בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
15 דק' קריאה
בזכות המקום הקדוש הזה, היום המיוחד תחילת הזמן יום ג' באלול הוא יום עלייתו של מרן הרב זצ"ל לגנזי מרומים, אנו מתחילים בעז"ה מסכת שבת.

השבת מיוחדת היא לישראל. אות וברית, "אות היא ביני ובניכם" 1 ,"מתנה טובה יש לי בית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל" 2 . יסודותיה של שבת במשכן, כך קבלו חז"ל, של"ט אבות מלאכה האסורים בשבת, הם אותן הפעולות שנעשו בימות החול לבניין המשכן. "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה... ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה'..." 3 . שבת והמשכן למה נסמכו?! ומכאן היסוד הגדול שמלאכות שבת ממשכן ילפינן 4 .

המשכן יסוד קדושת המקום
המשכן-מקום השראת השכינה, בו באה לידי ביטוי קדושת המקום, אמנם באופן ארעי, אולם מבואר בירושלמי שזה לא ארעי כיוון דכתיב "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" 5 ,כמאן דקביעא וקיימא 6 . אף על פי שהקמת המשכן ופירוקו לכאורה הוא בניין ארעי, זה לא כך, כיוון דכתיב "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" יש לזה ערך של קביעות. וביאור העניין המשכן מקום השראת השכינה, גילוי שיש השראת שכינה במציאות של מקום, ושכינת ה' הלוא היא מציאות קבועה והיא הנותנת ערך קביעותי למקום-קדושת המקום. ההמשך מ"על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" שבמדבר, תהיה מצות "לשכנו תדרשו ובאת שמה" 7 ,"המקום אשר יבחר ה'" קדושת המקום הקבוע.

השבת יסוד קדושת הזמן
והשבת, הלא היא יסוד קדושת הזמנים. שבת קודש, ממנה, מיסוד קדושת שבת שקביעא וקיימא המשך לכל קדושת הזמנים, ההולך ומתפשט ו"ישראל דקדשינהו לזמנים" 8 , "מקדש ישראל והזמנים". שבת שהיא קדמה לעולם, ומתוך כך היא גם בחינת מעין עולם הבא, שהעולם נבנה על גבה. עולם העשייה, בחינת "ויאמר אלוקים יהי...", שבעשרה מאמרות בהם נברא העולם 9 , נמשך מ"'בראשית' נמי מאמר הוא" 10 , והבראשית הזו "שבת בראשית" היא בחינת שבת שקדמה לעולם. צריך להבין הופעת עולם העשייה: רבש"ע בורא יש מאין, מציאות-עולם הזהאית הולכת ומופיעה לה מהמאמר האלוקי, על בסיס ויסוד הכל. "אין צור כאלוקינו" 11 אין צייר כאלוקינו 12 , צור-אבן יסוד, ועליה הציור. על מה זה עומד? על בחינת שבת, שלא נברא בה כלום, שלא נעשה בה שום בחינת העלם(עולם-העלם). נשארה לה שבת, ביסודיותה, בקדושת מקוריותה ולכן היא גם בבחינת עולם הבא, עולם שהוא מעל המגבלות והצמצום. "מתנה טובה... בבית גנזי", בחינת בטרם. נתבונן נא, מחזור הימים שבהם נברא העולם, הרי ששה הוא, והיה מתאים שכן יהיה ששה ימים וחוזר חלילה. היום השביעי הרי לא נברא בו כלום, אם כן מדוע הוא מחובר לששה ויוצר מחזור שבועי של שבעה ימי השבוע? אלא בודאי לחבר לנו את ימי המעשה למה שלפניהם ואחריהם ובעצם ביסודיותם. כדי לגלות לנו שמתחת לעולם ישנה בחינת שבת, שבנגלה ישנו סער של עשייה, של "ששת ימים תעשה מעשיך" 13 על פני השטח רוחשים להם חיים מלאים, כפי שנצטונו "אשר ברא אלוקים לעשות" 14 . אבל כל השטח הזה כולו, על מה הוא עומד? מה הם יסודותיו? מאיפה הוא יונק את חיותו? -מאותה בחינה של שביתה "ויכלו השמים והארץ" 15 ובתרגום אונקלוס-"ואשתכללו".

