שיחה לפרשת בהעלותך | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בהעלותך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

7 דק' קריאה

מעשה המנורה
במדרש, מתארים חז"ל את הקושי הרב שהיה כרוך בעשיית המנורה:

"בהעלותך, את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכו, עד שהראהו הקב"ה באצבע... 'וזה מעשה המנורה מקשה זהב'. כלומר, מה קשה היא לעשות, שהרבה יגע בה משה. כיון שנתקשה, אמר לו הקב"ה למשה, טול ככר זהב והשליכו לאור והוציאוהו, והיא מעצמה נעשית, שנאמר 'כפתוריה ופרחיה, גביעיה וקניה ממנה היו'. מכה בפטיש ומעצמה נעשית, לכך הוא אומר: 'מקשה תיעשה', מלא יו"ד כתיב, ולא כתיב 'תעשה', כלומר, מעצמה תיעשה. נטל משה את הככר והשליכו לאור. אמר משה: רבונו של עולם, הרי ככר בתוך האש כשם שאתה רוצה, כן תעשה! מיד יצתה המנורה עשויה כתקנה. לפיכך כתיב: 'כמראה אשר הראה ה' את משה', 'כן עשה משה את המנורה' אין כתיב כאן, אלא 'כן עשה' סתם, ומי עשה? הקב"ה!" 1 .

יש להבין, מהו פשר הקושי שנתקשה משה בעשיית המנורה. מן הסתם, איו חז"ל מבקשים להסביר שמשה נתקשה קושי טכני בעשיית המנורה. ייתכן, שמשה לא היה בעל כשרון אומנותי מפותח, ולפיכך נתקשה בעשיית המנורה. מסתבר, שלחז"ל הייתה כוונה עמוקה יותר בתיאור הקושי המיוחד שהיה למשה בעת עשיית המנורה.

הקב"ה מצווה על עשיית המנורה, ודורש שהמנורה תהיה מקשה אחת. כלומר, מקור כל פרטי המנורה, גביעים, כפתורים, פרחים וקנים, צריך שיהיה אחד, גוש זהב אחד שממנו מפתח האמן את כל פרטי המנורה. למנורה שבמשכן הייתה משמעות רחבה, הרבה מעבר למשמעותה של כל מנורה, ככלי שתפקידו להאיר את הבית. המנורה מייצגת את החכמה, ושבעה נרותיה מסמלים את שבע החכמות הקיימות בעולם 2 . ישנם גוונים רבים לאור החכמה, ישנן בעולם השקפות עולם שונות, שכולן יוצאות ממקור אחד, כולן מקשה אחת. אולם, כל אור פרטי, רואה בדרך כלל רק את קיומו הוא, ואינו רואה את הצורך בקיומו של אור אחר. כל אדם סבור שדרכו והשקפתו היא הנכונה ביותר, וכל שאר ההשקפות הן לא אמיתיות, לא נצרכות לבניינו של עולם, ואף מחריבות אותו. העבודה הקשה ביותר היא עבודת איחוד האורות, בניית ההשקפה הבריאה הרואה בכל אור את ייעודו, רואה את נקודת האמת שבו, הקיימת בכל אור מאורות החכמה, ומכירה בכך שכל האורות לא רק שאינם סותרים זה את זה ואינם מכבים זה את זה, אלא כולם יחד, בהיותם באים ממקור אחד, תורמים לבניינו של עולם.

כעין מדרש זה, מובא בדברי חז"ל המתארים את הקושי שהיה למשה בעת הקמת המשכן 3 . גם שם, נדרש משה לאחד את כל פרטי המשכן, עד שיכול הכתוב להעיד: "ויהי המשכן אחד" 4 . הכוח לאחד את הגוונים השונים המצויים במציאות העולם הזה, הוא כוחם המיוחד של ישראל, המכונים בתפילת מנחה של שבת: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ". כוחם של המייחדים את שם ה' וקוראים פעמיים בכל יום "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובכך מכירים הם שכל המציאות כולה, למרות כל גווניה ופרטי הופעות אור החכמה שבה, היא גילויים של עולם אחד מאוחד, היוצא משורש אחד.

