ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בית דין הממונה על העיר ;">

בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


בית דין הממונה על העיר


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

מראי מקומות :
דף ב ע"ב "ולמאי" וכו' - רש"י, תוספות, ור"ן שם;
רש"י לדף ב ע"א, ד"ה סנהדריות; דף ז ע"ב "כל המעמיד דיין" וכו';
דף יד ע"ב "מצאן אבית פגי" וכו'; דף לו ע"ב "עשרה דברים" וכו';
רמב"ן על התורה, במדבר לה, כט;
רמב"ם, ספר המצוות, מ"ע קעו;
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ט הלכה ד;
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א הלכות א, ד;
רמב"ם, שם, פרק ב הלכה ד; שם, פרק ג הלכה ח;
רמב"ם, שם, פרק יא הלכה ד;
רמב"ם, שם, פרק טז הלכה א, וכסף משנה שם.
א. שאלות
שאלה על דברי התוספות
שנינו בתחילת המסכת "דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה". ומפרש ר' אבהו ש"דיני ממונות" הם דיני הודאות והלוואות, וקיים הבדל בין דינם לבין דין גזילות וחבלות. ודנה בכך הגמרא:
ולמאי? אילימא דלא בעינן שלשה, והאמר רבי אבהו: 'שנים שדנו דיני ממונות, לדברי הכל אין דיניהם דין'; אלא דלא בעינן מומחין. מאי קסבר? אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ליבעי נמי מומחין, ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שלשה למה לי? לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין, משום דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: 'דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין' וכו'.

וכתבו התוספות 1 : "קשה, למאן דאית ליה עירוב פרשיות, מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות, למה לי? ושמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות, כיון דסגי בשלשה" וכו'. התוספות מקשים, מדוע לדעת הסובר שיש עירוב פרשיות, אנו זקוקים לפסוק מיוחד המלמד שיש צורך במומחים בגזלות וחבלות? הרי ניתן לדעת זאת גם ללא הפסוק, מתוך ההשוואה לדיני נפשות. והתוספות מתרצים, שמכיוון שמצינו שיש הבדל בין דיני הממונות לדיני הנפשות לעניין מספר חברי בית הדין, שוב אין ניתן ללמוד מן האחד על השני אף לעניין דין המומחים. אולם לכאורה דברי התוספות תמוהים הם, שהרי דין המומחים הוא עיקר העיקרים של ה"משפט", ולגביו לכאורה ודאי שיש מקום להשוות בין שני הדינים.

שאלה על דברי הרמב"ן

הרמב"ן בפירושו לתורה, על הפסוק: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" 2 , מביא את דרשת חז"ל: "לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ-ישראל", וכותב:
וכן הדבר, שלאחר החרבן אינה נוהגת לא בארץ-ישראל ולא בחוצה לארץ... אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית, שיאמר בה: 'לדורותיכם בכל מושבותיכם', כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ... ואולי הם דורשים: 'אלה לכם לחקת משפט' על הסנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד, שנאמר: 'לפני העדה למשפט', 'ושפטו העדה', ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן, לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים.

הרמב"ן מקשה, מדוע התורה אומרת לגבי הסנהדרין: "לדרתיכם בכל מושבתיכם"? הרי הסנהדרין אינה נוהגת בחוצה לארץ בזמן הגלות. והוא מתרץ, שגם בזמן הגלות יש עדה שופטת לדון בדיני קנסות, גזלות וחבלות, ממון, ומלקות. אולם לכאורה דבריו אינם מובנים, שהרי את הדינים האלו דנים בבית דין של שלושה, ואין צורך לגביהם בבית דין של עשרים ושלושה, שעליו מדבר הפסוק 3 , אם כן לכאורה אין אפשרות להסביר שעליהם מדבר הפסוק העוסק בסנהדרין של עשרים ושלושה, כפי שרצה הרמב"ן להסביר.

השאלות על הרמב"ם
ואף פסקו של הרמב"ם בדין זה, תמוה הוא. המשנה בסוגייתנו מביאה מחלוקת לגבי דיני מלקות: "מכות בשלשה; משום רבי ישמעאל אמרו: בעשרים ושלשה", והגמרא 4 מבארת: "מאי טעמא דרבי ישמעאל? אמר אביי: אתיא רשע רשע מחייבי מיתות... רבא אמר: מלקות במקום מיתה עומדת", ואילו כשהרמב"ם מביא את הדין הזה, הוא כותב 5 : "כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר: 'והפילו השופט והכהו לפניו', ואף על פי שמלקות בשלשה, במקום מיתה היא עומדת", ואם כן מצד אחד הרמב"ם פוסק כחכמים, שדנים דיני מלקות בשלושה דיינים, ומצד שני הוא מביא לדין זה, של השוואת המלקות למיתה, את דברי רבא "מלקות במקום מיתה עומדת", שנאמרו על דינו של רבי ישמעאל, ולכאורה יש סתירה בדבריו. ואמנם כך הקשה ה"כסף משנה" שם, ותירץ שאמנם דברי רבא ש"מלקות במקום מיתה עומדת", לא נפסקו להלכה לגבי מספר הדיינים, שכן חכמים חולקים על כך, אולם לגבי שאר הדינים, כגון לעניין דין הסמוכים, נפסקו דברי רבא להלכה, שהרי לא מצינו מי שיחלוק עליהם, ואת זאת בא הרמב"ם לחדש בדבריו. אולם לכאורה, תירוצו של ה"כסף משנה", תמוה הוא, שכן מתוך דברי הגמרא בסוגייתנו אנו רואים, שהגמרא יוצאת מנקודת הנחה, שבאופן פשוט יש צורך בכל הדינים בדיינים מומחים, ורק לגבי דיני הודאות והלוואות יש חידוש שהדיינים הם שלוחי קמאי, ואם כן אין זה מובן לשם מה היה הרמב"ם צריך לחדש את הדין הזה במיוחד לגבי דין המלקות? הרי זהו דין הקיים תמיד, ואין צורך לחדשו בכל פעם. וכמו כן אין זה מובן, מדוע הרמב"ם על פי הסברו של ה"כסף משנה", מנמק את הדין הזה בדבריו הדחויים של רבא, החולק על אביי בדבריו, בעוד שלכאורה זהו דין המוסכם על הכול, וגם על אביי. ואף לשונו של הרמב"ם, תמוהה היא. לכאורה אין זה מובן, מדוע הרמב"ם כותב, ש"כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות" וכו'? הרי לכאורה אלו הן שתי מצוות שונות, שאינן שייכות זו לזו, ואף הרמב"ם עצמו מונה אותן כשתי מצוות נפרדות, ואם כן אין מקום לתלות אותן האחת בשנייה.

מלקות במקום מיתה עומדת - הסבר ראשון לדברי הרמב"ם
ונראה לבאר, שכוונת הרמב"ם בתלותו את דין המלקות בדין המיתה היתה, שבעוד שבדיני ממונות, אין בית הדין מצווה אלא לפסוק את הדין, ולאחר שהוא פסק את הדין, אין לו יותר שייכות לדין זה, ובעל הדין עצמו הוא שצריך לדאוג לביצוע פסק הדין, הרי שבדין המיתה מחויב בית הדין לא רק לפסוק את הדין, אלא גם לדאוג לביצועו, וכך גם בדין המלקות מחויב בית הדין לדאוג לביצוע פסק הדין. מתוך שתי הלכות ברמב"ם מוכח שבדין המיתה מחוייב בית הדין לדאוג לביצוע הדין.

