^ 1 ד"ה דברי הכל.
^ 2 במדבר לה, כט.
^ 3 אפילו בדיני מלקות, שלגביהם יש מחלוקת האם דנים אותם בשלשה או בעשרים ושלשה, אנו פוסקים להלכה שדנים בשלשה.
^ 4 י ע"א.
^ 5 הלכות סנהדרין טז, א. מובאות מדברי הרמב"ם שלא יצויין להם מקור – הם מהלכות סנהדרין.
^ 6 יד, ג.
^ 7 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד.
^ 8 אמנם את עצם מעשה ההמתה, מצווים השוטרים לעשות, ולא השופטים, ומשום כך שליח בית דין שהוסיף רצועה אחת והמית את הלוקה - גולה, שכן את מעשה המלקות אין השליח מקיים כלל בתורת שליחות, אלא הוא עושה זאת על מנת לקיים את מצוותו, ובכך מתורצת קושיית ה"קצות" (שמח, ד), שהקשה מדוע הוא גולה, ואין אנו רואים אותו כשלוחו של בית הדין/
^ 9 מצות עשה קע"ו, ראה גם הלכות סנהדרין א, א.
^ 10 טז, יא.
^ 11 ולכאורה ניתן להוכיח כדברי הרמ"ה מתוך הגמרא בהמשך (יד ע"ב). הגמרא שם דנה בשאלה, האם רבי אליעזר בן יעקב סובר שלשם דין המדידה בעגלה ערופה יש צורך בכל הסנהדרין, או שמספיקים שלושה או חמישה דיינים, והיא מביאה הוכחה מתוך הברייתא: "מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה? תלמוד לומר: 'וקמת ועלית אל המקום' - מלמד שהמקום גורם", שכן בוודאי חברי הסנהדרין לא יצאו כולם מלשכת הגזית אלא לדבר מצוה, ולכאורה צריך לומר שזוהי מצוות מדידת העגלה הערופה. אך הגמרא שם דוחה הוכחה זו, ואומרת שייתכן שחברי הסנהדרין יצאו ממקומם לצורך מצוות ההוספה על העיר ועל העזרות, ומוכיחה זאת מתוך ברייתא. ומתוך כך שהגמרא שם אינה מתרצת, שחברי הסנהדרין יצאו מלשכת הגזית לשם מינוי בית הדין של העשרים ושלושה, שהוא דבר שכיח בהרבה מאשר ההוספה על העיר ועל העזרות, שלא מצאנו אותה אלא בימי עזרא, ניתן לכאורה להוכיח שאין חברי הסנהדרין יוצאים ממקומם לצורך זה, כפי שכתב הרמ"ה. אך לפי רש"י, ניתן לומר שאין זו ראיה גמורה, שכן ייתכן שלשם מינוי בית הדין של העשרים ושלושה אין צורך ביציאת כל חברי הסנהדרין ממקומם, ומספיק שרובם, או אפילו חלקם, יהיו נוכחים בשעת מינוי בית הדין של העשרים ושלושה, ומשום כך לא נקטה הגמרא בדין זה לתירוץ הברייתא שעסקה בדין הזקן הממרא, הצריך להמרות את דעת כל חברי הסנהדרין כולם.
^ 12 טו ע"ב ד"ה מתני'.
^ 13 מצוה קע"ו, לפי תרגום הרב קאפח.
^ 14 פרק א, הלכה ד.
^ 15 מד ע"ב.
^ 16 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ט, הלכה ד.
^ 17 פרק א, הלכה א.
^ 18 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ט, הלכה ה.
^ 19 בדף ב ע"ב.
^ 20 ה ע"א ד"ה ואם "הסמוך שדן יחידי פטור מן התשלומין, מפני שסמיכתן עולה לו במקום נטילת רשות" וכו', ואם כן הוא סובר שאין צורך בנטילת רשות מיוחדת, אלא עצם הסמיכה, וההכרה בו כדיין, כוללת בתוכה גם נתינת רשות לדון.
^ 21 לו ע"ב.
^ 22 ד"ה לא תטה.
^ 23 לו ע"א ד"ה דיני.
^ 24 ז ע"ב.
^ 25 ג, ח.
^ 26 דברים א, יז.
^ 27 יד ע"א.
^ 28 ב, ד.
^ 29 ב, ב.
^ 30 יד ע"א.
^ 31 ממרים ג, ה.
^ 32 לו ע"ב.
^ 33 ד, ח.
^ 34 יא, ד.
^ 35 בספר המצוות עשה קנג, ובהלכות קידוש החודש ה, ב.
^ 36 בספר המצוות שם.
^ 37 יבמות מו ע"ב ד"ה שמעת.
^ 38 פרשת בא, סוף פרשה ב.
^ 39 ח ע"א.
^ 40 ג ע"א.
^ 41 ד, ג.
^ 42 מפרשי הרמב"ם דנים מהו המקור לחידוש זה: הרדב"ז מסביר, שהמקור לכך הוא בדברי הגמרא בהמשך (יג ע"ב). הגמרא בהמשך שואלת: "וחד לא סמיך? והא אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא... בטלו דיני קנסות מישראל", שכן הוא מנע את ביטול הסמיכה על ידי ש"הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים"; והגמרא מתרצת, ש"אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו, משום כבודו דרבי יהודה בן בבא". והרדב"ז מבאר, שהרמב"ם הבין, שכוונת הגמרא בתירוצה הוא, שהדיינים הנוספים לא היו חשובים בצירופם לרבי יהודה בן בבא מכיוון שהם לא היו סמוכים, ומכאן הסיק הרמב"ם שלסמיכת זקנים מספיק סמוך אחד ושני הדיוטות. ואילו ה"כסף משנה" ביאר, שמקור דברי הרמב"ם הוא בתחילת דברי הגמרא שם. בתחילת דבריה שם, הסתפקה הגמרא: "מיסמך סבי בשלשה מנלן? אילימא מדכתיב: 'ויסמוך את ידיו עליו', אי הכי תסגי בחד; וכי תימא משה במקום שבעים וחד קאי, אי הכי ליבעי שבעים וחד; קשיא". ומתוך כך שהגמרא סיימה את דבריה שם ב"קשיא", ולא ב"תיובתא", הסיק הרמב"ם לדעת ה"כסף משנה", שאמנם ניתן ללמוד דין זה ממשה רבנו, ולהצריך בו דיין סמוך אחד בלבד כמשה רבנו, שכן רק לגבי דינים שנאמרו למשה באוהל מועד - שהוא כעזרה שבה יושבים הסנהדרין - אנו מדמים את משה רבנו לשבעים ואחד
^ 43 וראה עוד ב"מנחת אברהם", סימן מ.