ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה וידעת היום

אהבת ה' בדורנו

פרק חמישי
מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת שמחה
לחץ להקדשת שיעור זה
אהבת ה', כאמור, היא התכלית המבוקשת בעבודת ה', וצריכים להתבונן בחשיבותה דווקא בדורנו.

תפקיד הדור שלנו
הדור שלנו הוא דור גדול. בארץ ישראל יש לנו את מעלת ארץ ישראל, ויש חיבור של ציבור עצום שמתקבצים יחד, דבר שגורם לשפע אלוקי של השראת שכינה. מכיוון שהגענו למעלה חדשה יש גם אתגרים חדשים, יותר גדולים ויותר קשים. אנו גם במאבק עם הגויים, שנאבקים אתנו בכל היכולות שלהם – חרמות, לחצים, מנסים למנוע מאתנו להתקדם ביישובה של ארץ ישראל ושל ירושלים.
נוסף על כך, ישנם אתגרים רוחניים, הקב"ה משכלל את עולמו במכשירים חדשים, פתיחות גדולה שמגמתה הפנימית היא להביא אותנו לשיא של עבודת ה', לשם כך יש לעבור דרך התמודדויות קשות מאוד. כל זה אומר שהדור שלנו הוא דור גדול. ר' צדוק כותב שאם תוקף את האדם יצר מסוים באופן מיוחד – סימן שזה תפקידו בעולם (דברי סופרים ז). היצר רוצה למנוע מהאדם להגיע לייעוד המיוחד שלו, ולכן דווקא שם הוא מפריע. הדברים אמורים גם לגבי הציבור, ציבור שמתמודד ונוצר לו קושי מיוחד, סימן שתפקיד הדור הוא להכריע בנקודה זו.
לדור שלנו יש נטייה גדולה מאוד לעבודת ה' מאהבה, יותר מאשר לעבודה מיראה. 1

נפש ילדותית ונפש בוגרת
כאשר ישראל מגיעים לים סוף, מצרים רודפים אחריהם: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), ואז משה אומר להם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שם יג). אומר האבן עזרא:
יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.
הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה.
זאת אומרת שהדרך של הגילוי האלוקי במדבר נבע מהעבדות של ישראל, מכך שעם ישראל התרגל להיות תלותי, ונזקק להדרכה צמודה. הדרך המושלמת יותר היא הדרך של הגדולים. ילד קטן שלא יודע ללכת כמו שצריך, צריכים להוליך אותו. כשהוא לומד קצת ללכת, מתרחקים ממנו כמה צעדים ונותנים לו להתקדם לבד. כשהוא יודע יותר מתרחקים עוד, וכשהוא כבר הולך לגמרי באופן עצמאי, מתחבאים מאחורי הדלת וקוראים לו משם. ככל שהילד גדל, הוא נהיה עצמאי יותר. כך גם בעבודת ה'. עבודת ה' העליונה ביותר והשלמה היא עבודה שבאה מתוכנו. מתוך בחירה פנימית ועצמית.

מדרגת הבעל ומדרגת האיש

יסוד זה של מדרגות בעבודת ה' מוסבר באופן נוסף על ידי המהר"ל ב"נצח ישראל" (מז). המהר"ל מסביר מה ההבדל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. הנביא אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, ל-לא). כלומר, לא ברית שהייתה כאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהם הפרו בריתי, אלא ברית חדשה. וכמו שאומר הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח), היינו, כאשר ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הוציאם בכוח גדול וביד חזקה, והדרך של ההופעה האלוקית הייתה בהכתבה מלמעלה. ובמעמד הר סיני כפה עליהם הר כגיגית, עם ישראל נאלצים לקבל את ה' כבעל, כשולט. עם ישראל מתאמץ לעבוד את ה', אבל יש מחיצות. הנטיות הגשמיות מונעות ממנו לדבוק בריבונו של עולם וצריך להתגבר על הנטיות הטבעיות הללו. לעתיד לבוא החיבור יהיה בדרך אחרת. יעלו ישראל למדרגה של הזדככות שלא יקראו לה' בעלי כי אם אישי, זהו קשר שאינו של שליטה אלא של התאמה.
על הפסוק: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" נאמר בגמרא: "אמר רבי יוחנן: כלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה" (כתובות עא ע"ב). רש"י מפרש: ככלה שכבר נישאת ואינה בושה מבעלה. מסביר המהר"ל: לעתיד לבוא העולם לא יהיה גשמי, הנטיות יזדככו. וכמו שאמרו במדרש: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא) בעולם הזה הקב"ה מחזר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה אבל לעתיד לבוא מחזרים לקב"ה לעשות רצונו (מדרש תהלים עג). כלומר הטבע יתעלה, הרצון לעשות את רצון ה' יבוא מתוך ישראל ויהיה מותאם לרצון ה'. ואלו דברי הושע הנביא: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג, ה). באחרית הימים ישראל ישובו וידבקו מצד עצמם בריבונו של עולם, הקב"ה ירצה אותם והם ירצו אותו. נתרומם למציאות של התאמה רוחנית בינינו לה'.
כעין רעיון זה אומר ה"שם משמואל" (הגדה של פסח) על מה שאמרו חכמים (נדה סא ע"ב): "מצוות בטלות לעתיד לבוא". ופירושו שלא יהיו ציווים, ישראל יחזרו למדרגת האבות בצורה מושלמת, הלב נמשך לריבונו של עולם.

