ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שעירים ואנשים ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ח

שעירים ואנשים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פסגתו של יום הכיפורים היא ללא ספק שעת מחילת העוונות.
בשעה שהיה המקדש קיים, הייתה המחילה מתרחשת בעת שהיו דוחים את השעיר מן הצוק, וגופו נעשה איברים איברים עוד בטרם הגיע לחציו של ההר. באותה שעה הייתה לשון של זהורית שנתלתה על פתחו של היכל מלבינה, וכל ישראל יודעים שתשובתם נתקבלה.
השאלה המתבקשת מאליה היא מה טיבה של כפרה זו. הכיצד דרדורו של שעיר עיזים מפסגת העזאזל מכפרת על עוונותיהם של עם שלם?
שני השעירים שנלקחים לעבודת יום הכיפורים שווים זה לזה במראה ובקומה ובדמים. שני השעירים מבטאים, ככל הקרבנות, את בני האדם הסומכים את ידיהם עליהם (כפירושו הידוע של הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא). שני השעירים רומזים אפוא לשתי דרכים שבהן בוחרים בני האדם. הבחירה נתונה ביד בני האדם אם להקדיש את חייהם לעבודת ה' ולמצוא את ייעודם בעשיית רצונו, או לחילופין לחפש את אושרם בחיי העולם הזה, באכילה, שתייה ושאר תענוגות שבני אדם מכלים את ימיהם בהשגתם.
השעיר המוקדש לה' מכוון כנגד אלו המקדישים את חייהם לעבודתו של הקב"ה. לעומתו, השעיר השני המשולח למדבר, דומה לאנשים המבקשים למַצוֹת את החופשיות המדומה המצויה בחיי ההפקר. ואכן, על פי פשוטו של מקרא, השעיר החי אינו נדחה מן הצוק כלל ועיקר. הוא זוכה לחיי חופש ודרור, שהרי הוא משולח למדבר ותו לא.
המדבר בלשון התורה והמשנה משמש ככינוי לאזור מרעה שאיננו מיושב. כך משליכים האחים את יוסף לבור "אשר במדבר", כך משה רבנו רועה את צאן יתרו "אחר המדבר", וכך במקומות נוספים. הרשב"ם מפרש כך גם את שילוח השעיר: "לשלח אותו לעזאזל המדברה - לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר... והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב 'וינהג את הצאן אחר המדבר'".
על ראש השעיר המשתלח מתוודה הכהן את עוונותיהם של ישראל, זדונות ושגגות כאחד. ניתן לפרש כי בווידוי זה תולה הכהן את חטאי העם בפיתויי היצר להשתלח מתחת יד ה'. אותו רצון קמאי לעשות מה שהלב רוצה, בלי מחויבות ובלי הגבלה.

כל דרך איש ישר בעיניו
נדמה לעצמנו את שני השעירים העומדים זה לצד זה במקדש. האחד נשחט ודמו נזרק, וחברו עומד ותוהה בליבו על גורלו המר של ידידו, שהקדיש את חייו למקדש וקודשיו. לאחר מכן הוא עצמו יוצא לטיול במדבר, באוויר הצח ובמרחבים אין קץ. ליבו של השעיר ההולך לעזאזל מתרחב והוא שמח על גורלו הטוב.
כמו השעיר המשתלח, כך גם החוטאים סבורים כי במעשיהם הם יוצאים לחופשי מעבדות ה' והחיים ממתינים להם מעבר לשערי שמירת המצוות. למעשה, דומים הם אותם אנשים לאותו שעיר חי היוצא לדרכו במדבר כשהוא סבור שזכות גדולה נפלה בחלקו.
ואכן, כך נראית תחילת דרכו של החוטא. פעמים רבות חייו בעולם הזה נראים טובים יותר ומהנים יותר. סופו של השעיר השני וכמותו גם סופם של החוטאים, מתפרש רק בתורה שבעל פה. קבלת רבותינו משלימה את התמונה, ומלמדת כי היציאה לחופשי איננה כה מוצלחת כפי שנראה ממבט ראשון. השעיר עתיד להגיע לפסגת הר העזאזל, משם הוא עתיד ליפול אל מותו האכזרי. אפילו אל חצי ההר לא יזכה אותו שעיר להגיע עד שיתרסק ויהפוך לגל של עצמות.

יעזוב רשע דרכו

התבוננות בדרכיו של השעיר המשתלח תלמד כל חוטא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. המוות וריסוק האיברים עתיד להשיג את אלו שהלכו אחרי שרירות ליבם, גם אם אינם יכולים לראות זאת לפני הגיעם אל סף התהום.
באותה שעה שהשעיר נדחה אל מעבר לצוק, העם העומדים במקדש נותנים אל ליבם את מה שאירע לשעיר המשתלח, מבינים לאחריתם ועוזבים את דרך פשעם. רק כך הם זוכים לראות כיצד לשון של זהורית המסמלת את חטאיהם מלבינה על פתחו של ההיכל.
כפרת השעיר המשתלח תלויה אפוא בהתבוננות על מה שצופן העתיד לאלו החושבים כי בידם לעשות ככל העולה על רוחם. עבודת שני השעירים נועדה לעורר את החוטאים לשוב מדרכם המשוחררת. הבחירה הנכונה היא דרכו של שעיר החטאת המוקדש לשמיים. הבחירה בדרכו מעניקה משמעות נצחית לחייו של האדם. משמעות הקשורה בעבודת ה', בהליכה בדרכיו ובקיום מצוותיו - כך יזכו השבים בלב שלם להיחתם ביום הכיפורים לחיים ולשלום.
משחרבה עירנו ושמם בית מקדשנו אין לנו לא שעיר ולא לשון של זהורית, לא כהן מתוודה ולא איש עתי. לא נותר לנו אלא לקיים את כפרת היום בשפתינו, המשלמות פרים ושעירים. ניתן גם לשוות בדמיוננו את סדר העבודה כפי שהיה נעשה בבית המקדש, לראות בעיני רוחנו את דרכם של שני השעירים. אפשר שהתבוננות זו תסייע בידינו לעזוב את דרכו של השעיר המשתלח, לשוב ולבחור בדרכו של השעיר שעלה עליו הגורל לה'. "כי אנו נחלתך ואתה גורלנו".

הכותב הוא ראש ישיבת כרם ביבנה

מתוך העיתון בשבע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il