ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת פרשת וישב תשע"ח

יוסף והשבטים

קירוב רחוקים ◆ לימוד מפרשיית יוסף והאחים ◆ לא לפחד מהשפעות זרות ◆ קידוש ה' בסתר ובגלוי ◆ מחלוקת יוסף ויהודה ◆ ימי חנוכה בישיבה.
426
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
קירוב רחוקים
על הפסוק: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" (בראשית לז, א). אומר המדרש:
אברהם גייר גיורים, הדא הוא דכתיב: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ" וגו’ (בראשית יב, ה). אמר אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לבראות אפילו יתוש אחד אינן יכולין ואת אומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"?
אברהם יוצא מחרן ולוקח "את הנפש אשר עשו בחרן", וכי הם יכולים לעשות נפשות?
אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם ולמה אמר ‘עשו’ ולא אמר גיירו? ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר, כאלו בראו. תאמר: אברהם היה מגייר ושרה לא היתה מגיירת? תלמוד לומר: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) ‘אשר עשה’ אין כתיב כאן אלא ‘אשר עשו’, אמר רבי חוניא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה תלמוד לומר: ‘אשר עשו’ אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה. יעקב גייר גיורים דכתיב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ" וגו' (שם לה, ב) "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב" וגו' (שם ד).
כשיעקב יוצא משכם ללכת לבית אל, הוא אוסף את כל אנשי ביתו, כלומר את כל מי שהתקבצו אליו.
ביצחק לא שמענו. והיכן שמענו? רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון כאן כתיב: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" (בראשית לז, א) מאי מגורי אביו? מגיורי אביו (בראשית רבה פד, ד).
גם יצחק היה מגייר. כל האבות היו מגיירים. השבת הייתה כאן קבוצה של בוגרים מתל אביב, והם עוסקים בקירוב. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, הבוגרים מורים ומלמדים והנשים מורות ומלמדות. הם גרים במקומות שונים בארץ ושם מקרבים את עם ישראל. לא ממש כמו גרים שבאים מעם אחר, אבל באותה בחינה שמכניסים אותם תחת כנפי השכינה, כי מקודם הם לא היו ממש תחת כנפי השכינה... אחד סיפר לי שאצלו בסעודת פורים מגיעים ארבעים אנשים, לא בבת אחת כיוון שבתל אביב אין חופש בפורים, וכך גם בחנוכה ובשאר הימים הטובים. שני נמצא בעפולה, מספר שגם שם עושים עבודת קודש. ביום כיפור אין מי שנוסע ברכב. מסביב לעיר כנראה גרים גם ‘בני דודים’ שנוסעים בחג, אז המשטרה סוגרת את כל העיר כי אנשים הולכים על הכביש וזה מסוכן. מדובר בקבוצה של תלמידים שלמדו כאן לפני כחמש עשרה שנה, והם פרוסים במקומות שונים. חלקם לא יכלו לבוא כי הם עסקו גם בשבת הזו בקירוב… ברוך ה’.
'וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. אנחנו נמצאים בתקופה של קירוב. הבוגר שבתל אביב אמר לי שאנשים צמאים, אנשים מתקרבים, לא כמו שבתקשורת מדברים על זה שיש מאבק, אלא האווירה היא חיובית. לפני שנים, כשהם באו לשם, בית הכנסת שבאותו מקום היה די ריק, וכעת הוא הולך ומתמלא בימי החול, וזה עוד בלי לדבר על החגים. יש תהליך של התקרבות, ברוך ה’.

לימוד מפרשיית יוסף והאחים
כשקראתי את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום במשך השבוע, נצבט הלב. כואב לקרוא את ההתנהגות של האחים. התורה לא מספרת לנו סיפורים. התורה באה ללמד אותנו מה לעשות, והסיפור הזה חינוכי מאוד. "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב) תראו מה שדיבה רעה יכולה לעשות. עד כדי שנאה: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ" (שם ד) עד כדי כך שהם רוצים לרצוח אותו! יעקב אוהב את יוסף מכל האחים ומפלה אותו לטובה, עושה לו כתונת פסים, מעורר קנאה בין האחים. הקנאה מביאה לידי שנאה והתוצאה איומה. תראו למה קנאה יכולה לגרום.