לגבי הלאו של "מכשפה לא תחיה"כותב הרמב"ם 6 : "כל מחוייב מיתת בית דין, שלא המיתו אותו בית דין, ביטלו מצות עשה, ולא עברו על מצות לא תעשה, חוץ מן המכשף" וכו', ואם כן הוא כותב בפירוש שמצוות המתת מחויב המיתה מוטלת על בית הדין, ואם פסק הדין של המיתה לא התבצע - בית הדין הוא שביטל את מצוות העשה להמיתו. וכך כותב הרמב"ם 7 , לגבי הלאו של "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות" וגו', ש"מוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח" וכו', ואם כן בית הדין הוא המופקד על המתת הרוצח 8 , ומשום כך כלל הרמב"ם את מצוות מינוי השופטים ואת מצוות מינוי השוטרים במצוות עשה אחת 9 . ולפי זה ניתן להבין, שכוונת הרמב"ם באמרו, ש"כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות", הייתה לומר, שגם בדיני המלקות מצווה בית הדין לדאוג לכך שפסק דינו אמנם יתבצע.

וייתכן שמשום כך חלה החובה על הגדול שבדיינים להיות נוכח בשעת המלקות ולקרוא את הפסוקים, כפי שפוסק הרמב"ם 10 , ואין אנו מטילים חובה זו על שליח בית הדין, שכן הדיינים הם שצריכים לדאוג לכך שהמלקות אמנם יינתנו. וייתכן גם שמשום כך הוסיף כאן הרמב"ם, שהמלקות "במקום מיתה היא עומדת", שכן מקור המצוה המוטלת על בית הדין לדאוג לביצוע המלקות, הוא במצוה המוטלת עליו לדאוג לביצוע פסק הדין של המיתה. והסברה שבדבר היא, שאמנם בדיני ממונות יש תובע הרוצה בביצוע פסק הדין, ומשום כך אנו בטוחים שהוא ידאג לביצועו, אולם בדיני נפשות, וכמו כן בדיני מלקות, אין שום תובע הרוצה בביצוע פסק הדין, ואלמלא הייתה התורה מטילה חיוב על בית הדין לבצע את פסק הדין, לא היה אף אחד דואג לקיומו של פסק הדין, ומשום כך הטילה התורה חובה זו על בית הדין.

מלקות במקום מיתה עומדת – הסבר שני לדברי הרמב"ם ותשובות לשאלות
אך את דברי הרמב"ם, שהמלקות "במקום מיתה היא עומדת", ניתן להסביר גם באופן נוסף, והוא שדיני המלקות הם חלק מדיני המיתה; ויש לכך נפקא מינא לדינא, כפי שיתבאר בהמשך דברינו.

מעמד בית דין של שלשה – האם הרמב"ם חולק על רש"י?
על דברי המשנה, ש"אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", כתב רש"י: "שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר, כדכתיב: 'תתן לך בכל שעריך', וצריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם" וכו' 11 ". רש"י כאן מחדש, שעל מנת למנות בית דין של עשרים ושלושה, יש צורך שחברי הסנהדרין יצאו מלשכת הגזית, ויושיבו את בית הדין של העשרים ושלושה במקומו. ולעומת זאת, הרמ"ה כותב 12 שאין צורך שחברי הסנהדרין יצאו ממקומם על מנת למנות את בית הדין של העשרים ושלושה, אלא "השבט וסנהדריו הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים, והן ממנין אליהן סנהדרין, והולכין להן".

ובדברי רש"י כאן אנו מוצאים יסוד נוסף, שכן הוא כותב כאן, שהכוונה ב"סנהדריות" היא ל"סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר", ומתוך כך שאין הוא מזכיר בדבריו בית דין של שלושה, משמע היה לכאורה, שלשיטתו זהו השיעור הקטן ביותר של בתי הדין. מדברי הרמב"ם נראה שהוא חולק על כך, שכן ב"ספר המצוות" 13 , לגבי מצוות "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך", הוא כותב ש"ממנים בכל עיר עשרים ושלשה דינים... ומקום שאנשיו מועטים, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, ממנים בו על כל פנים שלשה" וכו', וכן הוא כותב בהלכות סנהדרין 14 , ש"עיר שאין בה מאה ועשרים, מעמידין בה שלשה דיינים" וכו', וה"כסף משנה" תמה מהו המקור לכך, ומסביר שהמקור הוא מסברה, ש"פשיטא שאין מניחין אותה בלא בית דין".

גם לשיטת הרמב"ם בית דין של שלשה אינו בית דין גמור
ברם, למעשה גם בדברי הרמב"ם אנו מוצאים שיש דינים שלגביהם הוא מצריך דווקא בית דין של עשרים ושלושה, ואין הוא מסתפק בבית דין של שלושה. כך הוא למשל לגבי דין עגלה ערופה. המשנה בסוטה 15 אומרת, ש"אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד", ואילו כשהרמב"ם מביא דין זה 16 , הוא מוסיף ואומר, ש"אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה" וכו', ואם כן גם לדעתו אין בית דין של שלושה מועיל כאן; ולכאורה אין זה מובן מהו הטעם לכך? הרי לשיטתו, בית דין של שלושה הוא גם כן בית דין. אלא על כורחנו אנו צריכים לומר, שגם לשיטת הרמב"ם, יש הבדל בין בית דין של עשרים ושלושה, לבין בית דין של שלושה. בשעה שהרמב"ם מביא ב"ספר המצוות" את מצוות מינוי הדיינים, הוא כותב שהמצוה היא "שממנים בכל עיר עשרים ושלשה דינים... וממנים בירושלים בית דין הגדול של שבעים דינים", ורק לאחר מכן הוא מוסיף וכותב, ש"מקום שאנשיו מועטים, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, ממנים בו על כל פנים שלשה להוציא לפעל את הדינים בדברים קטנים, ואלה מעבירים את הדברים הגדולים למי שלמעלה מהם", ומתוך דבריו משמע, שעיקר מצוות "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" הוא במינוי בית הדין של העשרים ושלושה, ואילו בית הדין של השלושה אינו בא אלא למלאת את מקומו בפסיקת הדין, אך אין הוא משמש כבית הדין של העיר, ואין מקיימים על ידו את מצוות מינוי הדיינים לעיר. בית דין של העיר, הוא רק בית דין המונה עשרים ושלושה דיינים, ואילו בית דין המונה שלושה דיינים מוסמך אמנם לפסוק את ההלכה, אך אין הוא מוגדר כבית הדין של העיר. ולפי זה מובן, שבדין עגלה ערופה אין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה דיינים, שכן רק עיר כזאת מוגדרת כעיר שיש לה בית דין; מה שאין כן עיר שיש בה רק בית דין של שלושה דיינים, שאמנם יש בה מי שיפסוק את ההלכה, אך אין היא מוגדרת כעיר שיש לה בית דין.

