ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקום התפילה ;">

בית מדרש תפילה ובית כנסת תפילה בציבור ובבית הכנסת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

מקום התפילה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מקום התפילה
תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תקנו להתפלל במניין. ואף כי ברור שיש מעלה לתפילה עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף לכך, אם תתפלל עם המניין תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע"פ כן, כיוון שיש התנגשות בין האחריות לטיפול במשפחה לבין התפילה במניין בבית הכנסת, וברור שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (ע' לעיל ג, ב), לפיכך לא תקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת. אמנם כמו שלמדנו בתפילה עצמה נשים חייבות, למרות שהיא תלויה בזמן, כי גם נשים צריכות לבקש על עצמן רחמים 1 . אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ע' לעיל ג, ח-ט, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).

אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).

קביעת מקום לתפילה
מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה עומד בו לפני ה'. ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד).

קביעות המקום לתפילה באה לבטא את הקשר המוחלט שיש לנו אל הקב"ה, שלא כמו שאר הדברים שבעולם שיכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. וע' מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

מצווה זו מתקיימת אצל הגברים בקביעת מקום קבוע בבית כנסת (שו"ע צ, יט). ואצל הנשים, בקביעת מקום קבוע בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (ע' שו"ע או"ח צ, כ).

צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמים (שו"ע צ, ד; מ"ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה ברשות הרבים, שמא הנעשה ברחוב יסיח את דעתה מהתפילה.

הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר הטעם להתפלל במקום שיש בו חלונות, כי האור מיישב את דעת המתפלל (תר"י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב תחליף לחלון.

שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל לקיר

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפללת שמונה עשרה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתה מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון - אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיט שנועד לצורך התפילה, כגון סטנדר, אינו חוצץ. וכן מי שרוצה להסתייע בשולחן כדי להניח עליו את הסידור, אינו חוצץ. אבל כשאין בו צורך, מצווה שגם שולחן לא יחצוץ בינה ובין הקיר (מ"ב צ, סו; פ"ה תפילה ג, 6).

אשה שעומדת בין המתפללת לקיר, אם גם היא עוסקת בתפילה - אינה חוצצת, ואם היא עוסקת בדבר אחר הרי היא חוצצת (שו"ע או"ח צ, כב; הרב קוק טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול תמונות, מפני שהן עלולות להסיח את הדעת מהתפילה (שו"ע צ, כג). אבל אם התמונה מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בה בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפללת מולו נראית כמי שמשתחווה לבבואתה, ולכן אף אם תעצום את עיניה אסורה בכך (מ"ב צ, עא). לכתחילה גם אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתה, מפני שההסתכלות בבבואתה עלולה להטריד את כוונתה. אבל בלית ברירה, תעצום את עיניה או תסתכל בסידור, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתה בבירור כראי, אינה נראית כל כך כמשתחווה לבבואתה (ע' פ"ה תפילה ג, 7).

אין להתפלל במקום גבוה
אדם העומד בתפילה לפני הקב"ה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא בקשתו, ועל כן צורת עמידתו לפני ה' צריכה להיות בענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל... לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): ממעמקים קראתיך ה'". ומסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (24 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים. האחד, שהעומדת על שרפרף או סלע, אפילו כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ועוד, שאם הרצפה ישרה, והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, יש בזה תחושת גבהות, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה להיזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פ"ה תפילה ג, 4).

חולה או זקנה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הרי הוא מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.

לא יתפלל סמוך לרבו המובהק
לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, לא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו ויצטער, וחלילה לצער את הרב, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואם התרחק מרבו ארבע אמות (כשני מטרים) - מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות (כ- 60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו באחד מתחומי התורה. וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור. וכן רב המקום נחשב כרב מובהק (ערוה"ש יו"ד רמב, כט; עו"ע פ"ה תפילה ג, 8). יש אומרים שבתקופה שאדם לומד הרבה תורה מרב מסוים, אף שלא לימדו את רוב חכמתו, מכל מקום באותה תקופה הוא נחשב כרבו המובהק (דברי מלכיאל ב, עד).

לגבי רבנית, החיוב שלא להתפלל בצידה חל באחת משתי האפשרויות:
א. כשהיא נשואה לרב המובהק או לאחד מגדולי הדור ועיקר מגמתה לסייע לבעלה בעבודת הקודש.
ב. כשהיא עצמה חינכה תלמידות, עד שרוב תורתם או חינוכם ממנה, שעליהן להתייחס אליה כאל רב מובהק.

ויש אומרים שכל זה אמור כאשר התלמידה היא שבחרה להתפלל סמוך לרבנית. אבל אם הן מתפללות בעזרת נשים והגבאים סידרו את מקומה סמוך לרבנית, אין איסור, שאין כאן צד של יוהרא. ובשעת הצורך אפשר לסמוך על דעה זו (פ"ה תפילה ג, 9). וודאי שכאשר הרבנית מזמינה את התלמידה להתפלל לידה, או שמסכימה לכך, אין שום איסור וחשש יוהרא להתפלל לידה.

תפילה בשטחים פתוחים
אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים, והמתפללת במקום פתוח נקראת חצופה (ברכות לד, ב). והטעם, שבמקום פתוח מחשבתה של המתפללת מתפזרת, ואילו בתוך מקום מוצנע אימת המלך עליה וליבה נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידה אנשים ויטרידו את כוונתה. אבל הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). חצר שהיא מוקפת בקירות, נחשבת כמקום מוצנע, כמעט כמו בית, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

מותר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. ויתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת בכוונה יתירה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב; מדרש תהלים פא).

אסור להתפלל לפני בית הכנסת, מפני שאם תתפלל כלפי ירושלים נמצא שגבה כלפי בית הכנסת; ואם תתפלל כלפי בית הכנסת נמצא שגבה כלפי ירושלים, הפוך מכיוון התפילה של המתפללים בתוך בית הכנסת (שו"ע צ, ז).


^ 1. סגנון זה לפי הרמב"ן, כמבואר לעיל ב, ב, 1, שלרמב"ן ורוב הפוסקים תקנו חכמים לנשים להתפלל שחרית ומנחה, ואע"פ שהן תלויות בזמן, כיוון שגם נשים צריכות לבקש רחמים, אף הן חייבות בתפילות אלו. ולרמב"ם (לפי הפירוש המקובל) מצוות התפילה מהתורה אינה תלויה בזמן, וחובתה פעם ביום, ובתפילה זו שאינה תלויה בזמן נשים חייבות מהתורה, ואחר שתקנו חכמים את זמני התפילה, גם הנשים צריכות להתפלל בזמן שחרית או בזמן מנחה, כמבואר לעיל ב, ג, 2.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il