ומעשי אבות סימן לבנים. המחלוקת בין יהודה ואפרים נמשכת עד לעתיד לבוא, עד שתתגשם הנבואה של יחזקאל שהקב"ה יחבר את עץ אפרים ועץ יהודה, את ההפטרה הזו נקרא בפרשת ויגש. הדברים פשוטים אבל צריך ללמוד מהם. יש לנו כלל: מכלל לאו אתה שומע הן. כמובן, שיש מי שקורא את הפרשה ואומר: אני לא שייך לזה. ויש מי שיאמר: איך יכול להיות שהשבטים יעשו דבר כזה, לא שייך! אומנם צריך ללמוד מזה, דיבה רעה יכולה לגרום לקנאה ולשנאה איומה. שנאה מתפתחת, בתחילה היא בעוצמה נמוכה, ואחר כך היא מתגברת עוד ועוד ובסוף מגיעים לתוצאות איומות ונוראות. ההיפך מהוצאת דיבה, מלראות חסרונות אצל אחרים ולספר אותם, זה לראות את המעלות של אחרים. לראות מה טוב ויפה בהם. לפרגן, לחזק אחד את השני. ההתנהגות הזו מביאה לאהבה, ההיפך מדיבה שמביאה לשנאה. היא מביאה לאהבה ולקשר, ועל ידי זה יש אחדות והרבה יותר כוחות.
מי שהולך לעסוק בהוראה או מי שיהיה אבא לילדים, צריך להיזהר שלא לפנק אחד יותר מהשני או לאהוב אחד יותר מהשני. צריך לתת לכל אחד את מקומו, לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא בן יחיד. התחושה הזו הייתה לנו אצל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. הרבה תלמידים חשבו שרק אותם הרב צבי יהודה הכי מקרב, לא אחד ולא שנים חשבו כך, הוא התייחס לכל אחד כאילו הוא היחידי שנמצא.. הוא הלך בדרכו של ריבונו של עולם, הקב"ה מתייחס לכל אחד כאילו רק הוא קיים. יש לקב"ה הכוח להתייחס לכל אחד מהנבראים כאילו רק הוא נמצא, ולו הוא נותן את כל תשומת הלב. יכול אדם להגיד ‘אלוקי נצור’, אלוקי, שלי, רק שלי. לחוש כאילו הקב"ה מתייחס אליו בכל תשומת הלב, לא חסר לו שום דבר. אף על פי שהקב"ה מתייחס כך גם לאחרים, זה לא על חשבונו. הכל באופן מלא. צריך ללכת בדרכי הקב"ה, לדעת לתת לכל אחד את המקום שלו, לא כולם שווים ביכולות ובאופי. אבל לכל אחד יש המעלות שלו והייחודיות שלו, ולכל אחד יש תפקיד מיוחד בעולם שאף אחד אחר לא יכול למלא. המגוון של הכשרונות, האופי, התכונות, ייחודי לכל אחד. לא אחד בדור, אלא אחד בכל העולם. אין אחד דומה לו ביכולות ובכוחות, במורכבות המיוחדת שלו. זה התפקיד של האדם, לעבוד את ה’ בכוחות שלו. כל אחד צריך להרגיש טוב ולא לקנא בשני, להרגיש טוב ושיש לו תפקיד מיוחד שאף אחד אחר לא יכול למלא אותו. המורה והאבא, צריכים לדעת לראות את המיוחד שבכל אחד ואחד. לפעמים התפקיד המיוחד הוא שהאדם צריך להשקיע כוחות גדולים כי יש לו התמודדויות גדולות, והוא משקיע ומתאמץ וזה תפקידו בעולמו. כל פעם שהוא מנצח יש לזה השפעה מאוד גדולה, אדם מכריע את הסטרא אחרא כאן למטה וזה מכריע את הסטרא אחרא למעלה.
