ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים חמדת הדף היומי

השווי של הרחבת זמן פרעון - היוון הון

לחץ להקדשת שיעור זה
א. הסבר הסוגיה - החיוב בעדים זוממים על הקדמת פרעון
השבוע נלמד את המשנה במכות (ג ע"א), שעוסקת בהזמת עדות על זמן פרעון. מדובר בעדים שהעידו על הלוואה שזמן פרעונה הוא בעוד שלושים יום, בעוד שהלווה טוען שזמן הפרעון הוא בעוד עשר שנים. המשנה קובעת שאם העדים הוזמו, הם חייבים לשלם ללווה את הסכום שהזיקו אותו. בפשטות שווי הנזק הוא הסכום שכל לווה היה מסכים לשלם על מנת לדחות את זמן הפרעון משלושים יום לעשר שנים.

הרמב"ן (ד"ה מתני' מעידין) מתקשה בדין זה, מדוע מוטל כלל חיוב תשלום על העדים, שהרי הלווה היה משלם את הכסף בכל מקרה, ואין סיבה לחייבם רק מאחר שגרמו לו לשלם את אותו כסף מוקדם יותר. הרי גם אדם שגוזל לחבירו חפץ או כסף והשיב לו אותם לאחר עשר שנים, אינו חייב לשלם את הרווחים שהיה יכול הנגזל להרוויח בהשקעות שונות אילו הכסף היה בידו במשך עשר השנים הללו.

הרמב"ן תירץ שיש להפוך את נקודת המוצא, ולהסתכל על המקרה מנקודת המבט בהווה. לולא העדים בית הדין היו פוטרים כעת לגמרי את הלווה מלשלם את הלוואתו, משום שלא הגיע הזמן לפרוע. כתוצאה מעדות העדים, בית הדין חייבו כעת את הלווה לשלם לאלתר לאחר שלושים יום. לפיכך העדים הזיקו אותו במלוא הסכום שהם חייבו אותו כרגע לשלם, ולכן מהדין היו חייבים לשלם לו את כל הסכום שחייבו אותו. אלא שיש לנכות מהסכום המלא את ההנאה, שהלווה מרוויח מכך שהוא לא יצטרך לפרוע בעוד עשר שנים את ההלוואה. הנאה זו תנוכה מהסכום המלא, ואותה יהיו פטורים העדים מלשלם. יש להסביר את דבריו בכך שעדים זוממים מחוייבים בתשלום על מה שחייבו את הנידון על פיהם בבית הדין. במקרה דנן בפועל בית הדין חייבו את הנידון בכל התשלום, בעוד שהיו צריכים לפטור אותו מכולו.

לעומתו הריטב"א (ד"ה מתניתין מעידין) דווקא הבין, שאכן יש לתמחר את החוב כרגע בסכום נמוך יותר. אמנם לא בגלל הרווחים שהיה ניתן להפיק ממנו, אלא בגלל שווי הריבית על ההלוואה. היא מתומחרת לפי הסכום שהמלווה היה מסכים להוריד מההלוואה, על מנת שהלווה יפרע אותה כרגע; ולהיפך, איזה סכום היה מסכים הלווה להוסיף על ההלוואה, על מנת להאריך את פרעון ההלוואה בעשר שנים.

אם כן, לפנינו שתי גישות כיצד להעריך את הנזק שנגרם מעדותם של העדים - הרמב"ן סובר שהנזק שווה למלוא סכום ההלואה, כיון שהעדים כרגע מחייבים אותו בתשלום מלא; ואילו הריטב"א סובר שיש לתמחר את הנזק על פי שווי הריבית ששווה ההפרש שבין פרעון כעת לפרעון עתידי.

מהראבי"ה (תתקנז) נראה שיש גישה שלישית, והיא שיש להעריך את הנזק על פי רווחים מעסקאות שנמנעו מהלווה לעשותם בעקבות עדותם של העדים. הוא מסביר מדוע זה לא דומה לאדם שתובע את חבירו על מניעת רווח (מבטל כיסו של חבירו) שהוא פטור. זאת בניגוד לעמדת הרמב"ן והריטב"א, שכתבו בפירוש שהחייב אינו יכול לתבוע הפסד רווחים עתידיים מהעדים הזוממים.

ב. דינים נוספים שבהם מחייבים על ירידה בערך החוב
1. פטור ערבים: המהר"ם מרוטנבורג (ד"פ צג) כתב שדין דומה יהיה במקרה שיש שותפים לחוב, ושותף אחד פטר ערב מחיובו, ובסופו של דבר הגיע לשניים האחרים נזק מכך. במקרה זה, יהיה חייב הפוטר לשלם את הירידה בערך החוב בעקבות זאת שאין עליו ערבים, שהרי חוב כזה שווה פחות מאילו היו עליו ערבים. גישתו של המהר"ם היא כגישת הריטב"א בדין עדים זוממים, שחיוב התשלום נובע מהנזק שהעדים יצרו, ולכן ניתן ללמוד משם למקרים דומים שבהם הנזק נוצר מתמחור נמוך יותר של החוב. לשיטת הרמב"ן לעומת זאת לא בטוח שניתן לחייב במקרה זה, משום שהשותף לא גרם לנזק עכשווי ממשי, אלא רק לתמחור שונה של ההון.

