השבוע נפגשנו עם שתי דמויות שמהלכות בדרך – אברהם אבינו ורחל אמנו.
אברהם אבינו בפרשיות השבוע ורחל אמנו בציון יום פטירתה. גם אברהם וגם רחל גדלים במקום המנוגד לדרך שבה הם מאמינים. לשניהם ישנה אפשרות להישאר היכן שהם, למצוא חן בעיני המסגרת החברתית והמשפחתית הטבעית. אולם שניהם פורצים דרך חדשה ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך.
היכולת של אדם לצאת מאזור הנוחות שלו, מתחילה בהבנה שזה אינו אזור נוחות באמת. בעת שבה אדם חש זחוח ושלם – אין מוטיבציה להתקדם. יעקב אבינו קובר את רחל בדרך אפרתה כדי שתבכה "על בניה כי איננו". רחל ובכייה הם-הם הדרך שבה אנו צועדים. ישנו בכי נצחי של רחל. פרט לשמחה על הקיים, חייבת גם להיות אי-שביעות רצון מתמדת מן המצב הנוכחי. ישנו כוח בעולם שתפקידו לתבוע את הקומה הבאה, לא להשלים עם החולשות אלא להיות תמיד בתנועה. להתקדם הלאה.
בפרשת לך לך אנו נפגשים עם דמותו של אברהם אבינו שגם הוא, כדוגמת רחל, מאופיין בהליכה ובפריצת דרך. הציווי הראשון שמקבל אברהם אבינו הוא הציווי "לך לך". כדבריו של הרש"ר הירש במקום: "'לך לך' – לך לעצמך בבדידות!... לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה... במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה". היכולת של האיש היהודי ללכת נגד הזרם. לא להשלים עם האופנות העכשוויות שנותנות לאדם אשליה של שמחה וסיפוק, אלא להכיר בחסרונות של המציאות הנוכחית, לבכות על המצב הקיים ולשאוף קדימה – זהו כוחו של אברהם אבינו. "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?!" (שם). לא פשוט להיות במיעוט. לא פשוט לבכות. לא פשוט להבין שהשלמות איננה כאן ועכשיו. ההכרה בחוסר השלמות גורמת לאדם לבכות.
מתי אדם בוכה? אדם בוכה בעת שבה הוא נפגש עם מציאות גדולה ממקומו הנוכחי. כאשר מביט אדם למשל לתוך אורה הבוהק של השמש - מסך יורד, העיניים מתלחלחות ומתכסות בערפל, נוצרת אפשרות להתכנסות פנימית המסייעת לקלוט את האור העצום. מגע עם חומר כימי המופרש מאדי הבצל גם הוא גורם לבכי. הבכי עוזר לעיניים להתמודד עם הגירוי החריף. במישור הנפשי, כאשר אדם נפגש עם מציאות רגשית הגדולה ממידותיו - שמחה אדירה או להבדיל צער גדול - מגירות העיניים דמעות. הקדוש ברוך הוא טבע באדם מנגנון ביולוגי המסייע לעיכול תחושות קיצוניות. מנגנון זה גורם לאדם לקלוט, דווקא עקב הצמצום, את האור הגלוי בבשורה הטובה או החבוי בבשורה הרעה.
הבכי נמצא עמנו כל העת. את כל חיינו מלווה מנגנון נפשי המאפשר לנו לעכל את הגודל שסביבנו. מצד האמת, אם היינו מפנימים את גודל התקופה שאנו חיים בה, התקופה שבה עם ישראל חוזר לארצו לאחר אלפיים שנה, היינו משותקים מלפעול: מי אנו שנזכה לעשות דברים שרש"י והרמב"ם לא זכו? הקדוש ברוך הוא טבע בנו מנגנון של צמצום והדחקה כדי שנוכל להמשיך לתפקד וליצור; מנגנון המאפשר לנו להתבכיין מחשבון הארנונה החודשי ולא להסתנוור בתור למכולת מאור הגאולה.
אבל החוכמה היא לא להיוותר בבכי המדחיק. רחל כאמור נקברת באמצע הדרך במטרה מוצהרת לבכות על בניה. החוכמה היא לבכות עם רחל. לא בכי שמשכיח את הגודל העומד מאחור, אלא בכי שמאפשר לנו בהדרגה לעכל את הגודל. בכי שמצליח לראות בין טרדות היומיום את האור ההולך ומפציע. בכי שמייסד בניין איטי ואמיתי של בית המקדש בתוך המציאות הריאלית.
מי שחשב שהקמת מדינת ישראל היא סוף הדרך, התקופה שלנו – שבה אנו נאבקים כל העת במאבקים לאומיים ותרבותיים מתמשכים – מבהירה לנו שאנחנו במקרה הטוב באמצע הדרך. התסיסות העולמיות בארצות האסלאם, באירופה, בארצות הברית ובמזרח הרחוק – כל אלה מבשרים על חוסר נחת בעולם, שבמוקדם או במאוחר יתפרץ ויאתגר את העם היושב בציון.
מי שמחפש שלווה בארץ ישראל אינו במקום הנכון. יש לנו עוד דרך ארוכה ויחד עם ההודאה על מה שהושג, אנחנו תמיד בדרך, תמיד בהתקדמות. רחל תמנע את קולה מבכי ואברהם אבינו יגיע לארץ ישראל - ביום שנבין כיצד למצוא האושר שבתהליך, השמחה שבעמל, העונג שביצירה. בתנועה המתמדת.

מתוך העיתון בשבע.