ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ח - הַקְהֵל ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה סוכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשרי תשע"ח

ח - הַקְהֵל


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
נתנאל מרדכי בן נורית בת שבע


סוכות






א - מצוות הַקְהֵל
מצוות עשה להקהיל את כל ישראל, אנשים נשים וטף, בכל מוצאי שמיטה בחג הסוכות, בעת שיעלו לרגל, ולקרוא באוזניהם מן התורה פרשיות שמזרזות לאמונה, יראה, לימוד תורה וקיום מצוותיה. שנאמר (דברים לא, י-יג): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
מגמתו של מעמד הַקְהֵל, שהתקיים אחת לשבע שנים, לרומם את כבוד התורה ומצוותיה. שלא היה מעמד מכובד ומרשים ממנו, וכל ישראל השתתפו בו, גדולים וקטנים, נשים וגברים, והנכבד שבכולם, המלך, היה קורא בתורה לפני העם. ומתוך כך היו מתעוררים כולם לשאול: מה עניינו של הכינוס הגדול הזה? והתשובה היתה עולה מאליה: "לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה', ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו" (ספר החינוך תריב).
ולכל אחד מהמשתתפים במעמד היתה תועלת גדולה. המסוגלים ללמוד ולהעמיק בדברי התורה, היו מתעוררים מתוך כך להרבות בלימוד. המסוגלים לשמוע ולהבין, היו מתעוררים להטות אוזנם לשמוע את דברי התורה ולקיימם. הקטנים שהגיעו לגיל חינוך, היו מטים אוזנם לשמוע את התורה, ומתוך גודל קדושת המעמד קיבלו חשק וחיזוק עצום ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה. ואף הטף שהתקרבו לגיל חינוך, ספגו בנשמתם את גודל מעלתה של התורה, שאין חשובה ממנה, שכולם יחד מתאספים לשומעה. ואף הוריהם התעוררו מתוך כך להכרת השליחות הגדולה המוטלת עליהם: לחנך את ילדיהם לתורה ולמצוות (רמב"ן דברים לא, יב-יג; מהר"ל גור אריה שם. עיין בהרחבות).
גם חכמים גדולים שידעו את כל התורה כולה, וגרים שעוד לא הבינו עברית, היו חייבים במצווה, שמעמד הַקְהֵל הוא מעין בבואה של מעמד הר סיני, וכל ישראל יחד צריכים לכוון לבבם ולדמות בנפשם כאילו עתה הם מקבלים את התורה מפי הגבורה (עיין רמב"ם חגיגה ג, ו).
תקנו חכמים שהמלך הוא שיקרא בתורה, כדי לכבד ביותר את מעמד הַקְהֵל. אולם גם כאשר אין מלך או שקולו חלש או שהוא קטן, אין המצווה מתבטלת, ויקרא הגדול שבישראל, כגון נשיא, כהן גדול או גדול הדור (עיין תפארת ישראל סוטה ז, ח; מנחת חינוך תריב; העמק דבר דברים לא, יא; האדר"ת 'זכר למקדש' פרק א).