להבין את הרעיון הגדול, שאף כי בחוץ על פני השטח רוחשים להם אותם חיים אנושיים-אלוקיים, ונמצא את אותו עולם עשייה מלא בכל טוב, הבסיס עליו הוא עומד, יסוד חיותו בָּהעלם, בָּאין עשייה, בפנים, באותה שבת שמגלה לנו שיש עולם לפני ומעבר למאמרות שבהם נברא העולם, ותלתא קמי שבתא ותלתא בתר שבתא 16 , העולם החיצוני יונק את חיותו, אמיתת קיומו, מהבראשית, מהשבת, מהקדושה, שהיא מציאות קבועה וקיימת בטרם היא הולכת ומופיעה במדרגות עולם הזה, והידיעה העצומה הזאת שהקדושה העליונית, המקורית, בטרם עולם הזה-אשר רבש"ע מצמצם שכינתו להופיע בעולם הזה, היא הקריאה הגדולה לקדש את העולם, לקדש את המציאות העולמית, ולהמשיך קדושה אל תוך חיינו, אל תוך ממשות החיים שלנו, להמשיך קדושה מן המקור הפנימי, זאת היא קריאתה של שבת.

"זכור את יום השבת לקדשו" 17
אי אפשר שהעולם הזה כולו יהיה שבת, זאת בחינת עתיד לבא "יום שכולו שבת ומנוחה" 18 . בחינת עולם הזה-"ששת ימים תעשה מעשיך"13, אבל איך תעשה מעשיך? לאן למשוך את מעשיך? -כל מעשיך יהיו לשם שמים. איך לחיות את המציאות העולם הזהאית, את ששת ימי המעשה? לזה באה לה הארת השבת, המכרזת ואומרת: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" 19 , המכרזת ואומרת: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". קדושת השבת אומנם מופיעה היא רק בתום ששת ימי המעשה אולם היא מופיעה בבחינת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, וסוף מעשה (ששת ימי המעשה) במחשבה תחילה (השבת). תשתית ויסוד המציאות כולה, וממילא לכיוון זה צריך למשוך את המציאות כולה, זאת בחינת "זכור את יום השבת לקדשו", כהלל ושמאי -"מצא בהמה נאה אומר זו לשבת" 20 , בחינת היום יום ראשון בשבת קודש, שני בשבת קודש 21 , להמשיך מציאות של חיים שאנו מצווים עליהם לעשותם-ש"ברא אלוקים לעשות", ולמשוך אותם ולהאיר אותם מאור קדושת השבת שהיא למעלה מעולם העשייה, שלא נברא בה שום דבר, שהיא בחינת המקור, לא נצטמצם בה שום דבר, לא נעלם בה שום דבר, היא יסוד הכל ועליה בנוי הכל.

שבת היא יסוד קדושת הזמנים. אנחנו חיים בזמן, איך לחיות את הזמן? ניתן לנו הכשרון הזה, המשך מקדושת השבת, להמשיך קדושת רבש"ע לתוך החיים, לתוך הזמן. "ישראל דקדשינהו לזמנים" וכל פעולה של ישראל היא המשך מקדושת שבת שהיא קביעא וקיימא, כי כוח העשייה שלנו נובע מהמקור האלוקי וכל הפעולות, העשיות החיצוניות, כל מהומת העולם, כל כשרון העשייה, צריך לדעת שהוא צריך לחדור פנימה אל המקור האלוקי ולינוק משם את כוחו, מן הפנים, מן הקביעא וקיימא, ואם חס ושלום אין קביעא וקיימא, הכל מתערבב, כל העולם בתנועתו, בפעולתו, בכל עוצמת מפעליו, הם בחינת ספינה המטלטלת שאם אין לה עוגן היא עלולה לטעות, אם אין לה יסוד של קביעא וקיימא היא עלולה ללכת לאיבוד, חובה למשוך את הכל אל בחינת הקביעא וקיימא שבו, אל אותה הנקודה שאולי היא קטנה בכמות, אבל היא יסוד האיכות כולה והיא הקביעא וקיימא, וכשיש עוגן, וכשיש בחינת קביעא וקיימא אפשר עכשיו לבנות עולם שלם, בנוי לתלפיות. כאשר העולם הוא מעוגן, אפשר לטפס ולבנות ולהרבות חיים שחוזרים אל נקודת הקביעות. כך הוא בקדושת הזמן וכך הוא בקדושת המקום. מיסוד השראת השכינה הבאה לידי ביטוי במקום אחד קטן, נקודה אחת, לא חשובה הכמות, חשובה הקביעות של קדושת המקום, השראת השכינה, כשיש גרעין, כשיש קביעות, יש גרעין של מקום שבו בוחר רבש"ע להופיע, "אבן השתיה" שממנה הושתת העולם 22 ומתוך כך נפגוש במקום הקודש ההוא תופעות שהן למעלה מן המקום והזמן: מקום הארון אינו מן המידה 23 . ולא הסריח בשר הקודש 24 וכו', ישנה הופעה של למעלה מן המגבלות, בתוך המגבלות מתוך כך כל העולם המיגבלי יכול לפעול. ו"עשר קדושות הן" 25 היסוד-קודש הקודשים ואבן השתיה ומשם אפשר להמשיך קדושות, להפשיט אותן, להמשיך אותם לקדושת הארץ כולה וקדושת העולם כולו. והכל כאשר הוא מעוגן יכול להתפשט להיות בטוח בעצמו כי סוף כל סוף יש לו נקודת עוגן.