ועל פי זה ניתן להסביר, שלמעשה אין מחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם, וגם רש"י מודה לדברי הרמב"ם, שבעיר קטנה שאין בה מאה ועשרים, ממנים בית דין של שלושה דיינים שיפסוק את ההלכה, אלא שהוא סובר שלצורך מינוי של בית דין כזה אין חברי הסנהדרין יוצאים ממקומם בלשכת הגזית, שכן בבית דין כזה אין מתקיים ציווי התורה: "תתן לך בכל שעריך"; אלא חברי הסנהדרין יוצאים ממקומם רק לצורך מינוי בית דין של עשרים ושלושה דיינים, שהוא בית הדין של העיר, ובו מתקיים ציווי התורה: "תתן לך בכל שעריך".

מצוות מינוי דיינים בכל פלך ופלך
נמצאנו למדים, שיש הבדל בין בית דין של עשרים ושלושה, הממונה על העיר, לבין בית דין של שלושה, שאמנם יכול לפסוק את ההלכה בעיר, אך אין הוא ממונה על העיר. ועל פי זה ניתן יהיה להבין את דברי הרמב"ם בריש הלכות סנהדרין 17 . הרמב"ם כותב ש"מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך" וכו', ובכך הוא מוסיף על דבריו ב"ספר המצוות", שם הוא כתב רק "שממנים בכל עיר עשרים ושלשה דינים". ולכאורה אין זה מובן, מדוע אמנם יש צורך להוסיף ולמנות בתי דינים גם בכל פלך ופלך? הרי בכל עיר יש כבר בית דין, בין אם הוא מונה עשרים ושלושה דיינים, בעיר שיש בה מאה ועשרים, ובין אם הוא מונה שלושה דיינים, בעיר שאין בה שיעור זה, ואם כן הושבת בית דין נוסף גם בכל פלך ופלך, היא לכאורה כפילות של בתי הדין. אלא על כורחנו אנו צריכים לומר, שמטרת בתי הדין שבכל פלך ופלך היא, שיהיה בית דין הממונה על הערים שאין בהם שיעור מספיק להושבת בית דין של עשרים ושלושה דיינים. בערים כאלו יש אמנם בית דין של שלושה דיינים, אולם בית דין כזה אינו ממונה על העיר, אלא רק מופקד לפסוק בה את ההלכה, ועל מנת שיהיה בית דין הממונה על ערים אלו, יש צורך בבית דין נפרד של עשרים ושלושה דיינים, שישב בכל פלך ופלך.

חלל שנמצא ליד עיר שאין בה בית דין
ולפי זה, ייתכן להבין גם את המשך דברי הרמב"ם, לגבי דין עגלה ערופה. הרמב"ם כותב 18 שאם ההרוג "נמצא קרוב... לעיר שאין בה בית דין - מניחין אותה, ומודדין אל שאר העיירות הסמוכות לו" וכו', ולכאורה אין זה מובן מדוע מודדים לעיר שיש בה בית דין? הרי ההרוג לא נמצא לידה, וציווי התורה הוא למדוד לעיר הסמוכה לחלל, ואם אין אפשרות למדוד לעיר הסמוכה לחלל, לכאורה אין למדוד כלל. אלא ייתכן שאנו צריכים להסביר, שכוונת הרמב"ם היא, שאמנם בדרך כלל, העיר הסמוכה למקום הרצח, היא הממונה על אותו מקום; אך אם בעיר הזאת אין בית דין של עשרים ושלושה - העיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה שנמצאת באותו הפלך, היא שממונה על אותו מקום. אם בעיר הסמוכה לחלל אין בית דין של עשרים ושלושה - בית הדין של העשרים ושלושה הנמצא בעיירה האחרת באותו הפלך, הוא הממונה גם על העיר הזאת. ולפי זה מובן, שאין אנו אומרים, שאם אין בית דין בעיר הסמוכה לחלל, אנו מודדים לעיר אחרת שאין לה שייכות לחלל, אלא אנו אומרים שבית הדין שנמצא בעיירה האחרת באותו הפלך, הוא שממונה גם על העיר הזאת שאין בה בית דין, ואם כן נמצאנו למדים שאנו מודדים לעיר שיש בה בית דין הממונה על מקום הרצח.

הבדל בין בתי הדינים גם לעניין מינוי הדיינים
אולם מתוך דברי רש"י ניתן ללמוד יסוד נוסף, והוא שלא רק שיש הבדל בין תפקיד בית הדין של השלושה, המופקד לפסוק את ההלכה, ובין תפקיד בית הדין של העשרים ושלושה, הממונה על העיר, אלא יש הבדל גם בין אופן מינוי הדיינים לבית הדין של השלושה, ובין אופן מינוי הדיינים לבית הדין של העשרים ושלושה. רש"י כתב, שעל מנת "שיהו מושיבים סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר... צריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם" וכו'; ואם כן, הוא סובר שלצורך מינוי הדיינים בבית דין של עשרים ושלושה, יש צורך במינוי מיוחד של הסנהדרין הגדולה, ואין זה דומה למינוי הדיינים בבית דין של שלושה. לגבי מינוי הדיינים בבית דין של שלושה, כתב רש"י 19 , ש"מומחין" הם מי ש"סמוכין, ונטלו רשות מנשיא לדון", ואם כן, על אף שבאופן פשוט ניתן היה לחשוב ש"מומחים" הם דיינים סמוכים בעלמא, ואין לכך שייכות לנטילת הרשות מהנשיא - ואכן כך כתב הר"ן 20 , אולם רש"י מדגיש, שבנוסף לסמיכה, יש צורך גם בנטילת רשות מהנשיא, ואין הסמיכה כשלעצמה מספיקה.

אך כל זה אינו אמור אלא לגבי מינויו של הדיין לבית דין של שלושה, אולם לגבי מינויו של הדיין לבית דין של עשרים ושלושה, כותב רש"י במשנתנו, שיש צורך במינוי מטעם הסנהדרין, ואם כן הוא סובר שיש מינוי מיוחד לבית דין של עשרים ושלושה, שהוא בית דין הממונה על העיר. כל דיין שנסמך יכול אמנם לדון, אך אין הוא יכול לשבת בבית הדין הממונה על העיר, ולשם כך יש צורך במינוי מיוחד, ההופך אותו לדיין של העיר.