ב - הקריאה

הקריאה במעמד הַקְהֵל חייבת להיות בלשון הקודש, שנאמר (דברים לא, יא): "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת", כפי שהיא כתובה. וגם אלו שאינם מבינים בלשון הקודש חייבים לשומעה, כפי שנתנה בסיני (סוטה לב, א; רמב"ם חגיגה ג, ה-ו).
היו קוראים מתחילת חומש דברים עד סוף פרשת 'שמע' (דברים א, א - ו, ט). בקריאה זו לומדים באריכות על ההכנות לקראת הכניסה לארץ ישראל וחטא המרגלים ועונשו, כיבוש עבר הירדן ותחנוניו של משה רבנו להיכנס לארץ. לאחר מכן לומדים בהרחבה על מעמד הר סיני ואיסור עבודה זרה, ואזהרה לדורות, שישמרו ישראל את התורה והמצוות, ויחנכו לכך את בניהם, ועל ידי כך יאריכו ימים על הארץ הטובה. ובסיומה קוראים את פרשת 'שמע' שבה יסוד מצוות האמונה והמצווה לאהוב את ה'.
לאחר מכן קוראים פרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שעניינה שמירת המצוות ושכר ועונש.
אחר כך קוראים שתי פרשיות מעניין הפרשת מעשרות: 'עשר תעשר' (דברים יד, כב-כז), ו'כי תכלה לעשר' (שם כו, יב-טו). וחוזרים לקרוא את פרשת המלך ומצוותיו (שם יז, יד-כ), ומסיימים בקריאת הברכות והקללות (דברים פרק כח), על שכרם של ישראל אם ישמרו את התורה והמצוות ועונשם אם לא ישמרו (סוטה מא, א).
ולדעת הרמב"ם, מפרשת המעשרות קוראים ברציפות את כל הפרשיות עד סוף הברכות והקללות (דברים יד, כב - כח, סט). קריאה ארוכה זו כוללת בתוכה מצוות רבות מאוד, מאה ושלושים ושמונה מצוות שמופיעות לראשונה בפרשיות אלו (מצוות תע"ג-תרי"א בספר החינוך), ועוד מצוות רבות שכבר נזכרו בחומשים הקודמים. המצוות הכלולות בפרשיות אלו עוסקות בדיני תרומות ומעשרות, צדקה לעניים, ועוד מצוות רבות שבין אדם לחבירו כדוגמת מצוות השבת אבדה, איסור ריבית, העמדת שופטים ודיני המשפט. ועוד מצוות רבות בענייני המלכות והמלחמה, הנבואה והכהונה, מצוות הנישואין וגדריה. ועוד מצוות רבות שקשורות באיסור עבודה זרה וכישוף. 1

ג - זמן המצווה והחייבים בה
זמנה של מצוות הַקְהֵל בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה, שנאמר (דברים לא, י-יא): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ". וכיוון שנאמר "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל", הרי שהכוונה בתחילת חג הסוכות שאז הוא הזמן שבאים כל ישראל (סוטה מא, א). אלא שביום הראשון עצמו לא רצו לקיים את המעמד, מפני שהוא יום טוב ואי אפשר להקים בו את הבימה שעליה עמד המלך. ולהקים את הבימה לפני החג לא רצו, כדי שלא ליצור צפיפות בעזרה, בעת שכל ישראל באים להקריב את קרבנותיהם. לפיכך דחו את המעמד למוצאי יום טוב ראשון (רש"י). וכן אפשר ללמוד ממה שנאמר 'במועד', היינו בתוך המועד ולא ממש בתחילתו (תוס').
יש אומרים שקיימו את מעמד הַקְהֵל בלילה של מוצאי יום טוב הראשון (תפארת ישראל), ויש אומרים שקיימו אותו למחרת ביום הראשון של חול המועד סוכות (האדר"ת).
מעמד הַקְהֵל חתם בחותם קודש את מחזור השמיטה הקודם, שלאור ההתכנסות של כל ישראל לשמוע את התורה בסיום מחזור השמיטה, עלה והתברר, שכל מה שהיה מקושר לתורה הוא בעל ערך נצחי, ומה שלא - נשכח ונאבד. ומתוך כך קיבל עם ישראל הארה וחיזוק להמשיך ללכת בדרך התורה במשך מחזור השמיטה העומד לבוא לטובה.
כיוון שמצוות הַקְהֵל התקיימה ברגל, למדו חכמים בגזירה שווה, שכל הגברים שפטורים ממצוות ה'ראייה', היינו מהמצווה לעלות בשלושת הרגלים לירושלים ולהקריב 'עולת ראייה' ו'שלמי חגיגה' (פ"ה מועדים א, טו), פטורים גם ממצוות הַקְהֵל. לפיכך, החרש, האילם, העיוור, החיגר, הטמא, וכן הזקן והחולה שאינם יכולים לעלות ברגלם להר הבית, וכן העבדים - פטורים ממצוות הַקְהֵל. אבל נשים, למרות שאינן חייבות במצוות העלייה לרגל, חייבות במצוות הַקְהֵל.
לגבי קטנים, למרות שיש בהם מום שמחמתו יהיו פטורים מהחובה לעלות לרגל בעת שיהיו גדולים, מכל מקום כשהם קטנים, מצווה על הוריהם להביאם למעמד הַקְהֵל כפי שהם מצווים להביא את שאר ילדיהם (מנחת חינוך תריב, ד. ערל חייב בהַקְהֵל, רמב"ם חגיגה, ג, ב).
גם מי שלא היה יכול לשמוע את קריאת המלך בגלל שמיעתו החלשה, או מפני שנאלץ לעמוד רחוק מחמת הצפיפות - צריך היה לכוון לבו לקריאה, "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל" (רמב"ם חגיגה ג, ו, עפ"י לחם משנה שם).

