ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה מדינת וממשלת ישראל

בין חרדי לדתי-לאומי

"לדעתנו המדינה עצמה היא דבר חיובי והסטיות הן מקרה. החרדיות רואה זאת להפך: המדינה עצמה היא דבר פסול, והדברים הטובים שנעשים בה הם מקרה" * "לא המדינה גרמה לחילון של עם ישראל. להפך, הציונות הצילה חלק גדול מהיהודים שעלו ארצה וכך נשארו יהודים ולא התבוללו" * קטע מתוך 'יערב שיחי', שיחות שערך הרב ארל'ה הראל עם הרב יעקב אריאל
--- ---חשוון תשע"ח
לחץ להקדשת שיעור זה
הוויכוח העקרוני בינינו לבין החרדים הוא בעיקר ביחס ליום העצמאות והיחס למדינה. אנו סבורים שהמדינה היא בעצם דבר טוב ורצוי, אלא שלפעמים הממשלה עושה טעויות, ואני מוכרח להדגיש שאלו טעויות, הוראות פסולות שגורמות להתנגשות מיותרת בין דת ומדינה. בגלל אותן טעויות הציבור החרדי מסתייג מהמדינה. הדיון הוא בין עצם למקרה. לדעתנו המדינה עצמה היא דבר חיובי והסטיות הן מקרה. החרדיות רואה זאת להפך: המדינה עצמה היא דבר פסול, והדברים הטובים שנעשים בה הם מקרה. זהו דיון מהותי ועמוק, ובנקודה הזאת עובר הקו. הרב זווין אמר על הרב צבי יהודה שהיה אומר סליחות בה"ב ביום העצמאות, "הלל על המדינה וסליחות על הממשלה". כשהיה סיפור סביב גידול חזירים בארץ, הרצי"ה אמר: המדינה של הקדוש ברוך הוא, אך החזירים אינם שלו. גם לגבי הריקודים ביום העצמאות: השמחה והריקודים שלו, אבל הריקודים המעורבים לא שלו.
זהו עומק הוויכוח עם הציבור החרדי: העובדה שיהודים חילונים עושים מה שעושים לא לפי ההלכה, זו בעיה חמורה מצד עצמה, אך היא איננה קשורה למדינה כמדינה. לא המדינה גרמה לחילון של עם ישראל, לא הציונות עשתה את זה, צריך להבין זאת. מי שחושב כך – טועה טעות חמורה מאוד. החילון התחיל מההשכלה ובהמשך מהמהפכה הצרפתית, ואחר כך מהאמנציפציה, ומתשובת הגוף שהתקרא "סנהדרין" לנפוליאון: "אנחנו צרפתים בני דת משה". הם אולי לא כל כך האמינו במה שאמרו, הם אמרו את זה יותר כלפי חוץ, אך זו הייתה אמירה חמורה מאוד. היו באותה "סנהדרין" כמה סוגים, היו תלמידי חכמים והיו בעלי בתים; בעלי הבתים הם שאמרו את המשפט הזה, אבל הרבנים חששו ולא מחו, וכך התפשטה האמירה "צרפתים בני דת משה" בכל אירופה, והיא חלחלה ללבבות ועשתה שמות. הרקע של המהפכה הצרפתית היה אווירת חילון, בגלל התפתחות המדע והתנגדות הכנסייה לכל חידוש פוליטי ומדעי. כל הדברים האלה היו הרקע לחילון ולא הציונות. להפך, הציונות הצילה חלק גדול מהיהודים שעלו ארצה וכך נשארו יהודים ולא התבוללו.
שמעתי פעם מפרופסור שלום רוזנברג שהגורם המרכזי ביותר לחילון היהודי היה הכנסייה. הכנסייה הייתה כה מסואבת, שהקשר החווייתי של כל אחד לדת היה תחושת גועל עמוקה, שהשליכה גם על היחס ליהדות בסופו של דבר.

נכון מאוד. הכנסייה שלטה בשליש מהאדמות באירופה, ורוב הציבור היה עני. אצל היהודים לא היו לרבנים אדמות, והם לא ניצלו את העניים. הדת היהודית לא עסקה במסחר ובאדמות, לא היה לה קשר לרכוש. הרבנים היו בדרך כלל בתחתית הסולם הכלכלי, לא הייתה להם פרנסה בדרך כלל, לעומת הכמורה שהייתה עשירה מאוד והיא התנגדה לכל שינוי. היהדות אף פעם לא התנגדה לשינוי, כל עוד הוא לא נגד את האמונה ואת ההלכה. דוגמה בולטת היא קופרניקוס, שטען כי כדור הארץ מסתובב סביב השמש. הכנסייה התנגדה לקופרניקוס, וביהדות לא התנגדו אלא רק התלבטו אם מה שקופרניקוס אומר הוא מדע מדויק או לא. המהר"ל מזכיר אותו ברמז, ורבי יצחק למפרונטי, שהיה מדען, אמר שהשיטה הקופרניקאית עדיין לא ודאית. אבל לא עשו מזה רעש, רק התלבטו. באווירה העולמית הייתה התנגדות לכנסייה, וכך נוצרה תדמית שלילית לדת בכלל והתנגדות לדת באופן כללי. הדבר השפיע גם על יהודים שהיו מעורים בתרבות הכללית.