וכך אמנם עולה גם מתוך דברי הגמרא בהמשך. הגמרא בהמשך 21 מביאה את דברי רבי אבהו, ש"עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה", דהיינו שעל אף שאמרנו במשנתנו ש"כמיתת בעלים כך מיתת השור", אין הדברים אמורים אלא לגבי הצורך בעשרים ושלושה דיינים בדינו של השור, אך לא לגבי שאר דיני הנפשות; ומסביר רש"י 22 שהטעם לכך הוא, ש"כולהו אינך להצלה אתי, ומה לנו לחוס על שור המועד? מוטב לקיים בו: 'ובערת הרע'". ועל כך מקשה הגמרא: "עשרה? הא תשעה הוו... ד'אין הכל כשרין', ו'עשרים ושלשה', חדא היא", ומסביר רש"י: "דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות? משום דבעינן עשרים ושלשה, דהיינו סנהדרי, ובסנהדרי כתיב: 'ונשאו אתך' - בדומין לך, מיוחסין כמותך"; והגמרא מתרצת, שאמנם ממזר פסול לדון בדין שור הנסקל, אך עשרה הדברים שהתכוון אליהם רבי אבהו אינם כוללים דין זה. מבואר מקושיית הגמרא שאף שמצד עצמו אין בממזר פסול, מכל מקום כיוון שיש צורך בבית דין של עשרים ושלושה, ובהרכב של בית דין המונה עשרים ושלושה דיינים אין ממזר ראוי לשבת, הרי שהכללתו בבית דין כזה גורמת להרכב חסר של בית הדין. ואם כן נמצאנו למדים, שלמינוי לבית דין של עשרים ושלושה דיינים יש גדרים מיוחדים, ואין הוא דומה לגדרי המינוי לבית דין של שלושה דיינים. ולכאורה זוהי גם כוונת התוספות 23 , שכתבו שהפסול של "'לא תענה על ריב' - לא תענה על רב" - "בדיני נפשות כתיב, ולא בדיני ממונות" וכו'; שכן אמנם ניתן היה לומר, שכוונת התוספות היא, שהרתיעה מלחלוק על הגדול קיימת בדיני נפשות יותר מאשר בדיני הממונות, אולם מסתבר יותר לומר, שכוונת התוספות היא, שזהו פסול בבית הדין של עשרים ושלושה, שיהיה בו "רב" שיחלקו עליו, ופסול זה אינו קיים אלא בבית דין של עשרים ושלושה, שיש בו גדרי מינוי מיוחדים, ולא בבית דין של שלושה, שאין לגביו גדרי מינוי מיוחדים כאלו.

כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה
אם כן, אנו רואים שיש מינוי מיוחד לבית דין של עשרים ושלושה, ואין הוא דומה למינוי רגיל של דיינים לבית דין של שלושה, ולפי זה ניתן יהיה להבין גם את דברי ריש לקיש המובאים בגמרא בסמוך. הגמרא בסמוך 24 מביאה את דברי ריש לקיש, ש"כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשירה בישראל" וכו'; ולכאורה אין זה מובן מדוע ריש לקיש אומר שהמעמיד דיין כזה הוא רק "כאילו נוטע אשירה בישראל"? הרי זהו לאו מפורש, כפי שמצינו ברמב"ם 25 "זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תכירו פנים במשפט' - מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין" וכו'. ואמנם לכאורה ניתן היה לתרץ ולומר, שהלאו של "לא תכירו פנים במשפט" 26 נאמר רק לגבי מי שמעמיד דיין שאינו סמוך, אך לגבי מי שמעמיד דיין סמוך, אלא שיש גדולים ממנו, לא נאמר לאו זה, ולגבי אדם כזה אמר ריש לקיש שהוא "כאילו נוטע אשירה בישראל". הגמרא בסוף מסכת הוריות 27 דנה, האם "סיני" עדיף על פני "עוקר הרים", או להיפך, ואם כן אנו רואים שגם במעלת תלמידי החכמים היודעים את התורה כולה, שמהם ממנים את הסמוכים, יש מדרגות שונות, ולפי זה ניתן היה להבין, שריש לקיש בא לחדש בדבריו, שהממנה סמוך הפחות במעלתו מסמוך אחר - אמנם אינו עובר על הלאו, אך מכל מקום משום "נוטע אשירה" יש בו. וראיה לדבר ניתן היה להביא לכאורה מתוך דברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב 28 ש"אין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין, שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו, אבל מושיבין כהן גדול, אם היה ראוי בחכמה", ולכאורה אין זה מובן מדוע הוא מוסיף תנאי, ואומר: "אם היה ראוי בחכמה"? הרי ודאי לא הייתה הוה אמינא שיהיה מותר למנות לסנהדרין כהן גדול שאינו ראוי בחכמה. אלא על כורחנו אנו צריכים להסביר, שכוונת הרמב"ם היא, שמותר למנות את הכהן הגדול לסנהדרין גם אם יש גדולים ממנו, ובלבד שהוא יהיה ראוי בחכמה. אמנם בדרך כלל, הממנה דיין סמוך שיש גדולים ממנו, הוא "כאילו נוטע אשירה בישראל", אולם את הכהן הגדול מותר למנות לסנהדרין גם אם יש גדולים ממנו, ובלבד שיהיה ראוי בחכמה, וזאת מכיוון ש"מצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים, שנאמר: 'ובאת אל הכהנים הלוים'" וכו', כפי שפוסק הרמב"ם 29 . ואם כן, מוכח מכאן, שבדרך כלל אסור למנות לסנהדרין דיין סמוך שיש גדולים ממנו, ולכאורה ניתן היה להסביר שזוהי כוונת ריש לקיש בדבריו. אולם למעשה, אין נראה לומר שזוהי כוונת ריש לקיש, שהרי ריש לקיש עסק במי ש"מעמיד דיין שאינו הגון", ואין זה מסתבר לומר שדיין סמוך יכונה בשם "דיין שאינו הגון", גם אם יש גדולים ממנו.

אלא על כורחנו אנו צריכים לפרש, שריש לקיש עסק במי שממנה דיין שאינו סמוך, ולפי זה צריך להסביר, שריש לקיש אמר שהממנה דיין כזה הוא רק כמי שנוטע אשרה, ולא שהוא עובר על לאו, מכיוון שהוא עסק במינוי לבית דין של שלושה, ולא לבית דין של עשרים ושלושה. על פי היסוד שעמדנו עליו קודם לכן, יש הבדל בין מינוי דיינים לבית דין של שלושה, ובין מינוי דיינים לבית דין של עשרים ושלושה, שהוא בית דין הממונה על העיר, שעליו דיברה התורה בציוויה: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". ולפי זה ניתן להבין, שהלאו של "לא תכירו פנים במשפט" נאמר רק לגבי הדיינים שאותם ציוותה התורה למנות, דהיינו הדיינים המתמנים לבית הדין של העשרים ושלושה, ולא לגבי הדיינים המתמנים לבית הדין של השלושה, ולגבי בית הדין של השלושה אין איסור למנות דיינים שאינם ראויים, שכן לגביהם לא דיברה התורה בדבריה, ומה עוד שאין במינויים משום קלקול הדין. במינוי דיינים שאינם ראויים לבית דין של עשרים ושלושה, יש משום קלקול הדין, שכן אין אפשרות למנות בית דין אחר במקומם, אולם במינוי דיינים כאלו לבית דין של שלושה, אין משום קלקול הדין, שהרי ניתן למנות בנוסף לו בית דין אחר של שלושה, שיהיו בו דיינים סמוכים הראויים לדון. ולפי זה מובן, שהיה ניתן לחשוב, שאין איסור למנות דיינים כאלו לבית דין של שלושה, ומשום כך היה ריש לקיש צריך לחדש, שגם בבית דין של שלושה - המעמיד דיין שאינו הגון, הוא כאילו נוטע אשרה בישראל.