ד - סדרי המצווה
לקראת הכינוס, היו הכהנים סובבים בכל ירושלים ותוקעים בחצוצרות, כדי להקהיל את העם להר הבית. והיו מביאים בימה גדולה של עץ ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים, והמלך היה עולה ויושב עליה, כדי שישמעו את קולו וכדי שיראו אותו בקריאתו (רמב"ם חגיגה ג, ד). ואם רצה לכבד את התורה ולקוראה בעמידה, הרי זה משובח (עיין תוס' סוטה מא, א, 'מצוה'). 2
לכבוד התורה והמלך, היו מהדרים להעביר את הספר ולהעלותו מאדם לאדם עד שיגיע למלך. וכך עשו: חזן בית הכנסת שעל הר הבית היה נוטל את ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן הכהן הגדול, וסגן הכהן הגדול היה נותנו לכהן הגדול, והכהן הגדול נותנו למלך, והמלך היה מקבלו כשהוא עומד (סוטה מא, א; רמב"ם חגיגה ג, ד).
לפני הקריאה בתורה ואחריה, בירך המלך כדרך שכל הקוראים בתורה מברכים. ולאחר מכן הוסיף עוד שבע ברכות, ואלו הן: א) רצה ה' אלוהינו בעמך ישראל וכו'. ב) מודים אנחנו לך וכו'. ג) אתה בחרתנו מכל העמים וכו', עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכים בתפלה. הרי שלש ברכות כמטבע שתקנו חכמים בשאר התפילות. ד) מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם ברוך אתה ה' השוכן בציון. ה) מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ו) מתפלל על הכהנים שירצה הא-ל עבודתם, וחותם ברוך אתה ה' מקדש הכהנים. ז) מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להיוושע, ברוך אתה ה' שומע תפלה (סוטה מא, א; רמב"ם חגיגה ג, ד).
ה - זכר להַקְהֵל
בדורות האחרונים עוררו גדולי הרבנים את הציבור היהודי שהתקבץ בארץ ישראל לעשות זכר למצווה היקרה הזו, כדי לכבד את התורה וכדי לעשות זכר למקדש. וכבר למדנו שתקנו חכמים כמה תקנות זכר למה שהיו נוהגים במקדש, ולמדו זאת ממה שנאמר (ירמיהו ל, יז): "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", ממה שנאמר דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, משמע שצריך לדורשה ולהזכירה, ועל ידי כך תתרפא מכתה (ר"ה ל, א).
