בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
11 דק' קריאה
התרחקות ממחלוקת
פרשתנו עוסקת במסע המחלוקת שניהל קרח נגד משה ואהרן בחירי ה', וממנה אנו למדים כמה גדול נזק המחלוקת וכמה עלינו להתרחק ממנה (עד כדי כך שיעקב אבינו ע"ה התפלל שלא יזכר שמו אצל בעלי המחלוקת וכמו שמביא רש"י וז"ל:
"ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי").

בתחילת הפרשה נאמר (במדבר טז, א):
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן"

(עיין רש"י שכתב: "בני ראובן - דתן ואבירם ואון בן פלת" וקודם לכן הוא כתב "מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובם משבט ראובן שכניו, והם אליצור בן שדיאור וחבריו וכיוצא בו). ומובא במדרש (במדב"ר):
"בוא וראה כמה קשה מחלוקת שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו שכך כתיב 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש', אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה ובית דין של מטה מבן י"ג, ובמחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה", עכ"ל.

ויקח קורח
כתוב בפרשה "ויקח קרח" - התורה אינה מפרטת מה לקח קורח במחלוקתו, ועל כך אומר רש"י, וז"ל:
"ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת", עכ"ל.

מכאן אנו לומדים שמי שמכניס עצמו למחלוקת נבדל הוא מכל העדה. ועוד כותב רש"י:
"דבר אחר, ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים".

כיצד משך קורח מאתיים חמישים אנשים צדיקים גמורים שהיו ראשי סנהדראות בדברים?
אומר רש"י, וז"ל:
"מה עשה? עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בחוט תכלת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה" עכ"ל.

ומובא עוד ששאל אותו גם על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה או לא, ואמר לו משה שחייב, וגם על זה טענו שבמזוזה יש רק שתי פרשיות מהתורה (הכוונה מפרשיות פתוחות וסתומות) ובית שכולו ספרי תורה ודאי פטור ממזוזה.

יסוד מחלוקת קורח - גאווה
ומובא במדרש שקורח שלח את כל מאתים וחמישים ראשי סנהדראות לחייט כדי שיתפור להם בגד שכולו תכלת, ואמר להם שהוא עשיר וכי הוא ישלם את דמי התפירה. כשהזמינו את הבגד מהחייט נטל מהם את כתובתם וכשבאו לתבוע מקרח את דמי התפירה לא רצה לשלם להם, כי רמאי היה. ויש לשאול, כשמשה רואה את ליצנותו ורמאותו של קרח, מדוע היה צריך בכלל להתייחס אליו ואל שאלותיו, הוא היה צריך לפטור אותו בלי התייחסות ובכך לא לתת להם פתח לשחוק ולליצנות. אלא, שמשה רבנו הבין את עומקה ושורשה של המחלוקת, ואם ישתוק תתפשט הצרעת, וידע מה היו המניעים בנבכי נשמתו של קורח שגרמו לפתיחת המחלוקת. כתוב בתהלים (לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", ואומרים חז"ל (מנחות דף מג ע"ב):
"כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

ראה משה רבנו שקרח היה בעל גאווה ובטענתו שמע התרסה כלפי מצוות אלו שיש בהם שמירה, והוא החזיק מעצמו שהוא לא צריך שמירה כלל וכלל, על כן לא הניח משה רבנו למחלוקת להתקיים, ורצה לבער מתוככי ישראל את המידה המגונה של גאווה שמסוגלת להביא למחלוקת כזו שנחשבת כמחלוקת על השכינה בעצמה.

מה יקר ממרגלית יקרה?
מסופר על ארטיבן, ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם הקיסר על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד?! ענה לו רבי תשובה: אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו שלא יגנב, שהרי כל העולם שמע שהקיסר שלח לי מרגלית יקרה עד מאד ואצטרך לשמור עליה מגנבים, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך גם כשאתה ישן (ירושלמי פאה פ"א דף ד' ע"א).