פספסו את ביל"ו
לא הציונות יצרה את החילון, החילון התפשט במקביל גם לאמריקה. מיליוני יהודים היגרו לאמריקה, ממזרח אירופה בעיקר וגם ממערב אירופה. הם חיפשו פרנסה, ובלי לעבוד בשבת הם לא מצאו, אז הם חיללו שבת. כשהרפורמה הציעה להם את יום ראשון, הם קיבלו את זה וזה פתר להם את הבעיה: אפשר לעבוד בשבת, וביום ראשון לבוא לבית הכנסת. זאת הייתה הבעיה, לא הציונות. הרב קלישר חשש מאוד ובצדק מההגירה לאמריקה, וגם מסיבה זו הוא עודד את העלייה לארץ ישראל. כל מיליוני היהודים שהתרחקו כל כך מיהדותם במאה השנים האחרונות, באמריקה ובאוסטרליה, ברוסיה ובכל העולם, עשו זאת בגלל הציונות? זהו עיוורון לחשוב כך!
אפשר לראות אצל יהודי צפון אפריקה את ההבדל בין אלה שהיגרו לצרפת ובין אלה שהיגרו לארץ. בצרפת היו יותר חילון והתבוללות. כיום יש שם תהליך גדול מאוד של חזרה בתשובה, כי הם ראו שהם מתפרקים לחלוטין וההתבוללות אוכלת אותם. אבל בדור הראשון והשני הייתה התבוללות מוחלטת, גם בלי ציונות ובלי מדינה.

נכון, יהדות אלג'יר הייתה הראשונה שנטמעה בתרבות הצרפתית, והיא השפיעה על אחרים. בקיצור, היום אפשר לראות ללא ספק שהגלות מסוכנת יותר מארץ ישראל. יסלח לי הרבי מסאטמר שרואה את הדברים אחרת, אבל זו ראייה מעוותת של המציאות.
זו שאלה של זווית ראייה. אי אפשר להכחיש שהציונות היא באמת ברובה חילונית, אך אחת הסיבות שהציונות חילונית היא מפני שהדתיים לא הצטרפו אליה. העלייה הראשונה הייתה דתית, רק העלייה השנייה הייתה באמת חילונית ואתיאיסטית ברובה, אבל אילו היו שומעים אז לקריאתם של הרב קוק ואחרים לעלות לארץ ישראל בהמונים – היא הייתה הופכת לדתית.
כשהנשיא זלמן שז"ר נסע להיפגש עם נשיא ארצות הברית, הוא הלך גם לרבי. הוא אומנם היה מפא"יניק, איש ביקורת המקרא, אבל מצד שני הייתה לו נשמה חסידית, ובתור נשיא הוא הרגיש יותר מחויבות לשמור כלפי הציבור על המסורת. אחרי שחזר הוא הגיע לרב זווין. אבי היה משתתף לעיתים קרובות בדף יומי אצל הרב זווין, ולסיום מסכת הוא בא ולקח אותי גם כן. הנשיא הגיע, וסיפר מה אמר לו הרבי: בסוף המאה ה 19, הרש"ב היה ברוסיה עם מאה אלף חסידים. כשביל"ו התארגנו ברוסיה, הוא אמר: אילו הם היו מוסיפים ל"בית יעקב לכו ונלכה" עוד שתי מילים – "באור ה'", הייתי לוקח מאה אלף חסידים ועולה איתם לארץ ישראל. אבל הם השמיטו את המשך הפסוק, באור ה', לכן אני נשאר ברוסיה. עד כאן דברי הרש"ב.
וכאן טמון השבר הגדול. ביל"ו לא היו מאה אלף וגם לא אלף, הם היו בסך הכול כשלושים-ארבעים איש, ומתוכם נשארו בארץ רק ארבעה עשר. זה כל ביל"ו. אגב, ביל"ו אומצה על ידי הרב פינס בארץ, והם שמרו שמיטה בלי היתר מכירה. הביל"ויים האלה, הסטודנטים הרוסיים שלא היו כל כך דתיים, בכל זאת שמרו שמיטה, אז הם שהיוו סכנה לעם ישראל? אילו היו עולים איתם רק אלף חסידים, גדרה הייתה כיום עיר התורה והחסידות, היא הייתה יכולה להיות עיר בת מאתיים אלף או שלוש מאות אלף חסידים.
זה ויכוח אידיאולוגי על מה שהיה, אבל נחזור למציאות כיום. המדינה כמדינה היא מדינה יהודית, והעובדה שהיא דמוקרטית אינה סותרת את העובדה שהיא יהודית. אלא מה, הציבור החילוני הוא רוב המדינה, והממשלה מייצגת את הרוב, לכן יש בעיות. אבל אלו בעיות שתחלופנה. הילודה הדתית גדולה ויש גם תהליך של תשובה. נכון שיש ירידה אצל חלק מהדתיים אבל יש גם עלייה. אנחנו נמצאים עדיין בתקופה של הירידה, אבל לפי חוק הכלים השלובים תהיה גם עלייה. עם ישראל עבר הרבה. פעם הקראים היו רוב עם ישראל, ומה נשאר מהם? מה נשאר מהצדוקים? מהמתייוונים? היו תמיד כאלה, עוד בימי בית ראשון היו הרבה אנשים שעבדו לבעל וכדומה, וברוך ה' עם ישראל התגבר על כל הבעיות האלה. זה אורך זמן אבל מתגברים.
גם היום, המדינה היא הכלי היעיל ביותר להחזרת עם ישראל ליהדות. המדינה עוסקת בחינוך, ואם נדאג שהחינוך יהיה יהודי יותר, אז גם המדינה תהיה יהודית יותר.