התקדמות במהלך הדורות
התהליך של חזרת הבנים למצב האבות התרחש במשך כל הדורות ומתרחש גם בדורנו. בדורות הראשונים היו נביאים ונבואתם הייתה גלויה, אחר כך הסתלקה הנבואה והופיעה התורה, החכמה העצמית של ישראל, המורה איך לעבוד את ה'. ככל שחולפים הדורות, ההופעה הגלויה מצטמצמת עוד, ועבודת ה' הופכת להיות פנימית יותר. כך הקב"ה מוביל את התהליך, עד שבא דור שריבונו של עולם כאילו מסתתר לחלוטין, אז הבחירה החופשית נעשית מוחלטת, אין משהו שמחייב את עבודת ה'. זאת תקופה של חופש, חופש הדעות וחופש הבחירה. מצד אחד החופש הזה מסוכן מאוד, הוא מאפשר מרידה וכפירה, אך מצד שני הוא מאפשר אהבת ה' עצמית, שתתגלה מתוך האדם. לא בעקבות לחץ שבא מבחוץ, שאין כלל לזלזל בו, אלא מבפנים, מהעומק הפנימי. כמובן שבחירה כזאת מגיעה מתוך ייסורים וקושי כיוון שאור ה' מסתתר, אבל הוא מביא את העוצמה הגדולה ביותר של עבודת ה', עבודה שבאה מעומק הנפש הפנימית. זה עניינו של דורנו, דור החופש, דור שהכול פרוץ, ואין לו כל מחויבות.
בדורות הראשונים, גם אם לא הייתה הופעה גלויה, הייתה מסגרת שאי אפשר היה לפרוץ אותה ולעשות אחרת ממה שכולם עושים. אט אט המסגרות האלו מתפרקות, ואדם חופשי יותר ויותר לעשות כפי הבנתו, עומדות בפניו אפשרויות רבות. מצד אחד החופש הזה הוא איום ונורא, הוא גורם לקלקולים נוראים ולהחלטות גרועות, ומצד שני, דווקא החופש הזה מאפשר את העליות היותר גדולות, העליות שבאות מתוך בחירה פנימית ובלי שום לחץ חיצוני.

