ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גילויי אהבת ה' ;">

דף הבית ספריה אמונה וידעת היום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ח

גילויי אהבת ה'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת שמחה

אהבה שלימה
חז"ל אומרים שבעשרה מאמרות נברא העולם כאשר המאמר הראשון הוא "בראשית", אומר התיקוני זוהר (תיקון כג) "בראשית – יר"א שב"ת ובה שבתותי תהי דחיל יר"א תורה יר"א ברי"ת". הדבר הראשוני הוא היראה. היראה היא המפתח שבלעדיו אי אפשר להיכנס לעבודת ה'.
המאמר השני הוא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), כאן הציווי הוא אהבת ה', אחרי היראה באה האהבה: אדם יכול לאהוב את ה' כי טוב לו, יש לו בנים, פרנסה, בריאות וכבוד; טוב לו מכל הצדדים אז הוא אוהב את ה'! אך זאת לא האהבה השלמה. האהבה השלמה היא שאדם אוהב את ה' בכל מצב, "בכל מאודך - בכל מידה שהוא מודד לך" (ברכות נד ע"א) אם גם כשהקב"ה מסתיר את פניו, גם כשחסר לו והוא נמצא בצרות גדולות מאוד, ולמרות הכול אוהב את ה' - זאת אהבת ה' האמיתית.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". חז"ל אומרים שהאור הראשון היה מין התנוצצות ולאחר מכן הוא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (בראשית רבה יב, ו). גם את זה ניתן להסביר באותה הדרך, האהבה היא כפולה. לפעמים מתוך הטוב האלוקי מרגיש האדם אהבה גדולה מאוד, האור גלוי לו. וגם כשהאור גנוז, כשהאדם מתייסר, בכל זאת הוא דבוק בריבונו של עולם, זוהי האהבה השלמה.

עמידה בנסיונות
לפעמים אנשים דבקים, אבל בגלל שאף פעם לא הייתה להם התמודדות, הדבקות שלהם לא נבחנה. אנשים לא עמדו בניסיון וממילא הם ממשיכים כל הזמן בדרך הנכונה והטובה, אבל אם הם היו נפגשים בניסיון או בפיתוי חזק יתכן שהיה מתברר שהדבקות שלהם לא מספיק חזקה ועוצמתית. עניינו של הניסיון, וממילא הנפילות אם ישנן, הוא לגלות לאדם שעליו להעמיק יותר. "ישראל לא חטאו בחטא העגל אלא כדי ללמד דרך תשובה" (עבודה זרה ד ע"ב), ללמד אותם שהם לא היו חזקים מספיק בדבקות שלהם, וכשנוצר פיתוי הם לא עמדו בניסיון. דוד המלך אמר: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהילים כו, ב). דוד ביקש מהקב"ה שינסה אותו, הקב"ה גילה לו שהוא ינסה אותו, ואף על פי כן כשהוא הגיע לידי ניסיון הוא לא עמד בו. גם על דוד נאמר (עבודה זרה הע" א) שהוא לא חטא אלא כדי ללמד דרך תשובה, ישראל חטאו כדי ללמד דרך תשובה לרבים ודוד חטא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד. כלומר, החטאים הללו נועדו ללמד שהדבקות שהייתה מקודם לא הספיקה וצריך להעמיק את הדבקות. נפילות של אנשים גדולים וצדיקים הם כדי ללמד שצריכה להיות עליה עוד יותר גדולה וחזקה, הדבקות צריכה להיות מלאה ומוחלטת כך שמנצחים בכל ניסיון שמגיע.