מלאכת מחשבת
ועל כן איסורי מלאכה של שבת נסמכו למלאכת המשכן, לצרף לנו יסוד קדושת המקום, ליסוד קדושת הזמן. והחוט המשולש הצלע השלישית "מלאכת מחשבת אסרה תורה" 26 , מלאכת המשכן זכתה בתורה לתואר "מלאכת מחשבת", "לעשות בכל מלאכת מחשבת" 27 ומתוך כך בשבת מלאכת מחשבת. ופותקין את תעלת המים מערב שבת והיא הולכת ומשקה מעצמה 28 , ואין לנו בזה בעיה, רק האדם הוא המצווה בשביתה בשבת, בדעת, במלאכת מחשבת, כאיש יוצר, פועל, מתוך מחשבה, מתוך כשרון, זהו האיסור במלאכת שבת.

המקום, הזמן והאדם זהו המשולש, שלוש הקדושות, התפרטותן-לחיי המציאות העולם הזהאית, שורשן ויסודן-בקודש האלוקי. שבת-קביעא וקיימא, מקום המשכן-בחירה אלוקית בו, השראת השכינה והקדושה בו, והאדם. האדם מישראל "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" 29 , "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם" 30 , "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים" 31 מיסוד "אתה הוא האלוקים אשר בחרת באברהם" 32 בחירת אברהם, בחירת ישראל, יסוד הקדושה שמקורה בקודש עליון, מקורה ברבש"ע, והֶמְשֵכָה-הציווי לנו לפעול ולהמשיך ולחיות חיים של קדושה, מיסוד קדוש אשר שרוי בתוך בטנך 33 , מיסוד מה שיש בנו קדושה אלוקית, מצווים אנו להמשיך קדושה אל תוך חיינו, אל תוך המפעל האנושי, ציווי זה נובע מאותה נקודה של קביעא וקיימא, של נקודת הקדושה העצמותית שרבש"ע טבע בתוכנו, וממנה המשך והתפשטות והסתרגות במרחבי החיים כולם בכוח הבחירה. להמשיך קדושה בכוח הבחירה מיסוד מה שלמעלה מן הבחירה. המכנה המשותף הזה; של האדם מישראל היוצא החוצה, הרואה מרחבי חוץ עצומים ויודע שיסוד הקיום של כל המרחב החיצוני נמצא באיזשהי נקודה פנימית. ובכל חלק וערך מערכי המציאות מקום, זמן ואדם, ישנו גרעין פנימי, שמקורו רבש"ע, שמקורו האלוקות, שממנה מתוך אותה נקודה הפנימית הזאת מתפשטים להם מרחבי החיים, האדם מישראל היוצא החוצה ורואה את מרחבי החיים הוא מצווה לפעול בתוכם ולהמשיך אל תוכם, הוא יודע שזאת היא ההגדרה: להמשיך אל תוכם, כי יסוד הכל בנקודה הפנימית הקבועה וקיימת, בסגולה, שהיא למעלה מן הבחירה, שהיא יסודית, שהיא קודמת, שהיא מקורית, וממנה ההמשך אל הבחירה, באדם-ישראל, במקום-מקדש בארץ ישראל, ובזמן-השבת ויתר קדושת הזמנים.