הסבר "מלקות במקום מיתה עומדת" לאור היסוד שנתבאר
על פי יסוד זה, שיש הבדל בין מינוי לבית דין רגיל של שלושה דיינים, המופקד לפסוק את ההלכה, ובין מינוי לבית דין של עשרים ושלושה, שממונה על העיר, ניתן יהיה להבין גם את דברי הרמב"ם, שעמדנו עליהם בתחילת דברינו. בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ם, שאמר ש"כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות", והוסיף ש"אף על פי שמלקות בשלשה, במקום מיתה היא עומדת", והקשינו מדוע הוא משווה בין שני הדינים, ומדוע הוא נוקט בטעמו של רבא לשיטת רבי ישמעאל שלא נפסקה להלכה? אולם על פי דברינו מובן הדבר, שהרמב"ם בא לחדש בדבריו אלו, שאמנם לגבי דיני מלקות אנו מסתפקים בשלושה דיינים, אולם מכיוון שאנו משווים בין דיני המלקות לדיני המיתה, ואומרים שהמלקות "במקום מיתה היא עומדת" - שלושת הדיינים הללו צריכים להיות ראויים לדון דיני נפשות, ולהיות ממונים לבית דין של עשרים ושלושה. אמנם בדיני המלקות אנו מסתפקים בשלושה דיינים, אולם אין זה בית דין רגיל של שלושה, אלא זהו צריך להיות בית דין מיוחד של שלושה, שהדיינים שממנו הוא מורכב יהיו ממונים לבית דין של עשרים ושלושה, ורשאים לדון גם בדיני נפשות.

ולפי זה, מינויים של חברי בית הדין של העשרים ושלושה לתפקידם, אינו מצטמצם לשעה שבה הם דנים בבית הדין של העשרים ושלושה, אלא יש לו תוקף גם בשעה שאין הם יושבים בהרכב זה, ולכן יש להם כוח מיוחד לדון גם בשעה שהם דנים בשלושה.

ראיות מהגמרא שיש דיינים ראויים לדון בסנהדרין אף שאינם דנים בפועל
ואכן כך מוכח מתוך הגמרא בהמשך הפרק 30 , האומרת לגבי דין עגלה ערופה, ש"אי מ'זקני', הוה אמינא זקני השוק, כתב רחמנא: 'זקניך'", והראשונים נחלקו לגבי הסבר דבריה. התוספות אמנם כתבו, שהכוונה ב"זקני השוק" היא להדיוטות, אולם הר"ן כתב שהכוונה היא ל"סמוכין ומומחין, אלא שאינן ממנין הסנהדרין", ואם כן מוכח, שיש דיינים שיש להם סמכות לדון בדינים הנידונים בבית הדין של העשרים ושלושה, על אף שאין הם כלולים בהרכב בית דין זה. כפי שלגבי דין הסנהדרין, אומרת הגמרא שם, שהכוונה בפסוק: "ויצאו זקניך ושפטיך" היא "למיוחדין שבשופטיך", ואם כן אנו רואים, שעל אף שהם יוצאים ממקומם, הם מוגדרים עדיין כ"מיוחדין שבשופטיך"; וכפי שלגבי דין זקן ממרא פוסק הרמב"ם 31 , ש"אין זקן ממרא חייב מיתה, עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין, ויחלוק על בית דין" וכו', ואם כן על אף שהזקן הממרא נמצא מחוץ להרכב הסנהדרין, והוא חולק עליהם, מכל מקום הוא עדיין מוגדר כ"סמוך בסנהדרין".

ולכאורה זוהי גם כוונת הגמרא בהמשך 32 , האומרת ש"אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים", שאמנם אפשר למנותו לסנהדרין, אלא שאין אפשרות להושיבו בדין עד שיהיו לו בנים, אולם מיד בשעה שיוולד לו ילד, הוא יוכל לשבת בדין, ולא יזדקק למינוי נוסף - אם כן כך גם מסתבר לומר לגבי דין המלקות, שאמנם אין צורך להושיב בו עשרים ושלושה דיינים, אלא רק שלושה, אולם השלושה הללו צריכים להיות דיינים הממונים לבית דין של עשרים ושלושה.

ולפי זה ניתן להבין, שהרמב"ם אומר שהמלקות "במקום מיתה היא עומדת", שכן הוא בא להדגיש בדבריו אלו שדיני המלקות הם חלק מדיני הנפשות, ומשום כך צריך שיהיו בהם דיינים הממונים לבית דין של עשרים ושלושה. ואם כי הגמרא מביאה נימוק זה, ש"מלקות במקום מיתה עומדת", כהסבר לשיטת רבי ישמעאל, הסובר ש"מכות... בעשרים ושלשה", אולם צריך לומר שגם חכמים - שכמותם נפסקה ההלכה - מודים לכך, אלא שהם סוברים שאין זה מחייב שידונו בדיני המלקות בעשרים ושלושה דיינים. רבי ישמעאל סובר, שמכיוון ש"מלקות במקום מיתה עומדת", ודיני המלקות הם חלק מדיני הנפשות - אנו משווים את דיני המלקות לדיני הנפשות לגמרי, ומשום כך יש לדון בדיני המלקות בעשרים ושלושה דיינים, כשם שדנים בדיני הנפשות. אולם חכמים סוברים, שעל אף ש"מלקות במקום מיתה עומדת", ומשום כך צריכים הדיינים הדנים בדיני המלקות להיות ראויים לדון גם דיני נפשות, אבל לגבי מספר הדיינים, אין צורך בעשרים ושלושה, וזאת מכיוון שמספר זה נלמד במשנה מתוך הפסוק: "ושפטו העדה... והצילו העדה", ודין ההצלה אינו קיים אלא לגבי דיני הנפשות, אך לא לגבי דיני המלקות. אולם מכל מקום, לגבי מעמדם של הדיינים הדנים בדיני המלקות, מודים גם חכמים, שעל אף שאין הם אלא שלושה דיינים, מכל מקום הם צריכים להיות דיינים המוסמכים לדון גם בדיני נפשות.

ביאור שתי הלכות ברמב"ם לאור היסוד שנתבאר
ולפי זה מובן גם, שבשעה שהרמב"ם הביא את דין המינוי לדון, הוא כתב 33 , ש"יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד, או לראות כתמים, וכן כל כיוצא בהן", והוא אינו מביא את האפשרות שיתנו לו רשות לדון דיני קנסות, שכן בהלכה זו עוסק הרמב"ם במינוי רגיל של דיין, ולא במינויו של דיין לבית דין של עשרים ושלושה, ומשום כך אין הרמב"ם מביא אלא דינים שדנים בהם בשלושה דיינים רגילים, ולא דינים שדנים בהם בשלושה דיינים הראויים לדון דיני נפשות. ומאידך גיסא מובנים לפי זה דברי הרמב"ם 34 ש"אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות - הדינים האלו שוים בהן, אלא שהמלקות בשלשה" וכו', שכן לכאורה לא היה מובן מדוע הרמב"ם מכליל את דיני המלקות עם דיני הנפשות והגלות? הרי את דיני המלקות דנים בשלושה, ולא בעשרים ושלושה, ואם כן, אדרבה, היה ראוי להכלילם עם דיני הממונות. אולם לפי מה שהסברנו מובן הדבר, שמכיוון שאין דנים את דיני המלקות אלא בשלושה דיינים המוסמכים לדון גם בדיני נפשות, יש להכלילם עם דיני הנפשות, ולא עם דיני הממונות.