מסירות נפש

הגמרא אומרת (ברכות ה ע"א) שחוץ מקריאת שמע שחרית וערבית אנחנו אומרים גם קריאת שמע שעל המיטה, אבל תלמיד חכם לא צריך להגיד את כל הנוסח אלא מספיק שיאמר: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" (תהילים לא, ו). מבאר המהר"ל (אהבת השם, א): ישנה חשיבות באמירה שהרוח שלנו ניתנת לריבונו של עולם, אני מוסר את עצמי אליך. אם אדם אומר קריאת שמע הוא לא צריך להגיד: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי", ומסביר המהר"ל שטעם הדבר הוא כי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" הוא התוכן של "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי". כשאנחנו אומרים "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", אנחנו אומרים שאין עוד מלבדו, שכולנו שלו. זוהי עניינה של קבלת עול מלכות שמים, לבטא שהכל שלו ואנחנו בטלים כלפיו. זה המקור והתוכן הפנימי של מצוות אהבת ה'.
רבי עקיבא אוהב את ה' ולכן אומר "כל ימי הייתי מצטער", כלומר, מתי אני אבטא את האהבה הכי גדולה. בתחילה סברתי שרבי עקיבא רצה להראות שהוא אוהב את ה' וכל חייו אמר: אם יקרה מצב שאצטרך למסור את הנפש, אני מחכה לו, להראות שאני באמת אוהב את ה'. אך לפי הסבר זה מסירות הנפש היא רק סימן חיצוני, זאת לא עצם אהבת ה' אלא גילוי שאני מוכן לעשות הכול בשבילו.
המהר"ל (שם) מסביר באופן עמוק יותר שמסירות הנפש היא שיא ההתקרבות אל ריבונו של עולם. אני אוהב אותו ורוצה את קרבתו ולכן מוסר את עצמי אליו. לא בגלל שאני אוהב אותו אני לא אעשה דברים אחרים, אלא ברגע שאדם מוסר את עצמו על קידוש ה' הוא נבלע בתוך הגדולה האלוקית, וזהו שיא האהבה. כשאדם אוהב הוא רוצה להתחבר ולהתקשר, וזאת המשמעות של: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". רבי עקיבא אומר את הפסוק שמבטא את מה שבפועל קורה איתו עכשיו, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, נהיה דבוק בריבונו של עולם ובטל כלפיו.
אנשים מסתכלים לפעמים על מצוות קידוש ה' בתור מצווה שבדיעבד. מלכתחילה מקווים שלא ייכנסו לבעיות כגון אלה ושלא יצטרכו להתמודד איתן. רק אם מגיעים למצב זה, חייבים לעמוד בניסיון. רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי פסוק זה ואקיימנו", יש מפרשים שרבי עקיבא אמר "הייתי מצטער" ולא "הייתי מצפה" כי רבי עקיבא עשה תִרגולים דמיוניים – אם יכריחו אותו לעשות דבר כזה הוא יתמודד, ואם יכריחו אותו לעשות משהו אחר הוא לא יכנע. צריך לתרגל, אם אדם נתקל אחר כך בלתי מוכן הוא יכול בסוף להיכשל, להתכונן להתמודדות. רבי עקיבא התאמן, כמו שכתוב בצעטיל קטן של רבי אלימלך מליז'אנסק (אות א), שכשאדם פנוי ואין לו מה לעשות, שידמה לעצמו שיש מולו מדורה והוא צריך למסור את הנפש על קידוש ה' ולקפוץ לתוך המדורה. אולי הכוונה להרגיש את הצער של השריפה, דבר מאוד כואב ומייסר, אבל הוא מוכן לקבל זאת על עצמו. "הייתי מצטער", חשב בלבו, שאולי יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, זה ממש כואב, אבל הוא יעמוד בכך. ייסורים הם דבר קשה מאוד, ורבי עקיבא הכין את עצמו אליהם. ממילא, מי שמוכן באופן אמיתי, כשאומר בבוקר: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) – הוא לא אומר סתם כך, אלא חושב ברצינות שאפילו הוא נוטל את נפשך (ראה ברכות נד ע"א). וכשאחר כך בא יצר הרע ומושך אותו לדבר דברים אסורים, להתבטל מלימוד או להרהר הרהורים לא טובים, האם יקשה עליו להדוף את הדברים הקטנים האלה, שאדם נתקל בהם מפעם לפעם? הגבורה שלו נותנת לו כוחות להתגבר לחלוטין על כל דבר שבעולם, הרי הוא מוכן אפילו למסור את הנפש.
אומרת התורה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד). כיצד יתכן שכל כך קרוב? "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא...וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם...כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". 'בְּפִיךָ' – להגיד שמע ישראל, 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', אם תאמר זאת בכוונה ורצינות בבוקר ותחשוב שאתה באמת מוכן למסור את הנפש, אז ממילא ברור שאתה מוכן למסור את הנפש גם כדי לא להרהר הרהורים רעים. אדם מקבל כוחות עצומים. ואם אדם נחלש עד הערב, הרי הוא אומר שוב קריאת שמע, ויקבל כוחות לכל הלילה וחוזר חלילה. יוצא שבעצם הנכונות למסור את הנפש על קידוש ה' יש את הבחינה של קידוש ה' ואהבתו.