יש לנו מגבלה שאנו רואים את החוץ, העיניים רואות את החוץ, החושים תופסים את החוץ, אבל הדעת היא זאת שצריכה להפגיש אותנו עם הפנים, המבט הרוחני, המבט העיוני השכלי, אמור לתת לכל מה שהעיניים והחושים רואים ונפגשים אתו, את עומק מבטו. עניינה של הקופסא הפנימית הזאת, הדעת, המוח, מקום המשכן, הנשמה שלא רואים אותה אבל יודעים שהיא יסוד חיות הכל. אנו מתרשמים מהממדים העצומים של רמ"ח האיברים והחיצוניות המרעישה והגדולה, אבל יודעים, שכל המרחב העצום הזה יונק את כוחו ומתבטל, ובאמת אין ואפס, לעומת אותה נקודת החיות הפנימית, כל איבריו של אדם מקבלים פקודה ממוח קטנטן, כל כשרון החיים נובע מהבנות, משכל שזה מושג מופשט, כל החיצוניות יונקת כוחה מהפנימיות.

יסוד מלאכת הוצאה
היחס הזה שמצד אחד יש חוץ אותו אנו פוגשים בכל מלא עוצמתו ולהבין שהוא לבוש לַפְּנים, והגרעין והיסוד של הכל נעוץ בבפנים, יש פנים וחוץ והם מאוד מהותיים צריך לקשור אותם להבין אותם ביחס של רצוא ושוב. זהו יסוד מלאכת הוצאה בשבת 34 . "יציאות השבת" כדי לצאת צריך להיות בפנים. "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור, פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור" 35 . "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" - מה זה פנים ומה זה חוץ? הדבר סתום, הראשונים נחלקו בזה, יש מפרשים "בפנים" הכוונה להכנסה כיוון שמכניסים פנימה ויש מפרשים להפך "בפנים" הכוונה להוצאה משום שמוציאים מן הפנים. "יציאות השבת"- הוצאות שמרשות לרשות האסורות בשבת. "שתים שהן ארבע"- הוצאה שהיא אב מלאכה והכנסה שהיא תולדה 36 . ובהמשך ביתר ביאור "כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית" מתחילים בהכנסה, וצריך להבין וכי מה יש לעני לתת לבעל הבית? בפשט הביאור הוא העני מכניס את הסל פנימה כדי שבעל הבית יתן לו פרוסת לחם לתוך הסל ויחזיר לו את הסל. בדרך של רמז, דבר גדול נאמר כאן, חז"ל כבר גילו לנו שהמבט הנכון של בעל הבית צריך להיות שלא הוא נותן לעני אלא העני נותן לו. "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינם" 37 .בנגלה מה אנו רואים? את העשיר מפרנס את העני זה מה שאנחנו רואים בעיניים שהורגלו לראות את העולם המתנהג בחיצוניותו כפי שהוא. המבט הזה ש"כדי שניצול אנו בהן" הוא המבט שיודע להעמיק ולא רק להסתכל על העולם בחיצוניותו אלא להבין שמתחת לקליפה הזאת ישנו עולם אחר, עולם של זכויות, עולם של ערכים, ולהבין שהאמת היא וודאי שבעל הבית המפרנס את העני מקיים בזה מצווה, אבל יסוד הדבר הוא "כדי שניצול אנו בהן" ונמצא שבאמת במבט פנימי העני נותן לבעל הבית, וזהו הרמז כאן "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית" המבט הפנימי הזה שהעני נותן לבעל הבית, על ידי שבעל הבית נותן לו צדקה.