כזו הייתה דרכו של מרן הרב זצ"ל, לגלות את האחדות שבין הקודש לחול 5 , בין הנגלה לנסתר שבתורה 6 , ובין ההלכה לאגדה 7 . איחוד זה, אינו איחוד שנוצר מתוך טשטוש ההבדלים הקיימים בין התחומים השונים, אלא איחוד המהוה חיבור, ויוצר שלמות הרמונית אחת.
השקפות רבות ומגוונות ישנן גם בציבור הכללי בישראל, אך גם בתוך הציבור הדתי-לאומי. ישנן דעות שונות בשאלות כמו, כיצד יש לפעול לטובת האומה? כיצד יש להשפיע על רחוקים? וכדומה. ישנן גם דעות שונות בעניין דרכי לימוד התורה, לימוד בעיון, אמונה, בקיאות, הלכה, תנ"ך וכדומה. כל אדם, ההולך בדרך מסוימת, סבור שדרכו היא הדרך היותר נכונה והיותר עמוקה. מחשבה כזו היא לגיטימית, אבל חשוב לזכור תמיד שישנן גם דרכים אחרות, שגם בהן יש אור, ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאה" 8 .

השקפה כזו גורמת לסובלנות כלפי דעות אחרות, וכך, כשהאדם פוגש בדעות השונות מדעותיו, הוא מכיר בכך שבדעות אלו ישנן נקודות אור, וגם אם לטעמו, החושך בדעות אלו רב מן האור שבהן, לא יפסול משום כך את הדרך כולה, ולא משום ריבוי החושך יפסול גם את האור שבדעות אלו. על האדם לפתח את כושר הניתוח שבו, ולהגיע למצב שבכל במפגש עם דעה השונה מדעתו, הוא מצליח למצוא את נקודת האור שבה, וממנה ללמוד ולהתעשר. על האדם להכיר בכך שאין פסול בהיותו מושפע מדרכים שונות, ומדעות השונות מדרכיו. אין לפחד שמתוך ההקשבה והנכונות להיות מושפע מדרכים שונות, יהיה האדם מושפע מהן לחלוטין. בכמה מקומות מדריך מרן הרב זצ"ל, ומחנך להשקפה כזו 9 .
אמנם, דרך זו היא דרך קשה, קשה לנתח, ולהבחין בין אור לחושך, קשה להודות באור הקיים אצל האחר. הרבה יותר קל להימנע מלבטים, ללכת בדרך אחת, סלולה, וסגורה מהשפעות. אולם לא מפני שדרך זו קשה יש להימנע ממנה, זוהי דרך קשה, אך גם דרך שיש בה גדלות, דרך קשה, אך נכונה. זוהי דרכה של תורת ארץ ישראל, וזו תכונתה המיוחדת של המנורה, שהייתה עשויה מקשה אחת.

ה' צדיק יבחן
מתוך בחירת הלויים לעבודה במשכן, באים חז"ל לעסוק בהבנת תפקיד הנסיונות שבהם מנסה הקב"ה את הצדיקים:

"קח את הלויים - זה שאמר הכתוב: 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'. ה' צדיק יבחן, אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה, עד שבוחן ובודק אותו תחילה. וכיון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לשררה" 10 .

הניסיונות יכולים להיות קשיים פרטיים, בהם נתקל האדם במהלך חייו, וקשיים כלליים, בהם נתקלת האומה.

וממשיך המדרש ואומר:

"וכן אתה מוצא באברהם אבינו, ניסה אותו הקב"ה עשר ניסיונות ועמד בהן, ואחר כך ברכו".