קנאות
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מזכיר בשנים האחרונות הרבה פעמים את משה ואליהו, דמויות שמשלימות אחת את השנייה ומביאות את הגאולה. חז"ל מרמזים לנו שמשיח הוא המשך של משה, ואליהו הוא המבשר. 1 כמו שמשה נפגש עם מפלה נוראית ומתמודד איתה, כך גם אליהו מתמודד עם מציאות לא פשוטה.
מי שאוהב את הקב"ה באהבה עצומה אינו יכול להישאר אדיש לתופעות הפוגעות בכבוד שמים. אם אדם רואה שפוגעים בחבר הוא לא יכול לעמוד מנגד. כגודל האהבה כך גודל הקנאה. על אחת כמה וכמה כנגד מי שפוגע בכבוד ה', צריך להתמלא כעס וחפץ של נקמה כדי להחזיר את כבודו של ה'.
נלמד מעט מדברי הרב על עניינו של אליהו. אליהו לא יכול לסבול שום קלקול, אפילו קטן. מהגמרא למדנו שלפעמים יש גילוי אליהו ואם עושים משהו שלא בהידור, אליהו לא בא (ראה בבא בתרא ז ע"ב). אליהו מקפיד ודורש להיות בשלמות.
אומר הרב (אורות הקודש ג, עמ' שסב):
מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה, זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל. ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו 'אבא אליהו קפדן הוה' 2 .
התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש של החשכת ההשגה השכלית, הבאה מכל דבר שיש בו משום סרך חטא...שבדבר מועט לא משתעי אליהו בהדיה.
אדם שנמצא במדרגות של גילוי אליהו נדרש להתנהג בשלמות, ואם לא עושה כך אליהו לא מתגלה אליו. הרב ממשיך ואומר שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם דברים קטנים רעים יכולים למנוע גילוי אליהו, קל וחומר שדברים קטנים טובים יכולים לגרום לגילוי אליהו:
ונראה שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו.
אם מפסידים על דבר קטן, קל וחומר שמרוויחים על התקדמות קטנה. בכל התקדמות רוחנית קטנה שאדם מתקדם, מאיר עליו שפע של הופעה.
עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת, הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הודאות המוחלטה, המקנא המלא קנאת קדשי קדשים.
אליהו אומר "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א יח, כא), והקריאה הזאת היא קריאה נצחית שלא פוסקת.
מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל.
לעם ישראל כאומה יש את תכונת הקנאות. קנאות היא אהבה שמגיעה לוודאות מוחלטת. לא לפסוח על שני הסעיפים, אלא לדעת את האמת במלוא ודאותה, ואז אי אפשר לוותר על שום דבר ומופיעה מידת הקנאה. מידת הקנאה היא לא תמיד בפגיעה, היא גם הקריאה החזקה באמיתיות דרכו של עם ישראל.
הרב מסביר שאליהו היה מקנא לה', וקנאות אמיתית היא דבקות מוחלטת בריבונו של עולם. אדם שנמצא במדרגה כזאת הוא מעל מציאות של פרידה מהחיים, כי הדבקות שלו בחיי החיים מוחלטת ואהבת ה' שלו שלימה, ולכן אליהו לא מת.
כנסת ישראל גם היא נצחית. זאת אומרת שיש בה את תכונת הדבקות בריבונו של עולם באופן מוחלט. האומה כאומה דבקה בריבונו של עולם ללא ספקות. כלל ישראל מחובר אל ריבונו של עולם חיבור מוחלט. זאת הסגולה המיוחדת של עם ישראל שלא יכולה להשתנות. החיבור הזה מופיע ומתגלה על ידי עושי רצון ה', הצדיקים, אבל זאת התכונה הפנימית של האומה כולה. לכן האומה נצחית, כי היא דבקה בריבונו של עולם באופן מוחלט. מכיוון שהאומה דבקה בריבונו של עולם והקב"ה נצחי, הדבקות עושה שישראל נצחיים.
מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה.
זה עניינה של האומה, שהיא חיה לתמיד.
באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי.
כגודל אהבת ה' והדבקות בריבונו של עולם, כך יש יותר הופעה של גילוי אליהו.