הוצאה מלאכה גרועה היא 38
מלאכת הוצאה מלאכה גרועה היא, אין בה יצירתיות, לא רואים שינוי בתכונת החומר 39 . אלא מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובאמת מלאכת ההוצאה כפי שהיא כתובה במשנתנו בציור הנפלא הזה של עני ובעל הבית, ההשתנות של החפץ של פת הלחם של בעל הבית, שיצאה אל החוץ ונשתנית בזה מהותית כי נשתמש בה כרגע בעל הבית בתורת צדקה והעני-שהיה רעב מקודם וחסר לחם, וכעת יש לו ונעשה הוא הבעלים על החפץ. המבט הזה שהחפצים בעולם הזה יש להם ייעוד, בציור הזה של עשיר ועני, מבט שבו מלאכות שבת נמדדות לא בצד הטכני המכני שלהם, אלא במבט הייעודי שלהם, במבט האנושי שלהם, שבת-שביתת האדם ממלאכתו, שבת קשורה לחלק האנושי, מלאכת מחשבת אסרה תורה, מחשבה וחשיבות ואמנות, ומהזווית הזאת אל תחשוב שרק השינוי שאדם לוקח את החפץ ומשנה את צורתו, רק זוהי מלאכת יצירה, לא פחות מכך כאשר החפץ במבט הייעודי הופך מכיכר לחם של בעל הבית לכיכר לחם של צדקה לעני, הלחם הזה מבחינתו של הלחם, מהמבט של מלאכת מחשבת, של ייעוד שנשתנה, היה של מישהו והופך להיות של מישהו אחר. וחז"ל לקחו את הדוגמא הזו של בעל הבית ועני שהפת באמת נתעלתה ביותר, שנתקיים בה: "פרס לרעב לחמך" 40 . שזה באמת הרבה יותר מאשר אדם המוציא חפץ של עצמו. שגם זו אמנם מלאכת הוצאה, אבל בשעה שהאדם מעביר מבעל הבית לעני, ההשתנות הזאת של הרשות היא משמעותית הרבה יותר. הדוגמה הזאת של עני ובעל הבית באה לבאר לנו את מלאכת ההוצאה, שאף על פי שנכון שמלאכה גרועה היא במה שלא נשתנה החפץ מעינינו בחומריות שבו, אבל מלאכת מחשבת אסרה תורה ושינוי החפץ במבט הייעודי שלו, הוא בפרוש שינוי, הוא בפירוש מלאכה. בשעה שישראל התנדבו למשכן "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא" 41 . הנתינה שנתנו מרשות היחיד לרשות הרבים, מבעלות פרטית לבעלות של הקדש, זוהי מלאכה.

ויבואר בזה מה שמצינו שצריך פסוק נוסף "אל יצא איש ממקומו" 42 , "אל יצא"- אל יוציא 43 , שנתקשה בזה ר"י בתוס' 44 . ועל פי הנ"ל אפשר לתרץ: שאילו היה לנו רק הפסוק של "ויכלא העם מהביא" היינו תופסים את מלאכת ההוצאה של העברה מרשות לרשות ככרוכה בהעברת בעלות. והיינו באמת מצמצמים את זה לכך, והוצאה שהאדם עצמו מוציא ולא מעביר את החפץ ממנו למישהו אחר היתה מותרת. קמ"ל שהמעבר מרשות לרשות גם הוא אסור, ששם אמרה תורה בפירוש "אל יצא"- אל יוציא, גם לא יוציא אדם חפץ בעצמו כשלא מעביר את החפץ לרשות מישהו אחר.

בשבת ניתנה תורה לישראל
"לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא 'זכור את יום השבת לקדשו' וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' 45 מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום" 46 . מצוות זכירת יציאת מצרים מקורה בפסוק הזה, אותו מביא הרמב"ם 47 "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" עכשיו יצאתם ממצרים, משה אומר אותו לישראל באותו יום שבו הם יוצאים ממצרים. מה שייך לזכור דבר שעכשיו קרה? אלא לא "תזכרו" כתוב כאן, "זכור" כתוב כאן - קשר, שייכות, זכירת יציאת מצרים היא חוויתית "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" 48 , שותים4 כוסות, בהסבה, הפסח נאכל על מצה ומרור, ו"מצה על שום מה... ומרור על שום מה..." 49 . ויסוד הדבר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" זכור עכשיו, לאמור לאדם "זכור" לא חודשים אחר כך אלא עכשיו, פירושו של דבר, החזק באופן חוויתי מלא את מה שעברת עכשיו, חייה את הדברים, אל תיתן להם להיות בבחינת מאורעות שצריך לשחזר אותם באמצאות כשרון זיכרון העבר, אלא המשך את חיוניותם מרגע זה והלאה, באופן תמידי וחיוני שיהיה זיכרון גילוי ה' לישראל ביציאת מצרים חי אצלם ממש וזהו המקור שבשבת ניתנה תורה, כך חז"ל אומרים "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא 'זכור את יום השבת לקדשו' וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה' מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום". אף אנו נאמר מה התם ביאור ה'זכור' הוא חיוניות, אף הכא "זכור את יום השבת"- חיוניות. ניתנה התורה בשבת כדי שהציווי על זכירת השבת יהיה ביום השבת עצמו, לאמר לנו ביום השבת "זכור את יום השבת".