לפסוק מתוך המציאות
אם נסכם את מה שנאמר עד כה, מצד אחד הרב קובע שאין הלכה חרדית והלכה ציונית, אבל מצד שני יש דינמיקה פנימית שנובעת מהיחס למודרנה.
היא נובעת מראיית המציאות, שמשליכה על אופן יישום ההלכה.
אם כך, אפשר לשאול על ארון הספרים של הרב: בשביל מה כל הספרים האלה נמצאים פה, למה לא ללמוד רק שו"ת דעת כהן? למה ללמוד את החזון איש למשל, שאין לו חשיבה כללית?

ההבחנה בין כלל לפרט היא רק בנושאים מסוימים שקשורים לציבור. אך בשאלות הפרטיות היומיומיות, שהן רוב השאלות ההלכתיות, אין הבדל. עם זאת, משנה באיזה מקום הפוסק נמצא, מי החברה השואלת. אם זו חברה של בני תורה שיכולים לחיות בעולם רוחני גבוה יותר, הם יכולים להרשות לעצמם חומרות נוספות, ואז צריך לעודד אותם להדר. אבל אי אפשר לדרוש את אותם הידורים ואותן חומרות מציבור עמל, שיש לו שעות דחק. קח לדוגמה את החקלאות: מי שאין לו פרות ואינו יודע מה זו חליבה בשבת – אין לו בעיה, אבל אדם שמתפרנס מרפת ואין לו עובדים גויים – צריך למצוא לו פתרון מעשי. אגב, אני יכול להגיד שהחזון איש בתחום החקלאי היה מודרני: בשמיטה הוא התנגד להיתר מכירה אבל מצא פתרונות אחרים, וכן בנוגע לחליבה בשבת. הוא התנגד לפתרון של הרב פרנק שהתיר בעת הדחק חליבה לתוך אוכל, או לתוך צבע לשם תעשיית גבינה, אלא הציע את החליבה החשמלית בתוספת "כד שבת". מעניין שבספרו הוא כתב שהפתרון שהוא מציע אינו טוב, אבל בעל פה הוא הורה כך. כנראה הייתה זו הוראת שעה עד שיימצא פתרון טוב יותר, ואכן בימינו שכללו בקיבוצים הדתיים את ההמצאה שלו. הוא והרב הרצוג שיתפו פעולה לקנות את מכונת החליבה הראשונה, שאפשרה למשקים הדתיים לחלוב בשבת על ידי הוספת מתקן מיוחד לשבת. זו המצאה של החזון איש.
החזון איש ראה את החקלאים לפניו, אנשי חפץ חיים באו לשאול אותו שאלות והוא היה צריך להתמודד עם שאלות מעשיות. רב שאינו עוסק בחקלאות ולא באים אליו בעלי בתים חקלאים, אין לו שאלות כאלה, והוא יכול לפסוק תיאורטית שהכול אסור. רב שיש לו ציבור שחי בעולם העשייה אינו יכול להישאר בעולם האצילות, הוא חייב לרדת לעולם העשייה ולמצוא פתרונות בהלכה. מבחינה כמותית יש בציונות הדתית יותר אנשים שחיים בעולם העשייה, בעולם הרפואה, המשפט, החקלאות, הכלכלה והביטחון – וצריך למצוא להם פתרונות מעשיים. בתחום הביטחון החיצוני והפנימי אי אפשר לתת לחיילים ולשוטרים רק הוראות של חומרות והידורים, חייבים לתת להם הוראות מעשיות, ולכן יש הבדל גדול בין רב שיש לו חיילים בקהילתו לרב שאין לו חיילים.

שלא לדבר על רב ששירת בעצמו בצבא ומכיר את המציאות.
גם אם הוא שירת שירות חלקי הוא מכיר את המציאות מקרוב, הוא חווה את הבעיות על בשרו. הוא אינו דומה לרב שמעולם לא ראה טנק. אם כי ר' שלמה זלמן לא היה חייל ולא מכונאי ולא חקלאי ולא רופא, והוא הבין בדברים האלה יותר מכולם. הוא ראה את עצמו אחראי לכלל ישראל.
עוד בנושא מדינת וממשלת ישראל

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il