עשיית המצוות
במקביל לגילויי האהבה ברגעי קושי ואתגר עומדים הזמנים הרגילים של היומיום ואף של זמני שמחה ועונג. אהבה היא משיכה, אדם אוהב בלב את ה'. אהבה אינה רק המימוש בפועל, אלא עיקרה בלב ובאה לידי ביטוי בפועל בקיום כל המצוות. יכול להיות אדם שמקיים את כל המצוות, אך האהבה אצלו מצומצמת. הדרך להיות קשורים לריבונו של עולם היא על ידי קיום רצונו, על ידי הליכה בדרכיו, על ידי תיקון המידות. זו הדרך להדבק בו. הרי אין דרך להדבק בו בעצמו, שהוא אש אוכלה, 3 אבל אנו נדבקים בגילויו. הוא מתגלה על ידי מצוותיו, בהם חלה השראת שכינתו, ואדם מקיימם באהבה ובחשק ומשתוקק אליהם, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). זו לא רק תחושה מופשטת ששרים בסעודה שלישית, אלא כמו שהאיל משתוקק אל המים כך מי שאוהב את ה' משתוקק אל התורה.
באחד ההספדים על הרב צבי יהודה בימי השבעה, בא הבן של הרב חרל"פ וסיפר על כך שהרב צבי יהודה עסק בכתבי הרב חמש עשרה שנים, וקיים בזה "הוי שותה בצמא את דבריהם", והוא אמר הוא שתה ושתה ושתה, ועדיין לא הגיע לרוויה בשקידה ובאהבה עצומה. אדם האוהב מישהו ואותו אוהב שלח לו מכתב, המקבל משתוקק לקרוא את המכתב. על התורה נאמר "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), גם הקב"ה שלח לנו מכתב. אהבת ה' צריכה להתבטא באהבת התורה, מצוותיו, באהבת אהוביו – עם ישראל, באהבת ארץ ישראל. באהבת כל דבר שבקדושה, ואחר כך זה מתפשט לאהבת כל הבריות שכולם יציר כפיו של הקב"ה. מתוך שאדם אוהב את פלוני הוא אוהב את משפחתו, "אתה בן של פלוני ידידי?" מרגישים שייכות אליו מפני שהוא בן של חבר. זהו התוכן של שיר השירים שמדבר על אהבת ה' את ישראל ואהבת ישראל את הקב"ה (ראה הלכות תשובה לרמב"ם י, ג). הרב מסביר (עולת ראיה ב' עמוד ג') שהספר היה חייב להיכתב. לא היה אפשרי שלא יהיה ספר בתוך הכתובים שלא יביע את אהבת ישראל והקב"ה.
רבי עקיבא אמר שכל הספרים קדש ושיר השירים קדש קדשים (מסכת ידים ג, ה). משפט זה מתאים לרבי עקיבא שאהב את ה' אהבה עצומה ומתוך כך מסר את נפשו על עם ישראל ועל התורה, ועל ארץ ישראל. הוא עזב את ביתו בגיל מבוגר ומסר נפשו על לימוד התורה. אחר כך הוא מסר נפשו על ארץ ישראל והשתתף במרד בר כוכבא. כל חייו היו מסירות נפש ובסוף מסר נפשו בפועל על כך שהקהיל קהילות ברבים ללימוד תורה. והוא רואה בשיר השירים את הנמשל.
בגיל שבע עשרה הלכתי לנחם ידיד ושאלתי אותו האם הוא אומר קדיש והוא ענה: לא, אף שזה לכבוד אבי אני לא אומר. אמרתי לו: קדיש לא נאמר לכבוד האבא הוא נאמר לכבוד ה', הוא חשב יתגדל ויתקדש האבא. והוא אמר לי: עוד מעט תחשוב שגם שיר השירים נאמר על הקב"ה? אמרתי לו: ודאי. והוא ענה כשתגדל תבין. מי שחי תמיד חיים גשמיים כך הוא מבין את שיר השירים. אך מי שחי חיים רוחניים הוא מבין שיש מקום לאהבת אישה ואהבת ישראל ומעל לאלה יש אהבת ה'. שיא האהבה היא אהבת ה' שממנה מתפשטת אהבת ישראל, ומאהבת ישראל הכללית מתפשטת אהבת אישה. מי שמסתכל כך רואה בשיר השירים קדש קדשים. "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים ג, א), אדם שוכב בלילה במיטה ומרגיש את אהבת ה'. וכאשר הוא מרגיש כך ודאי זה צריך לבוא לידי ביטוי באהבת התורה והמצוות, כי הכול קשור להופעה האלוקית.