2. איחור בזמן הפרעון: הבית יוסף (יורה דעה סימן קס) עוסק בשאלה, מדוע אין בדין המשנה משום ריבית, שהרי אסור לתמחר את שווי ההלוואה יותר מהשווי הממשי שלה, משום שיש איסור ריבית ליטול כסף עבור הלוואה (הוא תירץ שהמשנה לא עסקה בדיני ריבית, ומדובר כשיש פתרון אחר לאיסור. ניתן היה גם לתרץ שמדובר כשמישהו אחר שרוצה בטובתו של הלווה משלם למלווה כסף, ודבר זה מותר). קושיה זו גם היא קשה לכאורה רק לפי שיטת הריטב"א, שחיוב העדים הוא על ערך זמן הפרעון, שהוא מעבר לערך ההלוואה עצמה. ואילו לפי שיטת הרמב"ן החיוב הוא על כך שהעדים חייבו אותו לשלם את סכום ההלוואה כעת (אלא שמנכים מזה את שווי ההלוואה ללווה).

דין מעניין למד מגמרתנו הרב שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה א, כז): לווה שאיחר לפרוע הלוואה, יכול המלווה לומר לו שיש לו תרעומת על כך שהוא פרע מאוחר, והלווה רשאי לשלם לו על התרעומת ואין זה ריבית. דין זה יהיה נכון רק לשיטת הריטב"א.

3. שבועה על זמן הפרעון:
הרמב"ם כתב (טוען ונטען יג, ו), במקרה שמלווה טוען שהלווה חייב לשלם לו כעת, ואילו הלווה טוען שהוא חייב רק בעוד עשרה ימים - שהלווה חייב שבועת היסת על כך שהאמת כדבריו שהוא חייב לשלם רק בעוד זמן. דין זה קשה, משום שהלכה פשוטה היא שאין נשבעים על טענות שאינן נוגעות לכפירת ממון, אלא רק לטענות שיש להן שייכות ממונית. לכאורה הדיון אודות זמן הלוואה אינו נוגע לממון. המהרי"ט (ב, חו"מ קה) מסביר שמקור הרמב"ם הוא הגמרא שלנו, שבה נאמר שניתן לחייב עדים זוממים ממון על עדות של הקדמת זמן הפרעון. מכאן מוכח שטענה על זמן הפרעון היא ממונית, ולכן שייכת בה שבועה. קצות החושן (עג, ב) התקשה בדברי המהרי"ט (שלפי דבריו התביעה היא ממונית רק בגלל השווי של דחיית זמן פרעון ההלוואה), שהרי אם ההלוואה היא בסכום נמוך מסתבר שהתביעה אינה שוה פרוטה ושוב אין נשבעים עליה, ואילו הרמב"ם פסק באופן מוחלט שהלווה חייב שבועה ולא הבדיל בסכום ההלוואה שנשבעים עליה.

לכן הקצות טוען, שהטעם שהדיון נחשב לדיון ממוני משום שיש שאלה מעשית האם בית הדין יחייבו כרגע את הנתבע לשלם את מלוא סכום ההלואה, או שהם יפטרו אותו כרגע ויקיימו דיון רק עם הגעת זמן הפרעון. שאלה זו נוגעת לכל החוב ולכן נשבעים עליה. לעומתו רבי חיים רבינוביץ' מטעלז (בחידושי ב"ק עמ' סא) חלק עליו וטען, שאכן אין נשבעים אלא על חוב שתמחור ההפרש בין זמני הפרעון שטוענים הלווה והמלוה, עולה לפחות לפרוטה, כפי שטען הקצות מתחילה.

גישת קצות החושן ורבי חיים מטעלז הם בדיוק שתי הגישות שהבאנו לעיל בדעות הרמב"ן והריטב"א. לפי גישת הרמב"ן הרי שחיוב הממון הממשי כעת הוא הנזק שעליו מדובר בעדים; ולכן ברור שבמקרה של הכחשה בין הלווה והמלווה שייכת כאן שבועה כדעת הקצות, משום שהדיון ביניהם הוא על תשלום ההלואה בפועל כרגע (למרות שנראה מהקצות שהוא לא הבין כך בסוגיה). לעומת זאת גישת רבי חיים והמהרי"ט, שהחיוב הוא רק על התמחור של הפרשי הזמן, תואמת את שיטת הריטב"א.

4. מבט כלכלי
בכלכלה יש מושג שנקרא "ערך נוכחי", כלומר תמחור של סכום כסף שאמור להתקבל בעוד זמן מה, מתוך הנחה שכסף שנמצא כעת אצל האדם יכול לצבור ריבית, לפי ריבית השוק. תמחור זה מקובל כתמחור כלכלי, ומשתמשים בו רבות לצורך בדיקה אם עסק הוא כדאי וכדומה. השאלה האם המשנה שלנו עוסקת במושג זה ומכירה בו כנזק ממשי, תלויה למעשה בהבנות הרמב"ן והריטב"א בסוגיה: לדעת הריטב"א וודאי שהמשנה מתייחסת למושג זה, ומכירה בהיזק של תמחורים בין שנים לפי הריבית במשק. אמנם לדעת הרמב"ן לא ניתן להוכיח מסוגייתנו שיש משמעות להיזק כזה של תמחור שונה לפי הזמן.

לסיכום: נחלקו הרמב"ן והריטב"א כיצד לפרש את החיוב בסוגייתנו: האם העדים היו צריכים להתחייב בכל החיוב ופטרו אותם מחלק, או שהם מראש מתחייבים רק בתמחור ההפרש בין ההלוואות. דעה שלישית היא שיש לחייב את העדים גם ברווחים עתידיים שאותם יכול היה הלווה להרוויח. במאמרנו דנו בדבר והראנו כמה השלכות למחלוקת זו.
עוד בנושא חמדת הדף היומי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il