אמנם מוסכם שכיום אין מצווה לקיים את מעמד הַקְהֵל, מפני שהמצווה קשורה במצוות העלייה לרגל, שנאמר (דברים לא, י-יא): "בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", וכל זמן שבית המקדש חרב ואין מצווה להקריב 'עולת ראייה ו'שלמי חגיגה', אין גם מצווה לעלות לרגל (פ"ה מועדים א, טז). ודבר זה למדו חכמים בגזירה שווה, שבשתי המצוות הללו נקטה התורה לשון 'ראיה' (גמרא חגיגה ג, א). וכפי שכתב הרמב"ם (חגיגה ג, ב): "כל הפטור מן הראייה פטור ממצוות הַקְהֵל, חוץ מן הנשים והטף..."
ואע"פ כן ראו גדולי הרבנים עניין גדול בעשיית זכר למצווה הזו שמתקיימת על ידי כלל ישראל, ובמיוחד בדורות הללו, שעם ישראל הולך ומתקבץ בארצו. הראשון לעורר לכך היה הרב האדר"ת, שחיבר לשם כך קונטרס 'זכר למקדש', ובסוף ימיו עלה לכהן כרבה של ירושלים. בעמדה זו נקט גם חתנו, מרן הרב קוק, אף שלא הספיק לעורר לכך בפועל. עוד רבנים עודדו מנהג זה, וביניהם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ד פרק טו), והרבנים הראשיים לישראל: הרב הרצוג והרב עוזיאל. גם הרב חרל"פ והרב צבי יהודה הכהן קוק תמכו בעמדה זו. במיוחד פעלו למען קיום המעמד הרב שלמה דוד כהנא, שבמשך עשרות שנים כיהן כאב"ד בווארשה, ובסוף ימיו שימש כרבה של העיר העתיקה, ובנו הרב שמואל זנוויל, שבעת שכיהן כמנכ"ל משרד הדתות, ארגן בפועל את מעמדי 'זכר להקהל'.
בשנת תש"ו, לאחר השואה ולפני קום המדינה, יצאה יוזמתם של הרבנים אל הפועל והתקיים לראשונה מעמד 'זכר להַקְהֵל', בהשתתפות הרבנים הראשיים וגדולי הרבנים. את מלאכת הארגון ביצע 'המרכז לתרבות של הפועל המזרחי'. מאז בכל סיום שמיטה התקיים מעמד 'זכר להקהל', זולת שנת תשל"ד, מפני שבאותם ימים מלחמת יום הכיפורים היתה בעיצומה, והגברים גויסו לקרבות, לחרף נפשם על הגנת העם והארץ. בשנת תשמ"ח התקיים מעמד מכובד במיוחד, בראשו עמדו הרב שפירא והרב אליהו שכיהנו כרבנים ראשיים. רבבות התקבצו לרחבת הכותל, שהתמלאה עד אפס מקום עם כל המבואות והמרפסות הצופות אליה. המעמד שודר בשידור חי בטלוויזיה, נשיא המדינה חיים הרצוג, השתתף יחד עם הרבנים הראשיים בקריאה. רבים מצמרת המדינה השתתפו בטקס, וביניהם ראש הממשלה, שרים רבים ונשיא בית המשפט העליון. ומאז ועד היום, בכל מוצאי שמיטה, ביום הראשון של חול המועד סוכות, מתקיים בכותל המערבי מעמד 'זכר להַקְהֵל', בהמון רב וכבוד גדול לה' ולתורתו. 3