עדיפה מיתה לרשעים מכל חולאים שבעולם
חז"ל אומרים,
"וקרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, וכ"ד משמרות עומדות מבניו, שכולן מתנבאין ברוח הקודש, אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד, ולא ראה יפה, לפי שבניו עומדין בתשובה ויוצאין מהן".

והנה יש לשאול, מדוע רצה משה רבנו שקורח וכל עדתו ימותו דוקא, היה די שיחלו במחלות קשות ל"ע וכדומה? אלא, אמר משה רבנו, הרי גם אליהו הנביא גזר על נביאי הבעל מיתה כדי שלא יישארו בחיים, ושמא תיזקף לזכותם מצות ביקור חולים, כך משה רבנו ביקש שימותו ושלא תיזקף לזכותם מצות ביקור חולים אם יבואו לבקרם וכדומה. וזה שאמר (במדבר טז, כט) "ופקודת כל האדם יפקד עליהם". שואלים המפרשים וכי לא נמצאה מיתה מתאימה לקרח ועדתו אלא על ידי שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותם? אלא כתוב על משה רבנו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", והם באו אליו בטענות משונות ובגאווה, וכמו שחז"ל אומרים שכשקרא לדתן ולאבירם ואמרו "לא נעלה" הכשילה אותם לשונם, ולבסוף הם באמת נפלו ונבלעו באדמה ולא עלו ממנה, וכשבאו למשה רבנו פתחו בטענת גאווה ואמרו להם "ומדוע תתנשאו", ועל כן נענשו בהתאם למידתם ונבלעו בתוך האדמה להראות להם עד כמה הגאווה וההתנשאות קשה, וכמה קשה עונשה. וכשנבלעו באדמה לא נשאר מהם אפילו סיכה ומחט או כפתור, ואם מישהו מעם ישראל שאל מהם חוט או סיכה, עפו מהם ונבלעו באדמה עם כל רכושו, ולא נשאר מכל רכושם מאומה.

מצות ביקור חולים
מצות ביקור חולים גדולה ועצומה, ולומדים זאת מהקב"ה שבא בעצמו לבקר את אברהם אבינו.
וצריך לדעת שביקור חולים זה לא רק לשבת ליד החולה וללכת, אלא יש להציע לו סיוע ועזרה. כמו כן המבקר את החולה צריך להודיע קודם ביקורו וזה מנהג דרך ארץ, כי לפעמים באים לבקר את החולה ללא הודעה מוקדמת, ובאותה שעה מיטתו וחדרו מטונפים והוא מתבזה, על כן יש להודיע קודם. וידוע המעשה עם ר"ע שעזר ותמך באותו תלמיד שהיה חולה, ובעצמו סידר וניקה את כל חדרו, עד שאמר לו רבי החייתני. יצא ר"ע ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים (עיין נדרים מ' ע"א).

וכשאדם נפטר מלפני החולה, לא יאמר לו "תהיה בריא" ודיו, אלא יש להתפלל עליו וכמו שכותב מרן בשו"ע (יו"ד סי' שלה סעי' ה-ו, ועיין שבת יב ע"א וע"ב), וז"ל:
"כשמבקש עליו רחמים, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה. ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש אלא בלשון הקדש. יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. ובשבת אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא".

ובזה קיים מצות ביקור חולים.