כשהאדם הולך בדרך מסוימת, ולפתע נתקל בעיכוב בדרך, המחשבה הטבעית שעולה בראשו היא שאולי הדרך אינה נכונה, אולי העיכובים הם דרכו של הקב"ה להודיע לו שדרכו אינה נכונה. אברהם אבינו הלך בדרך מסוימת, נלחם באלילות, ועקב כך, נזרק לכבשן האש. יכול היה אברהם לחשוב שמדבר זה עליו ללמוד שאין להסתכן, אין להילחם נגד כל העולם, אולי יש מקום לחשות, ולא למחות תמיד. תופעה זו חוזרת על עצמה במהלך כל חייו של אברהם אבינו. הוא עושה כל מה שהקב"ה מצווה אותו, ובכל אופן הוא נתקל לרוב בקשיים, בעיכובים, ונראה שאין הוא נוחל הצלחה בדרכו. עקב הקשיים, נאלץ אברהם אבינו לנטוש את הארץ, זוהי נסיגה מוחלטת מכל הדרך, "נסיגה מן השטחים", דבר זה עלול לייאש, עלול להביאו למחשבה שאולי אין הוא צריך "לרוץ" מהר קדימה בדרכו, וניתן גם לעשות מייאוש זה אידיאולוגיה, ולומר ש"כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא" 11 , וכדומה.
אולם, אברהם אבינו מאמין באופן מוחלט בה', אין הוא מאבד אף לרגע אחד את אמונתו בה', ובצדקת דרכו, ועקב כך, זוכה הוא לעלות ממדרגה למדרגה.

וממשיך המדרש:

"וכן יצחק, ניסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו, ואחר כך ברכו... וכן יעקב... וכן יוסף... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה שכשהיו ישראל במצרים, מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי, כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה שנאמר: 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', זו המילה, ולא עוד, אלא בשעה שעשו ישראל את העגל, לא נשתתפו שם שבטו של לוי... כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו', מה עשו? שמו, ולא נשאו פנים, וכן משה מברכם: 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו', וכיון שראה הקב"ה שכולם צדיקים, נסה אותן, ועמדו בנסיונן... מיד אמר: 'והיו לי הלויים', לקיים מה שנאמר 'ה' צדיק יבחן'".

מדרש זה, חוזר על עצמו כמה פעמים במהלך פרשיות התורה 12 , ובצדק, כי במהלך השנה נתקלים אנו בכמה עיכובים וניסיונות, ועלינו להכיר את תפקיד הניסיונות, ולדעת איך להתייחס אליהם. הגאון מוילנא כתב בספר 'קול התור', שאין להירתע ממכשולים ועיכובים במהלך הגאולה, כי זהו הסדר הטבעי של הגאולה.
תפקידנו, כמי שזכו לחיות בדור של ראשית צמיחת גאולתנו, לסיים את תיקון חטא המרגלים, שעליו נקרא בפרשה הבאה. למרגלים, לא היה הכוח לעמוד מול עם וגדול ורם, בני ענקים. הם הרגישו קטנים מדי מכדי לעמוד מול הלחצים האדירים של עם גדול, בני ענקים.
גם בימינו, רבים סבורים שאין בכוחו של עם ישראל לעמוד מול הלחצים האדירים של עם גדול. גם בימנו, יש היראים את הלחצים של אמריקה, קלינטון, וכל עמי אירופה. אך כאז, כן נאמר עתה: "אל תיראו" 13 .
אמנם, יש הטוענים שפני הדברים בימנו שונים ממה שהיה בזמן המרגלים. זאת משום שאז היה ציווי אלוקי מפורש לרשת את הארץ, ציווי המבטיח הצלחה בכל המאבקים, והיה על המרגלים לבטוח בה'. אולם בימנו לא שמענו ציווי כזה עדיין, ולכן אין ההתחשבות בלחצים המופנים כלפינו מצד אומות העולם, בגדר מרד בה'. אך על טענה זו יש להשיב שאין צורך שהקב"ה יחדש את ציוויו מפעם לפעם. הקב"ה ציוה אותנו לרשת את הארץ, ומאז, ציוויו עומד לעולם.