^ 1.. רמב"ם חגיגה ג, ג, ויסודו בירושלמי סוטה פ"ז ה"ח, וכך הוא גורס במשנה. ומה שכתבתי בתחילה הוא כפי גרסת המשנה שלפנינו בבבלי סוטה מא, א, ולפיה קוראים את הפרשה השנייה שעוסקת במעשרות לפני פרשת המלך, למרות שבתורה היא כתובה לאחריה, כדי להצמיד את שתי פרשיות המעשרות זו לזו. ולרש"י היתה גרסה אחרת במשנה, לפיה, לאחר הפרשייה השנייה של מעשרות קוראים את הברכות והקללות, ורק בסוף הקריאה קוראים את פרשת המלך.
^ 2.. בגמרא סוטה מא, א, מבואר שהמעמד התקיים בעזרת נשים, ובתוספתא סוטה ז, ח, מובאים גם דברי ר' אליעזר בן יעקב, שהמעמד התקיים בהר הבית. וברמב"ם חגיגה ג, ד, כתב שהקהל היה בעזרת נשים. ולכאורה קשה, שהרי עזרת נשים היתה קטנה, ולא יתכן שכל העם נכנס בה. והרב ישראל אריאל כתב במחזורו, שלכל היותר יכלו להיכנס בעזרת נשים עשרת אלפים אנשים. ומזה הסיק שבדרך כלל לא התאסף קהל גדול מאוד, והיה אפשר לקיים את המצווה בעזרת נשים. אבל כאשר היו הנאספים מרובים בהרבה, היו מקיימים את המעמד בהר הבית, וכדעת ר' אליעזר בן יעקב. ע"כ.
ולכאורה יש לשאול, איך יכלו כל הנאספים הרבים לשמוע את המלך בלא רמקול? ואולי בעזרת נשים, שהיתה סגורה, אם קולו היה חזק, יכלו עשרת אלפים אנשים לשומעו. אבל אם היו הנאספים מרובים יותר, בוודאי לא יכלו לשמוע את קולו במשך פסוקים רבים כל כך. ונראה שלא היתה הקפדה שכולם ישמעו, שכן על פי המצווה גם כבד שמיעה חייב לבוא למעמד הואיל ואינו חרש, ולמרות שלא יוכל לשמוע, עליו לעמוד שם ולדמות כאילו נצטווה עתה מפי הגבורה. וכן משמע מלחם משנה חגיגה ג, ו. לפי זה אפשר לומר שהלכה כחכמים שהמעמד היה מתקיים תמיד בעזרת נשים וכפי שכתב הרמב"ם, ואכן רק עשרת אלפים אנשים נכנסו לעזרת נשים, ושאר כל העם עמד מסביב בהר הבית, ולמרות שלא שמע את המלך, קיים את המצווה במילואה. (לתוס' חגיגה ג, א, 'אף', המצווה היא שכל אחד ואחד ישמע ממש, וצ"ע היאך יכלו המוני בית ישראל לקיים את המצווה. ומ"מ לעתיד יוכלו לצאת על ידי רמקול, ועיין פ"ה ברכות יב, ט, 8).
^ 3.. עיין ב'ספר הקהל', במאמר של הרב יהודה זולדן - לתולדות 'זכר להקהל' עמ' 653-678. בין הרבנים החרדים היו שהתנגדו לקיום המעמד, וטעם התנגדותם דומה לטעם התנגדותם לעיסוק במצוות ישוב הארץ והקמת המדינה - חשש מפני פריצת גדרות המסורת, על פי הפתגם שהפכוהו ליסוד: "חדש אסור מהתורה". וכיוון שאין לדבריהם בסיס איתן בהלכה, לא חששו לדבריהם גדולי הרבנים. ועיין שם במאמרו של הרב יהודה עמיחי 'תקנות זכר למקדש' עמ' 606-617, שבכל מקום שאפשר לעשות זכר למקדש - יש לעשות, ובלבד שלא יבוא מכך קלקול. וכאשר גם בלא הזכר למקדש נותרה מצווה לאחר שבית המקדש נחרב, כמו בנטילת לולב, שמצווה ליטלו ביום הראשון בכל מקום, תקנו חכמים כזכר למקדש ליטלו בכל מקום בברכה גם בשאר הימים. אבל כאשר לא נותרה מצווה לאחר שבית המקדש נחרב, עושים זכר למקדש בלא ברכה. עוד עיין שם עמ' 620 בדברי הרב הרצוג שרצה למצוא דרך כיצד לברך על הקריאה את ברכת התורה. וביבי"א י, יו"ד כב, חיזק את המנהג אבל כתב שלא לברך. וכך היתה דעת שאר הרבנים הראשיים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il