קידוש החודש בזמן הזה
עולה מדברינו, אם כן, שיש הבדל בין סמיכה רגילה, לבין מינוי לסנהדרין של עשרים ושלושה, וכמובן שיש הבדל בין סמיכה רגילה לבין מינוי לסנהדרין של שבעים ואחד, ולפי זה ניתן יהיה להבין גם את דין קידוש החודש בזמן הזה, שנחלקו לגביו הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם מאריך להסביר 35 שמלכתחילה ניתן לקדש את החודש לא רק על ידי ראייה, אלא גם על ידי חשבון, וכך אנו מקדשים את החודש בזמן הזה, שבטלה בו הסמיכה. ואילו הרמב"ן 36 משיג על דבריו, ואומר שרבי הלל הנשיא קידש את החודשים לפי מניינו עד שיבוא אליהו. אולם לכאורה אין זה מובן, מדוע אמנם לפי הרמב"ן אנו מקדשים את החודשים בזמן הזה באופן כזה? הרי לפי הרמב"ן 37 דין "שליחותייהו" הוא מדאורייתא, ואם כן, גם בזמן הזה - שאין בו סמוכים - ניתן לקדש את החודשים מטעם דין "שליחותייהו". אלא על כורחנו אנו צריכים להסביר, שהסיבה לכך שאין אנו מקדשים את החודשים בזמן הזה מטעם דין "שליחותייהו" היא, שדין "שליחותייהו" מועיל אמנם להפוך דיין הדיוט לדיין סמוך, אך לא להפוך אותו לדיין שיש לו מינוי מיוחד. ה"מכילתא" 38 לומדת מן הפסוק: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר" וגו', שלגבי קידוש החודש יש צורך בבית הדין הגדול, היכול לדבר אל כל עדת ישראל, ולפי זה צריך לומר, שכוונת המשנה בסוגייתנו - שאינה מצריכה לדין קידוש החודש אלא שלושה דיינים - היא לשלושה דיינים הראויים לשבת בבית הדין הגדול. ועל פי זה ניתן להבין, שאין דין "שליחותייהו" מועיל כאן, מכיוון שאין הוא מועיל אלא להפוך הדיוט לסמוך, אך לא להפכו לדיין הממונה לסנהדרין, כפי שצריך להיות בדין קידוש החודש.

תירוץ לקושיית ר' עקיבא איגר
ולפי היסוד הזה, ניתן לכאורה לתרץ את קושיית רבי עקיבא איגר על הגמרא בהמשך. הגמרא בדף טז ע"א אומרת:
בעי רבי אלעזר, שורו של כהן גדול בכמה? למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, או דילמא למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה? אמר אביי, מדקא מבעיא ליה שורו, מכלל דממונו פשיטא ליה. פשיטא. מהו דתימא, הואיל וכתב: 'כל הדבר הגדול' - כל דבריו של גדול, קא משמע לן.

על כך מקשה רבי עקיבא איגר, ב"גיליון הש"ס" שם: "עיין לקמן דף יח ע"ב, וצריך עיון גדול". הגמרא בדף יח ע"ב דנה בדברי הברייתא: "עובר על עשה ועל לא תעשה", ואומרת:
לא סגי דלא עבר? הכי קאמר, אם עבר על עשה ועל לא תעשה - הרי הוא כהדיוט לכל דבריו. פשיטא. סלקא דעתך אמינא, הואיל ותנן: 'אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד', ואמר רב אדא בר אהבה: '"כל הדבר הגדול יביאו אליך" - דבריו של גדול', אימא כל דבריו של גדול, קמ"ל" וכו'.

רבי עקיבא איגר מקשה, שמתוך דברי הגמרא הללו ניתן ללמוד, שהמשנה עצמה באה לחדש, שאין אנו אומרים שכוונת הפסוק: "כל הדבר הגדול", היא לכל דבריו של הגדול, ולכאורה אין זה מובן מדוע אביי היה צריך להסיק זאת מתוך שאלתו של רבי אלעזר? אולם על פי היסוד שאמרנו, מובן שניתן להסביר שאלו הם שני דיונים נפרדים. הגמרא בדף יח ע"ב דנה בשאלה, האם בכל דיניו של הכהן הגדול יש צורך בבית דין של שבעים ואחד, והיא מסיקה שאין צורך בכך. ואילו הגמרא בדף טז ע"א יוצאת כבר מתוך הנחה, הנלמדת מדברי המשנה, שבחלק מדיניו של הכהן הגדול אין צורך בבית דין של שבעים ואחד, ומספיק שיהיה בהם בית דין של שלושה, אלא שהיא מסתפקת בשאלה, האם השלושה הללו צריכים להיות ראויים לשבת בסנהדרין, או שגם שלושה דיינים הסמוכים בסמיכה רגילה יכולים לדון בדין זה, ואת זאת בא אביי להסיק מתוך שאלתו של רבי אלעזר. אביי מסיק מתוך שאלתו של רבי אלעזר, שבניגוד לדין המלקות וקידוש החודש, שיש בהם צורך בשלושה דיינים הראויים לדון גם דיני נפשות, הרי לגבי הדיון בממונו של הכהן הגדול אין צורך בכך.

ביאור דברי הר"ן
ובאופן זה ניתן לכאורה לבאר גם את הסברו של הר"ן לדברי הגמרא בהמשך. הגמרא בהמשך 39 אומרת:
שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: 'ילמדנו רבינו, דיני קנסות בכמה?'. מאי קמיבעיא ליה? הא אנן תנן בשלשה. אלא יחיד מומחה קמיבעיא ליה: דאין דיני קנסות, או לא? אמר ליה, תניתוה: 'תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה' - מאי שלשה? אילימא שלשה הדיוטות, האמר אבוה דאבוך משמיה דרב, אפילו עשרה והן הדיוטות, פסולין לדיני קנסות, אלא מומחין, וקאמר שלשה.

על ההוה אמינא של הגמרא, שיהיה אפשר לדון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה בשלושה הדיוטות, הקשה הר"ן: "איכא למידק, והא ממתניתין שמעינן דשלשה דמתני' היינו מומחין, וכדאסיקנא לעיל: 'תרתי קתני, דיני ממונות בג' הדיוטות, גזלות וחבלות בג' מומחין, דאי לא - "שלשה", "שלשה", למה לי?'". ותירץ הר"ן: "דקא מיבעיא ליה, אי עבדו רבנן תקנתא בחד יחיד מומחה עם ב' הדיוטות, אי לא, עד דליהוו כולה שלשה מומחין" וכו'. אולם תירוצו אינו מובן כל צורכו. לכאורה אין זה מובן, מדוע הייתה הוה אמינא שיחיד מומחה יועיל בצירוף שני הדיוטות? אמנם הגמרא בסמוך 40 אומרת, שלדעת רב אחא בריה דרב איקא, בדיני ממונות יש צורך בשלושה הדיוטות רק על מנת שאחד מהם יהיה דיין דגמיר, ואילו השניים הנוספים אינם צריכים להיות דיינים שלמדו, אולם שם אנו נזקקים לשלושה רק מכיוון שלא ידוע לנו שאחד מהם הוא אמנם דיין שלמד, אך אצלנו ידוע שאחד מן הדיינים הוא דיין מומחה, ואם כן אין זה מובן מדוע בהוה אמינא סברה הגמרא שצריך להוסיף לו עוד שני הדיוטות.