אחד מששים מחוליו
ואומרים חז"ל (ב"מ ל' ע"ב), כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו.
שואלת הגמרא, אם כל מי שמבקר את החולה נוטל אחד מס' בחוליו, שמא יבקרו את החולה ששים איש ויתרפא? ועונה הגמרא, שלא כל אדם נוטל אחד מששים אלא דוקא בן גילו (בן מזלו) של החולה. ועוד, שבשעה שהראשון נטל אחד מששים, השני לא נוטל אותו הדבר אלא אחד מששים ממה שנשאר וכן על זה הדרך (חז"ל בחולין דף ז' ע"ב מביאים את המעשה הידוע עם חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכל דבר שאינו מעושר. ויש שואלים, אם החמור היה בעל שכל, מדוע לא עישר בעצמו במחשבה, ויניח 22% של המעשר בצד, לתרומה, מעשר ראשון ושני? (עיין במהרש"א על המקום), הרי מן הדין אם לא ידוע אם הופרש מעשר ממאכל מסוים, ניתן להניח בצד שיעור הפרשה ולהפריש? אלא, שהחמור עשה חשבון שלא משתלם לא לעשות כן, שכן הוא היה מחמיר להפריש גם מעשר שני ומעשר עני, ובסך הכל היה מוציא כ-שלשים אחוז כך שהיה נשאר לו שבעים אחוז. והוא הבין שאם הבעלים יראו שהוא אכל רק שבעים אחוז ממה שנתנו לו, למחרת הם יפחיתו את הכמות, וכיון שהוא שוב יצטרך לעשר ויאכל פחות, שוב יפחיתו בכמות וכן הלאה עד שבסוף לא ישאר לו כלום, על כן החליט שכבר מראש לא יאכל כלום, וכך החזיק מעמד עד שהחזירוהו לבעליו). גם על יעקב אבינו כתוב שאהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו, והרי בנימין נולד לו לאחר מכן? אלא שהיה בן מזלו, ובאמת כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, שהיו בני אותו מזל. ויעקב אבינו התפלל וביקש שתהיה מחלה בעולם כדי לאפשר לאדם לשוב בתשובה, שעד אז היה אדם מתעטש ומת במקום, ובגלל זה מברכים את מי שמתעטש בברכת "חיים טובים". וכתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", אומרים משם הגאון מוילנא, כי המט"ה בגימטריא 59, וזהו שאומרים חז"ל שכל המבקר את החולה לוקח אחד מששים בחוליו, כך גם כשביקר יוסף את יעקב אבינו, והוא היה בן מזלו, נטל אחד מששים מחוליו, ונשאר ליעקב רק 59 חלקים מחוליו, וזהו שישב על המט"ה בגימטריא 59.

מיתתו של קורח ללא תשובה
בשמים דאגו שקורח ימות ללא שום אפשרות לעשות תשובה. והנה, משה רבנו עומד ומתפלל, "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה" (במדבר טז, ל). וקשה, מה מצא משה במיתה משונה זו? ועוד, וכי הוא יקבע להקב"ה כיצד להרוג אותם? ועוד, הרי בפרקי אבות כתוב שאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות היה פי הארץ שבלעה את קרח, ובודאי שה' ברא זאת, ומדוע אומר משה אם בריאה יברא ה'? אלא, שרצו בשמים שלא ישוב קורח בתשובה כלל, ולכן העלימו ממשה רבנו את ענין פי הארץ, והיה צריך להתפלל ולבקש דבר כזה משונה כדי שקורח ירגיש שסופו קרב ויבא ויתוודה על חטאתו, אבל משמים לא אפשרו לו זאת אלא פתאום פתחה האדמה את פיה ולא היה באפשרותו לשוב בתשובה.

ובני קרח לא מתו
כתוב "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא), אלא שבו בתשובה אמיתית בהרהורי לבם. והנה, קורח הסית את בניו שלא לכבד את משה רבנו, ואמר להם שכשהוא יבוא לא יקומו מפניו. בני קורח שלא רצו להפר את מצות אביהם, לא רצו חלילה גם לזלזל במשה רבנו - ומה עשו? כשראו את משה רבנו מתקרב אליהם קמו עוד לפני שהוא הגיע, וכך אביהם לא הרגיש שקמו לכבודו של משה.