אהבה ושמחה
אהבת ישראל לה' צריכה להתבטא בשמחה, כי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דבה"י א טז, כז). אדם שמח כאשר לא חסר לו שום דבר, והדבר שגורם שלא יהיה חסר לאדם שום דבר – הקִרבה לקב"ה. אדם בעצמו אינו שלם אך אם הוא קשור לריבונו של עולם אז הוא קשור לשלמות, והקב"ה משלים אותו. לכן כל דבר שאדם עושה ומקרב אותו לקב"ה, מוכרח לשמח אותו.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). האר"י מסביר את הפסוק שיש לראות מה הדבר שהכי משמח את האדם. אם לדוגמה, רווח בפיס, אזי עבודת ה' צריכה להיות יותר מכך. כל מה שיכול לשמח את האדם בעולם הוא מצומצם ומוגבל, והקשר עם הקב"ה הוא עם הבלתי מוגבל, הטוב השלם, עם כל מלא השלמות. לכן יש לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב מרוב טוב – יותר מכל טוב. כאשר אדם עובד את ה' באהבה, הוא עובד בשמחה, ושום דבר לא מסיח את דעתו מעבודת ה', שהרי עבודה זו כל כך מושכת אותו והוא דבוק בה.

תיקון העולם ע"י אהבת ה'
הרב (מוסר הקדש עמ' מב) מדבר על רעיון פנימי, אם כי הוא גונז את הדברים בתוך הסבר כביכול פשוט. הוא מדבר על "מידת תחיית מתים, שבאו אליה כל מנחילי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים". כך אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה (י ע"ב), אפילו לקטן שבין תלמידי החכמים יש את הכוח להחיות מתים. במקום אחר אומרים חכמים על הפסוק: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), אילולא ההבדלה הזאת הייתם יכולים לפעול כביכול בדומה לריבונו של עולם, להחיות מתים. הכוח היסודי של פעולת הצדיק בעולם נובע מתיקון כוח הרצון. יש באדם את הפוטנציאל להגדיל את רצונו הטוב ולעשות את רצונו כרצון ה' וזהו היסוד של הצדיקות. רצון של דבקות בריבונו של עולם הוא שורש הכול. על הדברים האלה אנחנו חוזרים פעמיים ביום, "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). התורה רוצה שכל יום אנחנו נתחזק באהבת ה', לא נישאר במדרגה של אתמול אלא נתקדם, לאהוב את ה', לחשוב על גדלותו של הקב"ה, על טובו ועל הנהגתו, להתמלא באהבה אל ריבונו של עולם. אדם אוהב את הטוב, את השלם, את כל מה שיפה בעולם – וריבונו של עולם הוא המקור של כל הטוב, של כל השפע וכל הגודל. אמנם קשה לראות את מה שנעלם מאיתנו, ובכל זאת אפשר לפתח כוח פנימי ונסתר להבין שאף-על-פי שהקב"ה נסתר, כל מה שאנו פוגשים וקורה לנו זה ממנו. כשכוח הרצון מתגדל, כוח הצדיקות מתעלה והאדם נעשה צדיק יסוד עולם, והצדיקות שלו משפיעה שהעולם יהיה טוב יותר.

עבודה אישית וכללית
נשאלתי, האם אהבת ה' שייכת לכל אחד ואחד באופן אישי או שהיא שייכת גם לכלל? התשובה לכך נמצאת בהבנה מהי עניינה של אהבת ה' ויראתו. אמנם, הביטוי 'מנוע' לא כל כך מדויק, אבל אהבה היא המנוע של עבודת ה', אם היא מתגדלת כל מה שאנחנו עושים מתרומם, כל העבודה הכללית וכל העבודה הפרטית, הכול משתנה. האידיאלים, השאיפות, המגמות, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הארץ – כל האהבות הללו הן בעצם המשך מאהבת ה'. מתוך אהבת ה', שאנחנו אוהבים אותו ומתמלאים באהבתו, אהבת התורה שלנו מתגברת, אהבת הארץ באה מתוך כך, אהבת העם, כל הפעולות הגדולות שאנחנו עושים באות עם עוצמות חדשות לגמרי.




^ 1.עיין נצח ישראל פרק נג.
^ 2.סנהדרין קיג ע"א.
^ 3.ראה כתובות קיא ע"ב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il