ולכאורה ניתן להסביר, שלפי ההוה אמינא של הגמרא, הצורך בשני ההדיוטות היה על מנת שיהיה כאן מושב בית דין, כפי שמצינו לגבי דין הסמיכה. לגבי דין הסמיכה, אומרת המשנה, ש"סמיכת זקנים... בשלשה", ואילו הרמב"ם מחדש 41 שמספיק "שיהיה האחד מהן סמוך" וכו' והשאר הדיוטות, ואין צורך ששלושת הדיינים יהיו סמוכים 42 , וניתן להסביר, שהסברה שבדבר היא, שדיין סמוך אחד יכול אמנם לדון, אולם אין לו גדר של מושב בית דין, ולשם כך יש צורך בצירוף של שניים נוספים, אף אם הם הדיוטות. ולפי זה מובן, שעצם מעשה הסמיכה נעשה רק על ידי דיין אחד סמוך, והשניים הנוספים אינם סומכים, אלא רק יוצרים מושב בית דין. ולכאורה כך גם ניתן לומר לגבי הגמרא אצלנו, שההוה אמינא הייתה, שלא יהיה צורך אלא בדיין סמוך אחד, בצירוף של שני הדיוטות לשם מושב בית דין.

אולם גם לאחר ההסבר הזה, עדיין אין זה מובן, מדוע הגמרא הסתפקה בספק הזה רק לגבי דין הקנסות, ולא לגבי שאר הדינים שמובאים במשנה? הרי כפי שלגבי דין הקנסות אמרה המשנה שיש צורך בשלושה דיינים, ואף על פי כן הסתפקה הגמרא שמא רק אחד מהם צריך להיות סמוך - כך גם ניתן להסתפק לגבי דיני המלקות שמביאה המשנה לאחר מכן, ואומרת שיש בהם צורך בשלושה דיינים, שמא רק אחד מהם צריך להיות סמוך.

אלא נראה לבאר זאת על פי היסוד שאמרנו. על פי היסוד שאמרנו, יש הבדל בין דין השלושה הקיים בדיני הממונות הרגילים, לבין דין השלושה הקיים במלקות, ובעוד שבדיני הממונות הרגילים מספיק שיהיו שלושה סמוכים רגילים, הרי שבמלקות יש צורך בשלושה דיינים הסמוכים לבית דין של עשרים ושלושה. ולפי זה ניתן להסביר, שרק בדיני הממונות והקנסות הרגילים, היה מקום לספק הגמרא שמא יספיק סמוך אחד בתוספת שני הדיוטות, אולם בדיני המלקות ובשאר הדינים שיש בהם צורך בדיינים הסמוכים לבית דין של עשרים ושלושה, לא הייתה הוה אמינא כזאת, ופשוט היה לגמרא שיהיה בהם צורך בשלושה דיינים סמוכים. בדיני הממונות והקנסות הרגילים, היה מקום לומר, שגם אם יש שני דיינים הדיוטות, תיקנו לגביהם את דין "שליחותייהו", והפכו אותם לסמוכים; אולם בדיני המלקות, ובשאר הדינים שיש בהם צורך בדיינים הסמוכים לבית דין של עשרים ושלושה, לא הייתה הוה אמינא כזאת, מכיוון שאין דין "שליחותייהו" יכול להפוך אותם לדיינים הסמוכים לבית דין של עשרים ושלושה, ומשום כך לא הסתפקה הגמרא בספק זה לגביהם.

ביאור דברי הרמב"ן
יסוד זה, שיש חילוק בין בית דין של שלושה דיינים הסמוכים בסמיכה רגילה, ובין בית דין של שלושה דיינים הממונים לבית דין של עשרים ושלושה, יכול לשמש גם כבסיס להבנת דברי הרמב"ן שעמדנו עליהם בתחילת דברינו. בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ן, שהפסוק: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם", מלמד "שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים"; ואנו הקשינו, שלכאורה לדינים אלו אין צורך ב"עדה שופטת", ומספיקים לגביהם שלושה דיינים. אולם על פי היסוד שאמרנו מובן הדבר, שאמנם לדעת הרמב"ן מספיקים לדינים אלו שלושה דיינים, אך שלושת הדיינים הללו צריכים להיות ממונים לבית דין של עשרים ושלושה, ואם כן הם חלק מן ה"עדה השופטת", ומשום כך מנה אותם הרמב"ן בן הדינים שיש לגביהם צורך ב"עדה שופטת". לדעת הרמב"ן, גם לגבי דינים אלו יש צורך ב"עדה שופטת", ומשום כך צריכים הדיינים בדינים אלו להיות ממונים לבית דין של עשרים ושלושה, אלא שהוא סובר שבדינים אלו אין צורך בכל העדה, ומספיק שחלקה ידון בהם, ומשום כך אין הוא מצריך בהם אלא שלושה דיינים. ואם כן, מובן שהרמב"ן מנה את הדינים הללו בין הדינים שלגביהם יש צורך ב"עדה שופטת", הקיימת לפי הסברו גם לאחר החורבן.

ביאור דברי התוספות
וזהו לכאורה גם ההסבר לדברי התוספות, שעמדנו עליהם בתחילת דברינו. כפי שראינו, התוספות שאלו, מדוע לדעת הסובר שיש עירוב פרשיות, היינו זקוקים לפסוק מיוחד המלמד שיש צורך במומחים בדיני גזלות וחבלות? הרי ניתן לדעת זאת גם ללא הפסוק, מתוך ההשוואה לדיני הנפשות. ותירצו התוספות, ש"שמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות, כיון דסגי בשלשה" וכו'. אולם אנו הקשינו, שלכאורה לא צריכה להיות זיקה בין שני הדינים הללו, וגם אם בדיני ממונות אנו מסתפקים בשלושה דיינים, אין זה צריך לפגום בצורך בדיינים מומחים, שהוא עיקר העיקרים של ה"משפט". אולם על פי היסוד שאמרנו, ניתן לבאר את הדבר. על פי היסוד שאמרנו, יש הבדל בין מינוי לבית דין של שלושה דיינים, ובין מינוי לבית דין של עשרים ושלושה דיינים, ויש פסולים - כגון פסול ממזר - שאינם פסולים עצמם לדון, אלא הם פסולים למינוי לבית דין של עשרים ושלושה. ולפי זה ניתן להבין, שהיה מקום להוה אמינא, שגם החובה של הדיינים להיות מומחים, היא חובה הנצרכת למינוי לבית דין של עשרים ושלושה, אך אין היא חובה עצמית. ניתן היה לחשוב, שדיין שאינו מומחה, אינו פסול מצד עצמו לדון, אלא שאין הוא ראוי להתמנות לבית דין של עשרים ושלושה, כשם שממזר אינו פסול מצד עצמו לדון, ופסולו הוא רק מצד התמנותו לבית הדין של העשרים ושלושה, אך לדון בבית דין של שלושה דיינים הוא יוכל, על אף שבבית דין של עשרים ושלושה אין הוא יכול לדון, ומשום כך היה צורך - לפי הסבר התוספות - בפסוק מיוחד, המלמד שדיין שאינו מומחה פסול לדון דיני גזלות וחבלות אף בבית דין של שלושה 43 .

מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר © ירושלים תשנ"ז.


^ 1 ד"ה דברי הכל.
^ 2 במדבר לה, כט.
^ 3 אפילו בדיני מלקות, שלגביהם יש מחלוקת האם דנים אותם בשלשה או בעשרים ושלשה, אנו פוסקים להלכה שדנים בשלשה.
^ 4 י ע"א.
^ 5 הלכות סנהדרין טז, א. מובאות מדברי הרמב"ם שלא יצויין להם מקור – הם מהלכות סנהדרין.
^ 6 יד, ג.
^ 7 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד.
^ 8 אמנם את עצם מעשה ההמתה, מצווים השוטרים לעשות, ולא השופטים, ומשום כך שליח בית דין שהוסיף רצועה אחת והמית את הלוקה - גולה, שכן את מעשה המלקות אין השליח מקיים כלל בתורת שליחות, אלא הוא עושה זאת על מנת לקיים את מצוותו, ובכך מתורצת קושיית ה"קצות" (שמח, ד), שהקשה מדוע הוא גולה, ואין אנו רואים אותו כשלוחו של בית הדין/
^ 9 מצות עשה קע"ו, ראה גם הלכות סנהדרין א, א.
^ 10 טז, יא.
^ 11 ולכאורה ניתן להוכיח כדברי הרמ"ה מתוך הגמרא בהמשך (יד ע"ב). הגמרא שם דנה בשאלה, האם רבי אליעזר בן יעקב סובר שלשם דין המדידה בעגלה ערופה יש צורך בכל הסנהדרין, או שמספיקים שלושה או חמישה דיינים, והיא מביאה הוכחה מתוך הברייתא: "מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה? תלמוד לומר: 'וקמת ועלית אל המקום' - מלמד שהמקום גורם", שכן בוודאי חברי הסנהדרין לא יצאו כולם מלשכת הגזית אלא לדבר מצוה, ולכאורה צריך לומר שזוהי מצוות מדידת העגלה הערופה. אך הגמרא שם דוחה הוכחה זו, ואומרת שייתכן שחברי הסנהדרין יצאו ממקומם לצורך מצוות ההוספה על העיר ועל העזרות, ומוכיחה זאת מתוך ברייתא. ומתוך כך שהגמרא שם אינה מתרצת, שחברי הסנהדרין יצאו מלשכת הגזית לשם מינוי בית הדין של העשרים ושלושה, שהוא דבר שכיח בהרבה מאשר ההוספה על העיר ועל העזרות, שלא מצאנו אותה אלא בימי עזרא, ניתן לכאורה להוכיח שאין חברי הסנהדרין יוצאים ממקומם לצורך זה, כפי שכתב הרמ"ה. אך לפי רש"י, ניתן לומר שאין זו ראיה גמורה, שכן ייתכן שלשם מינוי בית הדין של העשרים ושלושה אין צורך ביציאת כל חברי הסנהדרין ממקומם, ומספיק שרובם, או אפילו חלקם, יהיו נוכחים בשעת מינוי בית הדין של העשרים ושלושה, ומשום כך לא נקטה הגמרא בדין זה לתירוץ הברייתא שעסקה בדין הזקן הממרא, הצריך להמרות את דעת כל חברי הסנהדרין כולם.
^ 12 טו ע"ב ד"ה מתני'.
^ 13 מצוה קע"ו, לפי תרגום הרב קאפח.
^ 14 פרק א, הלכה ד.
^ 15 מד ע"ב.
^ 16 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ט, הלכה ד.
^ 17 פרק א, הלכה א.
^ 18 הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ט, הלכה ה.
^ 19 בדף ב ע"ב.
^ 20 ה ע"א ד"ה ואם "הסמוך שדן יחידי פטור מן התשלומין, מפני שסמיכתן עולה לו במקום נטילת רשות" וכו', ואם כן הוא סובר שאין צורך בנטילת רשות מיוחדת, אלא עצם הסמיכה, וההכרה בו כדיין, כוללת בתוכה גם נתינת רשות לדון.
^ 21 לו ע"ב.
^ 22 ד"ה לא תטה.
^ 23 לו ע"א ד"ה דיני.
^ 24 ז ע"ב.
^ 25 ג, ח.
^ 26 דברים א, יז.
^ 27 יד ע"א.
^ 28 ב, ד.
^ 29 ב, ב.
^ 30 יד ע"א.
^ 31 ממרים ג, ה.
^ 32 לו ע"ב.
^ 33 ד, ח.
^ 34 יא, ד.
^ 35 בספר המצוות עשה קנג, ובהלכות קידוש החודש ה, ב.
^ 36 בספר המצוות שם.
^ 37 יבמות מו ע"ב ד"ה שמעת.
^ 38 פרשת בא, סוף פרשה ב.
^ 39 ח ע"א.
^ 40 ג ע"א.
^ 41 ד, ג.
^ 42 מפרשי הרמב"ם דנים מהו המקור לחידוש זה: הרדב"ז מסביר, שהמקור לכך הוא בדברי הגמרא בהמשך (יג ע"ב). הגמרא בהמשך שואלת: "וחד לא סמיך? והא אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא... בטלו דיני קנסות מישראל", שכן הוא מנע את ביטול הסמיכה על ידי ש"הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים"; והגמרא מתרצת, ש"אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו, משום כבודו דרבי יהודה בן בבא". והרדב"ז מבאר, שהרמב"ם הבין, שכוונת הגמרא בתירוצה הוא, שהדיינים הנוספים לא היו חשובים בצירופם לרבי יהודה בן בבא מכיוון שהם לא היו סמוכים, ומכאן הסיק הרמב"ם שלסמיכת זקנים מספיק סמוך אחד ושני הדיוטות. ואילו ה"כסף משנה" ביאר, שמקור דברי הרמב"ם הוא בתחילת דברי הגמרא שם. בתחילת דבריה שם, הסתפקה הגמרא: "מיסמך סבי בשלשה מנלן? אילימא מדכתיב: 'ויסמוך את ידיו עליו', אי הכי תסגי בחד; וכי תימא משה במקום שבעים וחד קאי, אי הכי ליבעי שבעים וחד; קשיא". ומתוך כך שהגמרא סיימה את דבריה שם ב"קשיא", ולא ב"תיובתא", הסיק הרמב"ם לדעת ה"כסף משנה", שאמנם ניתן ללמוד דין זה ממשה רבנו, ולהצריך בו דיין סמוך אחד בלבד כמשה רבנו, שכן רק לגבי דינים שנאמרו למשה באוהל מועד - שהוא כעזרה שבה יושבים הסנהדרין - אנו מדמים את משה רבנו לשבעים ואחד
^ 43 וראה עוד ב"מנחת אברהם", סימן מ.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il