ותעצר המגפה - והמגפה נעצרה
לאחר מיתת קורח ועדתו, כתוב (שם, יז, ו-טו):
"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' וכו', הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וכו', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וכו' כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף, וַיִּקַּח אַהֲרֹן וכו' וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

והנה לאחר שמנתה התורה את מניין המתים שוב היא כותבת: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה". וקשה, והלוא כבר קודם לכן נעצרה המגפה? אלא, שראה אהרן את מלאך המות מלא עיניים, וכשבא לעצור אותו אמר לו המלאך שהוא יכול להרחיק אותו מהמקום, אמר לו אהרן, משה שלח אותי. השיב לו המלאך שהקב"ה שלח אותו וזה חשוב יותר, אמר לו אהרן והרי משה רבנו עושה את כל מעשיו על פי ה' ותפס אותו ומנע ממנו להמשיך במגפה. אמר לו בא עמי למשה רבנו ונשמע ממנו, והסכים. בנתיים היתה הפוגה קלה במגפה וזהו שכתוב בתחילה "ותעצר המגפה", ובאו למשה ואמר משה בואו ונשאל את פי ה', ואמר לו הקב"ה למלאך הנח להם כי אני עושה כל מה שאומר משה והתרציתי לו בדבר הזה. זהו מה שכתוב בפעם השניה "והמגפה נעצרה" שהלך מלאך המות לגמרי. וכשראו כל ישראל את כל הכבוד הגדול שמכבד הקב"ה את משה רבנו, שבו להאמין בו כבתחילה ושקטה מהם כל מחלוקת, שנאה או הסתה נגדו.

פרח, ציץ ושקדים
במדרש מובא שלקח משה רבנו גזע עץ וחתך אותו לי"ב חלקים, ונתן לכל שבט ושבט חתיכה מאותו העץ. וכשבאו למחרת כתוב "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". הפשט הוא שנעשה נס למטה אהרן שהוציא פרח ציץ ושקדים, מה שלא נעשה בשאר המטות, והודו שהקב"ה בחר בו מכל שאר השבטים. ומובא בזוהר הקדוש שהתורה מלמדת אותנו שעל כל אדם הנושא במשרה חשובה לדאוג לכל חלקי עם ישראל, מן הקטנים ועד הרבנים והחשובים שבהם. הנה בתחילה העץ מוציא פרח, ואחרי כן נושר הפרח ונראה עליו ציץ קטן, וממנו צומח השקד. וכל חלק וחלק גדל בעונתו, ולא יתכן שיהיה ציץ בעוד הפרח עליו וכל שכן שלא יישאר הפרח או הציץ עד שיגדל השקד. והנה יש רבנים או מלמדים שמוסרים את שיעוריהם בפני בעלי בתים או בפני התלמידים, אבל אחרי שמסיימים את שיעורם שוכחים מהם ולא דואגים להם, לכן התורה מלמדת אותנו שאהרן ומשה נבחרו בגלל שהם דאגו לכולם כאחד, גם ל"פרח" שהם בעלי הבתים, וגם ל"ציץ" שהם הטף שבעם ישראל, וגם ל"שקדים" שהם המבוגרים שבעם ישראל. וכך צריך לנהוג כל אדם, בין אם הוא בעל משרה, ובין אם הוא בעל בעמיו, לדאוג לצרכי כולם בגשמיות ובעיקר ברוחניות.

ויוצא פרח מהפרחח
פעם בא אדם לישיבה והיה מזלזל בתלמידים וברבנים. הוא ישב לידנו, היינו אז צעירים, והתחיל לדבר אתנו בכל מיני דברים וענינו לו תשובות לדבריו. זלזל אותו אדם בדברינו ואמר שאנחנו לא מבינים בענייני העולם ואנחנו מנותקים מכל מה שקורה. צחקו הבחורים ממנו, והטיח בפנינו שאנחנו "פרחחים". אמרתי לו תוריד חי"ת אחת, וה"חטא" נשאר לך. נפגע אותו אדם (שגם לא הבין בדיוק את כוונת הדברים) והלך לראש הישיבה לספר לו דברים כהווייתם. קרא לי ראש הישיבה ואמר לי מה התכוונת? הסברתי לו שכוונתי היתה שיוריד את האות חי"ת מהמלה "פרחחים" ונשאר "פרחים" ואת החי"ת יקח לו ונשאר בידו "חטא". אמר ראש הישיבה אם כך, יפה אמר.