תכלית התהליך
הווי אומר, שהמציאות מתקדמת לזה שאנו נאהב את ה' מכל הלב, וכמו שכותב הרב: "אי אפשר שלא לאהוב את ה'" (מוסר אביך, אהבה ג). ביטוי מיוחד, האהבה ממלאת את כל הנפש ואי אפשר שלא לאהוב. "אי אפשר שלא לאהוב את התורה ואת המצוות". למה? "מפני ששלהבת אש קודש של אהבת ה' הלא בתוך הנשמה תמיד בוערת היא" (שם, ד). אש בוערת של אהבת ה' בתוך ליבו של האדם. "והיא מחממת את הרוח, והיא מאירה את החיים ועינוגה אין להם סוף". כשאדם אוהב לבו מתמלא שמחה, ובאהבת דבר גדול השמחה גדולה יותר על אחת כמה וכמה כשמדובר באהבת ה'. כשהוא אוהב את ריבונו של עולם, זו אהבה אינסופית, "אין מידה מתארת נעמם ומתקם".
צריכים לקחת את הדברים הללו, להוציא אותם מפנים הנשמה ולגלות אותם. אם אדם לא מגלה אותם, הרב אומר שזאת אכזריות 2 (שם). בכך אדם מונע מעצמו שמחה, אושר ותענוג אין סוף. אדם הנמצא במציאות רוחנית נכונה, מלא באהבת ה' ובאהבת תורתו - הוא מאושר. זה לא רק חובה שיש על האדם לבצע, אדם חייב ללמוד, חייב להתפלל וחייב ללכת בדרך התורה – אלו הדברים האמיתיים שהאדם רוצה לעשות, שיכולים לעשות את האדם למאושר ביותר.
אנו חיים בדור שאי אפשר להכריח על ידי מחסומים ופחדים מבחוץ או על ידי כפיה עצמית. צריך לרומם את התכונות והמידות. יש לקבע בנו את אהבת ה' כך שהיא תמלא את כל החורים והסדקים ולא תשאיר מקום לדברים אחרים, להגיע למצב שהדברים השלילים דחויים, כל דבר טומאה הוא מוות. התורה פותחת את פרשת עריות במילים "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) – אם לא מקיימים מצוות, החיים אינם חיים, איסורי עריות מגושמים ונוטלים את החיים. החיות היא מופשטות, והנטייה אחר הגשמיות זו מיתה. הבריאות הזו נתבעת מאתנו.
האתגר של הדור שלנו הוא לפתח את פנים פנימיות הנפש כך שלא תהיה מלחמה פנימית ושום דבר לא ימשוך אותנו כנגד רצון ה', והנטיות הנמוכות יאבדו את החומריות שלהן וייעשו נטיות מרוממות. לארץ ישראל ישנה קדושה מיוחדת ולכן העבירות הללו לא מתאימות לה. וענין הגאולה העתידה היא שנתאים עצמנו לארץ ישראל ונעבוד את ה' עם חיבור לאהבת ה', וזה מה שנאמר בתחילת פרשת העריות "אֲנִי ה' אלהיכם" (שם, ב). יש צורך לעבור את כל התהליך ש"גדול המצווה ועושה" (בבא קמא לח, א) אך המגמה היא לעלות אל השלמות העליונה.

אש התמיד
צד נוסף שחשוב להדגישו. הדור שבו אנו חיים מצוי בהתחדשות מתמדת. פיתוחים טכנולוגיים, רפואיים ועוד. לבד מעצם ההתפתחות שמביאה לתיקון העולם, יש ללמוד מזה שאהבת ה' צריכה להיות בהתפתחות תמידית. כל הזמן להתקדם באהבת ה', לאהוב את התורה והמצוות יותר. בדרך זו אפשר להתבונן בפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא א, ו). יש לאו מיוחד שלא לכבות את האש מעל גבי המזבח. האש הזאת מסמלת את אש הדבקות בעבודת ה', צריכה להיות אש פנימית שבוערת כל הזמן בליבו של האדם, אש של עבודת ה'. אש היא משהו דולק ובוער, וכך נפשו של האדם בוערת בעבודת ה', בוערת ברצון לעשות את רצון ריבונו של עולם ובלהיות דבקה בקב"ה. צריך לשאוף שהאש הזאת תדלק תמיד, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז), בדרך כלל כל דבר גשמי שאדם אוהב, לאחר שהוא משיג אותו הוא כבר לא זקוק לו עוד, לדוגמה, אדם שצמא למשקה טעים, לאחר שהרווה את צימאונו הוא כבר לא זקוק לַמשקה , ורק אחרי שעובר זמן יתעורר אצלו בחזרה הצימאון. כך בכל הנאה גופנית שאדם נמשך אליה, יש גבול להנאה ממנה, ואין לו צורך באותו הדבר עד שיתעוררו בו שוב התאווה והרצון. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", המגמה היא שאת אש האהבה מים רבים לא יוכלו לכבות, לאהבת ה' אין גבול. אדם לא מרווה את הצימאון באהבת ה' ואז מספיק לו, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א), האדם אף פעם לא מרווה את עצמו מצימאון זה. טעם הדבר הוא מפני שהקרבה לריבונו של עולם יכולה כל הזמן ללכת ולהתעלות. יש פעמים שאדם נמצא באותה המדרגה והוא מרגיש שהוא מיצה את המדרגה הזאת, אבל יש עוד מדרגה מעליה ואפשר לעלות ממדרגה למדרגה, מאהבה קטנה לאהבה גדולה יותר וממנה לאהבה גדולה עוד יותר, עד שאדם מגיע למצב כזה שהוא תמיד מלא בצימאון לאהבת ה', אש בוערת בקרבו באהבת ה', "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".




^ 1.לתוספת בירור - עיין בשיחה לפרשת תזריע תשע"א.
^ 2.עיין לעיל פרק א סעיף ב.
עוד בנושא וידעת היום
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il