ל'חתן תורה' ול'חתן בראשית' (מהרי"ל, בכור"י תרסט, ד).
מנהג אשכנזים לקרוא בליל שמחת תורה לאחר ההקפות שלושה עולים לתורה בפרשת 'וזאת הברכה', והעולים מברכים על קריאתם (מ"ב תרסט, טו).

ז - מנהגי ההקפות
נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. וכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו (לעיל א, ז; ה, ט). שכל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה, אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.
לקראת ההקפות נוהגים להוציא את כל ספרי התורה ובכללם גם את הספרים הפסולים. למנהג יוצאי אשכנז נוהגים לשאת את כל הספרים ולרקוד עימהם במשך כל ההקפות, ואם יש שם הרבה ספרי תורה יותר מכפי כוח הרוקדים, מוציאים רק את הספרים שיש מי שיישא אותם בריקודים. ולמנהג יוצאי ספרד, ברוב משך זמן ההקפות מניחים את ספרי התורה על הבימה, ואדם אחד אוחז באחד מספרי התורה, ושאר הציבור מקיף אותם ורוקד סביבם. ועל פי האר"י נהגו להקיף את הבימה עם ספר תורה אחד הקפה אחת לכל אחת משבע ההקפות (עיין בא"ח וזאת הברכה יז). וכל המנהגים טובים.
מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום 'שמחת תורה', יש להרבות בריקודים. ואין צורך ששאר הריקודים יהיה דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.
את ההקפות של הלילה נוהגים לקיים לאחר סיום תפילת ערבית. ולגבי היום, יש נוהגים לקיים את ההקפות לאחר סיום תפילת מוסף, ויש נוהגים לקיימן לאחר סיום הקריאה בתורה (חיד"א לדוד אמת סו"ס כו). וזמן ההקפות הרווח ברוב הקהילות, לאחר תפילת שחרית ולפני הקריאה בתורה.
במקומות רבים נוהגים לערוך קידוש בתוך ההקפות, ומרבים בשתיית יין, עד שנעשים מבושמים, אבל מקפידים שלא להשתכר. וכן צריך לשים לב שעד שיתפללו מוסף ומנחה יפוג יינם ודעתם תהיה צלולה, שאסור לשתוי להתפלל תפילת עמידה (שו"ע צט, א; פ"ה תפילה ה, יא). וכן אסור לכהן שתוי לעלות לדוכן (שו"ע קכח, לח).
לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה - יעמוד. 3
יש נוהגים על פי מנהג המקובלים מתקופת האר"י, לקיים הקפות במוצאי 'שמיני עצרת', וקוראים להן 'הקפות שניות'. ואף הן לכבוד התורה, ולכן יש בהן מצווה. והורה מרן הרב קוק זצ"ל לנגן בהן בכלי שיר, כדי שיהיה ניכר שכבר מוצאי יום טוב, ולא יֵראו כמוסיפים יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל (אורח משפט קמב).

ח - גודל השמחה
נוהגים לשמוח שמחה יתירה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה. וכן מצינו ששלמה המלך, כאשר זכה לחכמה, העלה עולות ושלמים ועשה משתה גדול לכל עבדיו. מכאן "שעושים סעודה לגמרה של תורה" (שהש"ר א, ט).
וכן השתבח אביי, אחד מגדולי האמוראים, שבכל עת שהיה אחד התלמידים מסיים מסכת, היה עושה סעודה ויום טוב לחכמים (שבת קיח, ב). וכן נוהגים בשמחת תורה לערוך סעודה, ובמקומות רבים נוהגים ש'חתן התורה' ו'חתן בראשית' מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.
וכל כך חשובה שמחה זו, עד שלמרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר (ביצה לו, ב; שו"ע שלט, ג), הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה, מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (עיין פניני הלכה שבת כב, יח). 4
נהגו ישראל, שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהיתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות. וכמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.
רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. וסיפרו על הגר"א (מעשה רב רל"ג): "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד... והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז - אמר הוא אחריהם..." (עיין עוד בהרחבות).
ויש שנוהגים להקל מכבודם בעת הריקודים, וכפי שנהג דוד המלך בעת שהעלה את ארון ה' לירושלים, שלבש את בגדו היפה ביותר שהיו בו חוליות זהב, ורקד וכרכר בכל עוז לפני הארון, והיה מקפץ כשרגליו למעלה, עד שנגלו מעט, והיו הזהבים שבבגדו מפזזים ומרשרשים (במד"ר ד, כ). כשראתה זאת אשתו, מיכל בת שאול המלך, בזה לו בליבה, וכשחזר לביתו יצאה לקראתו בנזיפה, על שהשפיל לדעתה את כבוד המלכות והתנהג כאחד הריקים לפני עבדיו ואמהותיו. ודוד השיב לה: לא לכבודי רקדתי, אלא "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ - עִמָּם אִכָּבֵדָה!" (שמואל ב' ו, כא-כב).
אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ויש מי שאמר, שכל התפילות והתחינות שלא עלו במשך כל השנה והימים הנוראים, מפני הפגמים שבהן, עולות לרצון על ידי הריקודים של שמחת תורה (מהרש"ש מבעלז). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).