מתוך כך התורה כולה ניתנה בשבת, המשך מתוך הצורך ששבת תהיה מחוייה, זה החיות של התורה כולה, אצל עם ישראל, כל התורה כולה היא בבחינת זכור, גם על מעמד הר סיני יש לנו מצוות זכירה וכמו שעניינה של שבת להיות בחיוניות, וכמו שעניינה של יציאת מצרים להיות בחיוניות, עניינה של תורה להיות בחיוניות, היא יסוד החיוניות. כאשר מבינים שכל מה שאנו הווים בחיצוניות חיינו או בחיינו המתפשטים החוצה, שורשו ומקורו בהטבעה האלוקית הנמצאת, הקביעא וקיימא. שבת בהיותה קביעא וקיימא בטרם העולם על כן כאשר אנחנו חיים את חיינו יום יום אפשר לצוות עלינו בחינת "זכור את יום השבת לקדשו"17, יום ראשון לשבת ויום שני לשבת..., כך הוא יסוד בחירת ישראל, יסוד השייכות שיש לישראל אצל רבש"ע אשר בא לידי ביטוי ביציאת מצרים היא נכונה מיסוד "אשר בחר בנו" היא הופיעה במציאות השגחת רבש"ע על ישראל ביציאת מצרים מיסוד "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" 50 , מיסוד ברית בין הבתרים, מיסוד "אתה הוא האלוקים אשר בחרת באברם", וכך היא התורה כולה לעניינו, יסוד מה שרבש"ע בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אנו שייכים אל התורה בעצם והתורה נמצאת אצלנו בעצם וישראל ואורייתא חד הוא. כל אחד יודע את מאמר חז"ל שהתינוק בהיותו בבטן אמו כל אחד מלמדים אותו כל התורה כולה, ועד שלא יצא לאויר העולם הוא משכח 51 כדי שהיא תהיה אצלו בבחינת משהו קיים בעצם וצריך לפעול בחיים לגלותו, זוהי בחינת השייכות שלנו לתורה, זוהי בחינת השייכות שלנו מהגרעין הפנימי אל ההופעה וכך שוב אנחנו חוזרים, שבת בזמנים, ועם ישראל באנשים, וארץ ישראל ומקדש במקומות, והרביעי המתחבר תורה- יסוד העולם, האמונה שהתורה קדמה לעולם, שהיא נמצאת באופן אמיתי בכל הופעה והופעה ארצית, שהיא נמצאת באופן אמיתי ומבורר בנשמת כל אחד ואחד מישראל והיא בחינת אותיות פורחות באוויר מתלבשות להן על הכתב על גבי הספר, מבפנים הן מתלבשות אל תוך החוץ. התורה, תורה שבכתב שהיא מהות קדמונית בסיסית, "בראשית" שהיא תורה שנקראת ראשית, היסוד של הכל מן הפנים אל החוץ. האדם, המקום והזמן ויסוד הכל בתורה. תורה שבכתב קביעא וקיימא ומתוך כך אנו מצווים וזוכים להמשיך אותה בכוח הבחירה שלנו בעמל תורה בבית המדרש ובחיים-תורה שבעל פה. יש פנים ומתוך כך מוציאים החוצה זו מלאכת ההוצאה.

משנת הרב זצ"ל
כל ההארה, המבט הזה, התפיסה הרוחנית הזו, שיודעת לחדור פנימה אל תוככי המתהווה ולהבין שכל ההתהוות החיצונית היא המשך ממה שנבנה ונוסד בביתי גוואי הפנימיים, היא יסוד תורת הרב זצ"ל, היא יסוד תורת הגאולה של הרב, שהכל מתחיל מבפנים, אבל שהחוץ מקושר אל הבפנים, שאין לזלזל בחוץ, שאין להשמיט כי-הוא-זה מן החוץ, שאין לוותר על משהו מן השלמות של הופעת הדברים, אבל זהו בכוח ומשום שאין לך דבר שאין לו פנים ואין לך שום הופעה והופעה שאינה נובעת מגרעיניות של פנים, אין אנו מוותרים על משהו מן הגילוי משום שכל פרור ופרור מן הגילוי הוא גילוי של תוכן פנימי, וכפי שספר תורה נפסל אפילו על ידי הפסד בציור החיצוני של האות, וזהו משום ערכה הכולל של התורה ואחדותה של התורה והיות התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואפילו קוצו של יו"ד, וציור כתיבת הדברים והופעתם לא אפשר לוותר עליהם, משום שהחיוניות נפגמת על ידי כך, משום שהחיים מצומצמים על ידי כך, משום שהופעת השמות האלוקיים מצטמצמת על ידי כך. כך זה בכל המציאות כולה, העולם השלם, המלא בכל טוב של רבש"ע, שבעשרה מאמרות נברא העולם, הגילוי השלם של מהלכים של הופעת ה' במציאות.