תיקון חטא המרגלים, צריך שיהיה ככל הניתן במצב הדומה לניסיון שהיה למרגלים. יש להבין, שעם שלם, אינו מורד בציווי ה' לעלות לארץ לפתע, ללא סיבה מיוחדת. עם ישראל היה עם חלש, תשוש, עם שאינו מלומד במלחמות. במצב זה, באים אליו עשרה מגדולי ישראל, ומודיעים שהקשיים הטכניים הם כבדים מנשוא, ועם ישראל לא יוכל לעמוד במשימת כיבוש הארץ. לדידם, סברו המרגלים שלא רק שאין הם מורדים בה' אלא שהם פועלים לשם שמים. לדעתם, בעידוד העם לכבוש את הארץ היה משום מעשה חסר אחריות, העלול להביא כליה על עם ישראל. ניסיון כזה הוא ניסיון הדורש התגברות אדירה של אמונה, המכירה בכך שכאשר ה' עמנו, כל הקשיים בטלים.

חכמינו מלמדים אותנו שאין אנו צריכים לראות בניסיון דבר שלילי. כאשר האדם הוא בגדר 'צדיק', הניסיון מהוה עבורו אתגר, שמכוחו ורק מכוחו, יכול הוא להשיג מדרגות חדשות להן לא זכה עד כה.

תפילתו של משה רבנו
במסכת ברכות מסופר:

"מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי אמרו לו תלמידיו: כמה ארכן הוא זה. אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה: 'את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה' וגו'? שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התבה בפני ר' אליעזר והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה. אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב: 'אל נא רפא נא לה'?" 14 .

אדם שנוהג לקצר בתפילתו, אינו מתפלל כמשה רבנו. גם אדם שתמיד מאריך בתפילתו, אינו מתפלל כמשה רבנו. משה רבנו גם מאריך וגם מקצר בתפילתו. בתפילה על כלל ישראל, בבקשת סליחה עבור העם, הוא מאריך בתפילתו. אך בתפילה על צרכים פרטיים, על רפואת אחותו, הוא מקצר. מי שיודע להאריך בתפילתו, תפילתו נשמעת גם כאשר הוא מקצר בה.

כמובן, אין עניין בעצם הארכת התפילה, ללא סיבה מיוחדת. האדם צריך להרגיש בתוכו צורך מיוחד להאריך בתפילתו. בימנו, קיים מחד צורך גדול להאריך בתפילה למען ישועת עם ישראל, אך מאידך, יש מקום רב להאריך בתפילת הודיה לקב"ה על כל החסד שהוא גומל עמנו. כל מה שעברנו בחמישים השנים האחרונות בקבוץ גלויות, בשחרור עם ישראל מעול גויים, ושחרור ארץ ישראל מעול גויים. על כל זה, היה נראה שיש מקום להוסיף מילות תודה בתפילותינו. כיום, כאשר אנו מברכים "מקבץ נדחי עמו ישראל", "תקע בשופר גדול לחרותנו", "בונה ירושלים" אין אנו עוסקים בחלומות, אנו עוסקים במציאות חיה וקיימת, גם אם עדיין אין היא שלמה לחלוטין.

^ 1 במדבר רבה, ט"ו, ד.
^ 2 ראה: אברבאנל, במדבר ח, א- ד.
^ 3 ראה: שם, י"ב, י"ד.
^ 4 שמות ל"ו, י"ג.
^ 5 על כך הרחיב באורות הקודש, א, שער ראשון, סדר ד (עמ' ס"ג - ע"ט)
^ 6 על כך הרחיב שם, סדר ב (עמ' כ"א - ל"ח)
^ 7 ראה: אורות התורה, פרק ד.
^ 8 ע"פ סוטה, מ ע"א.
^ 9 ראה למשל: עקבי הצאן, מאמר הדור; אורות הקודש, ג, עמ' שכ"ד (הסתכלות בצד הטוב); שם, עמ' שכ"ו - שכ"ז; שם, עמ' שכ"ח; שם, עמ' של"ג (התחברות עם נפש פחותה).
^ 10 במדבר רבה, ט"ו, י"ב.
^ 11 ע"פ ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה א.
^ 12 ראה: בראשית רבה, ל"ב, ג; שם, ל"ד, ב; שם, נ"ה, ב; שיר השירים רבה, ב, ב; תנחומא שמות, י, י; שם, וירא, כ, כ, ועוד.
^ 13 במדבר י"ד, ט.
^ 14 ברכות, ל"ד ע"א.

בהעלותך