חכמת נשים בנתה ביתה
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו". אומרים חז"ל: "חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנו" - זו אשתו של קרח ועדתו. בעל הבא"ח תיאר את הדברים כך (וכך שמעתי מפיו של חכם מנשה שלו ששמע מפיו של הבן איש חי), בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהיה לבעלה אוצרות של שלש מאות חמורים מלאים כסף וזהב, והיתה מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה לאורך כל הזרוע, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על יופי התכשיטים ועל עושרה. וכשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת ראי לאן בעלי הגיע ולאיזה רמת חיים הביאני, ואילו את אין לך אפילו טבעת קלה. אמרה לה ציפורה שהיא זכתה בעושר הגדול ביותר בעולם, וזוהי התורה של משה רבנו שנקראת על שמו, ולגלגלה על הדברים. והנה בשעה שביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבנו את הלוחות מאבן סנפיריון שהוא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה "פסול לך", את הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת ולא ידע עד כמה היא יקרה, והביא זאת לציפורה ואמר לה לכי ותעשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את האבן נדהם ואמר לה שזה היהלום היקר ביותר בעולם, ונתפרסם הדבר. כשענדה ציפורה את הטבעת, עזבו כל הנשים את אשתו של קורח ורצו לראות במו עיניהן את האבן המיוחדת בטבעת של ציפורה. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית, ומיד היא רצה לבעלה והתחילה לצעוק עליו ראה מה הבאת לי וכו', ומאותה קינאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת.

לעומתה, אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להגרר אחרי מחלוקתו של קרח, בזה שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה, וכשראוה אנשי קרח ברחו משם, כי היו רוצים להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה מה לו ולמחלוקת זו, והרי בכל מקרה קרח יהיה מעליו ומה לו ולזה? אמר לה און, שיש בינו לקרח הסכם של רוטציה, והוא יקבל את התפקיד הרם בתורו, והיא תהיה אשת הנשיא. כששמעה כך אמרה לו שאם כך הדבר הרי צריך לעשות משתה, והשקתה אותו יין עד שהשתכר ונרדם.

שער מכוסה מביא לכהונה
שואל בעל הבא"ח, מדוע אשתו של און בן פלת הבריחה את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה, והלוא יכלה למנוע מהם מלהכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה? ויש לבאר על פי המסופר בגמרא על קמחית (כך שמה) ששבעת בניה שמשו בכהונה גדולה והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה (עיין יומא דף מ"ז ע"א). אמרה אשתו של און לבעלה, קמחית זכתה לכהונה גדולה בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובגלל זה לעולם לא תזכה לכהונה.

וישמע משה ויפול על פניו
קרח ועדתו באים ואומרים למשה ואהרן "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג) - הרי כולם שמעו "אנכי ה' אלוקיך" בהר סיני. ואז כתוב "וישמע משה ויפול על פניו" (במדבר טז, ד). אומר רש"י:
"ויפול על פניו - מפני המחלוקת שכבר זה בידם סרחון רביעי. חטאו בעגל (שמות לב) ויחל משה. במתאוננים (במדבר יא) ויתפלל משה. במרגלים (שם יד) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים. במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני".

ואמרו המפרשים, יש מקרים שאדם עומד לפני השופט ומשמיע דברי סנגוריה, ויש מקרים שהשופט מחכה שהאדם יאמר סנגוריה. כשהערב רב חטאו בעגל, אומר הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב, ז) ועשו עבודה זרה, וכי הם לא שמעו את עשרת הדברות שבהם אמרתי "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני"? אמר לו משה רבנו: לי אמרת, ולא להם. ולכאורה מה התשובה בדברי משה? אלא שרצה ללמד עליהם סנגוריה. והנה בא קרח ואומר למשה ואהרן "כי כל העדה כולם קדושים", כולם שמעו בסיני "אנכי ה' אלוקיך" ומה אתם מתגאים, ובדבריו הוא סתר את מה שאמר משה 'לי אמרת ולא להם', ולכן נפל משה על פניו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il