גאולה
גאולה היא הופעת שם ה' במציאות, היא מהלך שבו המציאות העולם הזהאית, עם ישראל למלא אישיו הפרטיים והופעותיהם הכלליות, וארץ ישראל למילוי כל רגביה, הופעת חיים מלאה של עם וארץ וממלכה בהופעה איתנה מלאה של מלא רוחב עולם הזה, יונקת, נובעת, אמיתית, חיה, תחיה, במאה אחוז, במלוא האמונה, במלא בהירות הקיום. שאיפת הגאולה היא הופעת הפנים על פני המרחב כולו וכשאנחנו מתייחסים כך אל המרחב כולו זה משום שאנו יודעים שהמרחב כולו הוא גילוי של פנים ומשום שאנחנו יודעים שבפנים שם ה' נמצא וההופעה של שם ה' זה כל מה שיש וכשהיש הזה הולך ומופיע, בבליטה ובבהירות ודווקא באופן כזה: ו"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם ערי ישראל תתנו פריכם' 52 ", 53 וקיבוץ גלויות, ושלמות הופעת מלכות ישראל ההולכים ומתגלים ושלמות הופעת ארץ ישראל, אלה מושגים של גאולה, זוהי מהות הגאולה ולא משום שהגאולה זהו מושג חיצוני אלא משום שזהו הסדר שהחיצוניות, שהעולם הזה, בו מופיע שם ה', זוהי גאולה.

בית מדרש של תורה המייסדת גאולה
אנחנו יודעים היטב שמבפנים הדברים פועלים ורפואה פנימית היא המופיעה את הגאולה ועבודה פנימית היא המזרזת את הגאולה ועבודה פנימית של בית מדרש, מבין, יודע, מאמין, פועל בעולמה של תורה, בונה-"אל תקרי בניך אלא בוניך" 54 , בונה במרחבי הקודש של תורה, מתוך שייכות ואמונה וידיעה ברורה שדבר ה' מבפנים פורץ החוצה וזוהי גאולה, הופעת דבר ה' בחוץ אליה אנחנו מצפים אבל אותה אנו בונים בבתי-גוואי הפנימיים, בתי מדרשות אמוניים, שיודעים שמבפנים מתגלה ונבנה כל החוץ ומתוך כך שייכים אל כל החוץ כולו ולא רוצים שיאבד ממנו ולא פרור אחד, ועושים את זה בשילוב הכוחות 55 , אבל יודעים אנו היטב את בית היוצר הפנימי בית המדרש שבו בניינה של תורה, בניינה של אמונה, מבט נכון על גאולה, מבט מבין את אשר מתרחש ויודע שהפנים בונה את החוץ והכוח של הפועלים בחוץ לפעול ולהרבות פעלים הוא מתוך שהכוח המחייה אותם מבריא. מתוך כך בנה הרב זצ"ל עולם של תורה המייסד גאולה. אשרינו שזכינו להיות שייכים לאותו בית מדרש של תורה שמייסד גאולה, של פנים שיודע שהחוץ יונק ממנו, שיודע שיש אידיאל עצום להופיע את כל מרחב העשייה החיצוני, שהוא כולו חלקים חלקים מהשלמות, ואי אפשר לוותר על משהו ממנו כי הוא כולו שייך לחיות כי אנחנו יודעים שאנחנו עסוקים בחיים שהם מושג שלם. כמו שאי אפשר לקצץ בחיים שהם מושג שלם, כך אי אפשר לקצץ בהופעותיהם של החיים. ומה שאפשר לקצץ זה חולי, נזק ואסון והבריאות יודעת שצריך להופיע את הכל בשלמות ולדעת את מרכזיותו של בית המדרש. מתוך התפיסה הזו שכשיש קביעא וקיימא שהוא המקור האלוקי הוא יכול להיות קטן בכמות אבל הוא גרעין ושורש ויסוד כל החיות המתפתחת ממנו וכפי מידת הקביעות בקביעא וקיימא וכמידת היציבות והאיתנות והאחיזה בקדושה הפנימית הקביעא וקיימא, אנו מספקים חיים לכל המרחב כולו, לכן אחריותו של בית המדרש: בניין התורה והאמונה, ניצול הזמן, שקידת התורה, בניין האישיות האמונית והגדלת תורה, שהם הבונים, שהם המייצבים, שהם הקושרים, שהם המפרים ומרבים, מיסוד הפנים את כל המרחב וממנו מתוך בית המדרש על ידי שקידת התורה, על ידינו, מתוכנו, אל כל המרחב כולו נסייע לפעול עם א-ל.

"והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" 56 .



^ 1 שמות פרק לא' פסוק יג'.
^ 2 שבת דף י' ע"ב / ביצה דף טז' ע"א.
^ 3 שמות פרק לה' מפסוק א'.
^ 4 וראה רמב"ן כאן ובבעלי התוס' על התורה פרשת כי-תשא (לא', יג').
^ 5 במדבר פרק ט' פסוק יח'.
^ 6 ירושלמי שבת פרק ז' סוף הלכה ב' (נב' ע"ב) "מכיון שהם נוסעים וחונים על פי הדבור כמי
שהיא לעולם".
^ 7 דברים פרק יב' פסוק ה'.
^ 8 ברכות דף מט' ע"א.
^ 9 אבות פרק ה' משנה א'.
^ 10 ראש השנה דף לב' ע"א.
^ 11 שמואל-א פרק ב' פסוק ב'.
^ 12 ברכות דף י' ע"א.
^ 13 שמות פרק כג' פסוק יב'.
^ 14 בראשית פרק ב' פסוק ג'.
^ 15 בראשית פרק ב' פסוק א'.
^ 16 פסחים דף קו' ע"א / גיטין דף עז' ע"א.
^ 17 שמות פרק כ' פסוק ח'.
^ 18 תמיד פרק ז' משנה ד'.
^ 19 בראשית פרק א' פסוק א'.
^ 20 ביצה דף טז' ע"א.
^ 21 רמב"ן שמות פרק כ' פסוק ח'.
^ 22 יומא דף נד' ע"ב.
^ 23 יומא דף כא' ע"א.(למעלה ממגבלת המקום)
^ 24 אבות פרק ה' משנה ה'.(למעלה ממגבלת הזמן)
^ 25 ספרי זוטא פיסקא ה' ד"ה 'ב. לפי'
^ 26 ביצה דף יג' ע"ב.
^ 27 שמות פרק לה' פסוק לג'.
^ 28 ירושלמי שבת פרק א' הלכה ה' (דף יא' ע"ב).
^ 29 ברכות התורה.
^ 30 ויקרא פרק יט' פסוק ב'.
^ 31 דברים פרק ז' פסוק ו' / פרק יד' פסוק ב'.
^ 32 נחמיה פרק ט' פסוק ז'.
^ 33 תענית דף יא'.
^ 34 ומתבאר להלן.
^ 35 שבת דף ב' ע"א.
^ 36 רש"י שם.
^ 37 בבא בתרא דף י' ע"א.
^ 38 תוספות שבת דף ב' ע"א.
^ 39 אור זרוע הלכות שבת אות פב' מלאכת הוצאה.
^ 40 ישעיהו פרק נח' פסוק ז'.
^ 41 שמות פרק לו' פסוק ו'.
^ 42 שמות פרק טז' פסוק כט'.
^ 43 עירובין דף יז' ע"ב.
^ 44 תוס' שבת דף ב' ע"א ד"ה "פשט...".
^ 45 שמות פרק יג' פסוק ג'.
^ 46 שבת דף פו ע"ב.
^ 47 הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה א'.
^ 48 פסחים פרק י' משנה ה'.
^ 49 פסחים פרק ו' משנה ה'.
^ 50 בראשית פרק טו' פסוק יד'.
^ 51 נדה דף ל' ע"א.
^ 52 יחזקאל פרק לו' פסוק ח'.
^ 53 סנהדרין דף צח' ע"א.
^ 54 ברכות דף סד' ע"א.
^ 55 החיצוני והפנימי.
^ 56 זכריה פרק יד' פסוק ט'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il