^ 1.. אם טעה ואמר בתפילת עמידה 'חג הסוכות' במקום 'שמיני עצרת', אם לא סיים את הברכה יחזור ל"ותתן לנו" ויתקן את עצמו. ואם עקר את רגליו, י"א שבדיעבד יצא ידי חובה, הואיל ומבחינה מסוימת הוא נכלל בחג הסוכות (בית יהודה או"ח ד; ח"א כח, טו). והעיקר כדעת רוב הפוסקים שלא יצא ועליו לחזור להתפלל (ברכ"י תרסח, ב; מאמ"ר א; שנות חיים למהר"ש קלוגר קמח; שואל ומשיב מהדו"ד ו, כב; יבי"א ד, נא). ואם זכר שהוא שמיני עצרת ורק שגה בלשונו, יש סוברים שאינו חוזר (בכורי יעקב תרסח, ב; בא"ח וזאת הברכה ב). ולגבי ברכת המזון, לא יחזור, שכן לדעת הרבה פוסקים השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון אינו חוזר, מפני שחוששים לדעת הסוברים שאין חובה לאכול פת בסעודות יו"ט, וכן מנהג ספרדים ומקצת אשכנזים. וכאן שיש עוד ספק, לכל המנהגים אין לחזור (עיין פניני הלכה מועדים ב, ו, 5; ופניני הלכה ברכות ד, ח).
^ 2.. בזמן התלמוד היו שני מנהגים בסדר קריאת התורה: בארץ ישראל נהגו להשלים את התורה בשלוש שנים, ובבבל בשנה אחת. במשך הזמן התפשט המנהג לסיים בכל שנה את התורה, עד שבימי הראשונים כבר נהגו כל ישראל לסיים את התורה בכל שנה ביום שמיני עצרת (רמב"ם תפילה יג, א).
^ 3.. בכל בית כנסת ישנם אנשים שיושבים בעת ההקפות, ולכאורה על פי ההלכה צריכים לעמוד במשך כל ההקפות, שכן למדנו בקידושין לג, ב: אם לפני תלמיד חכם צריך לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", קל וחומר שצריך לעמוד לפני ספר תורה. וכ"כ בערוה"ש יו"ד רפב, ב, אלא שכתב שלא נהגו בזה, ונטה להקל בעת שעומדים עם הס"ת בין ההקפות, שאז הספר נחשב כמונח במקומו ואין צריך לעמוד, כשם שאין צריך לעמוד כשהספר מונח על הבימה. ורשז"א לימד זכות על היושבים גם בעת ההקפות, מפני שאז מקום ס"ת שיקיפו עימו, וממילא אין חובה לעמוד (הליכות שלמה מועדים יב, ט). ויש שלימדו זכות מדין תלמיד חכם, שלדעת התוס' והרמ"א יו"ד רמב, טז, די לקום לפניו שחרית וערבית, ולא בכל עת שהוא עובר (בצל החכמה ה, קלט). ואם הרוקדים צפופים ואין ביניהם ג' טפחים, הרי שהם מחיצה בין הס"ת לבין היושב (פרי אליהו ג, כד).
^ 4.. דין אבל: למנהג ספרדים, אבלים לאחר שבעה, רשאים להשתתף בכל סדר שמחת התורה, ובכלל זה הקפות ריקודים וסעודה שעורכים בבית הכנסת (שלמי מועד, הרב אליהו הל' חגים נה, ל, חזו"ע עמ' תסז). ולמנהג אשכנזים, רשאים להשתתף בסעודה ושבע הקפות אבל לא בריקודים, ואבלים על הורים אינם משתתפים בריקודים במשך כל י"ב חודש (מ"ב תרסט, ח; גשר החיים כג, ג-ז; פני ברוך כט, י). אמנם כאשר הדבר ניכר שהאבל אינו משתתף בריקודים, כגון רב שרגילים תמיד לרקוד עימו, או מי שרגיל להדר בכל שנה במצוות שמחת הריקודים, רשאי לרקוד, שאם לא כן יראה כמתאבל במועד (במנח"י ו, סב, הקל מטעם זה לרב). ונראה שבמניינים שלנו, שמתפללים בני כל העדות יחד, אשכנזי שרוצה לסמוך על מנהג ספרדים רשאי. עוד שמעתי מאבי מורי, שיש מקום להקל כאשר ניתן לשער שרצון ההורים שבנם לא יתבטל משמחת התורה, מפני שכל מנהגי האבלות לכבודם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il