אנחנו מסתכלים על הדורות הראשונים ואומרים: לא מובן... עוד כמה דורות יסתכלו על הדורות שלנו ויאמרו: לא מובן. לא מובן מדוע תלמידי החכמים מתפלגים, פלג כזה ופלג כזה. מדוע הם שונאים אחד את השני, אחד אומר על השני שהוא זקן ממרא. צריך ללמוד את הפרשה הזו ולהבין ששנאה זה איום ונורא. צריך לאהוב כל אחד מישראל אהבה גדולה מאוד. יש לנו מחלוקות אבל יש מקום לכל אחד, וזכותו לעמוד על דעתו, ולשמור מאוד על דעתו מפני שהוא מאמין בה והוא בטוח שהיא הצודקת והנכונה. כל אחד יכול גם לנסות לשכנע אחרים. אבל צריך לדעת שיש הופעות שונות ותכונות שונות. יש אנשים שהצד השכלי שלהם יותר חזק ופחות הרגשי, הם אוהבים את הלימוד והפלפול, ויש שאצלם השמחה והרגש יותר חזקים ויש להם צורך להביע את האופי המיוחד שלהם ואליהם מדברת החסידות....ומיניה ומיניה יתקלס עילאה. אלו דברים פשוטים שצריך להפנים אותם.

לא לפחד מהשפעות זרות
רוב המחלוקות בציבור נובעות מחוסר ביטחון מפחד מהשפעות אחרות. בתוך הציבור שלנו יש גם הבדלים. מקימים תלמוד תורה אחד, ולאחר מכן נפרדים ומקימים תלמוד תורה חדש יותר טוב... בציבור הרחב שעדיין לא חי במסגרת של תורה ומצוות, יש תיכונים של עשר כיתות בכל שכבה, שתים עשרה כיתות בכל שכבה. אצלנו - מה פתאום, איך אפשר שכולם יהיו ביחד.. כמובן שגם בתיכונים הכלליים, כל כיתה משקיעה יותר בתחום אחד, יש מגמות שונות, אבל בסופו של דבר כולם באותה מסגרת. אצלנו יש ערכים ואידאולוגיה שרוצים שהיא תהיה המובילה והמכוונת, וכל אחד מושך לכיוון שלו. זה סימן לחוסר ביטחון. למה אדם מפחד שהילדים שלו יהיו עם ילדים קצת אחרים, אתה לא חזק? אתה לא יכול להשפיע בבית? אתה פוחד שהילדים שלך יפגשו עם מישהו אחר, קצת שונה, מה הפחד? רבנים היו הולכים ליישובים רחוקים מאד, והילדים שלהם יצאו כמוהם, למרות שכל הסביבה הייתה שונה...
אתמול היה יום השנה של אמי זיכרונה לברכה. היא גדלה בעמק במושב בלפוריה. הרוב שם היו רחוקים, ‘אנטי’, כל יישובי העמק (יזרעאל) היו מאוד 'אנטי'. כל החברות שלה בילדות לא שמרו שבת. הן היו שתי אחיות ושתיהן התחתנו ובנו בתים של תורה, למרות שכל החברות לא שמרו מצוות, כי סבא שלי היה חזק. כשמפחדים - כל אחד מתכנס. כשאדם מלא ביטחון הוא לא מפחד. למה שיהיה לנו חוסר ביטחון בדרך שלנו? שאחרים יפחדו שיושפעו מאתנו, למה אנחנו מפחדים?! כל אחד צריך לבנות ביטחון עצמי בדרכו. כשהאדם בוטח הוא יכול גם לראות שיש עוד דרך והוא לא מפחד ממנה. אני חושב ככה, ופלוני חושב אחרת....
הפרשה שלנו מלמדת אותנו שצריך לאהוב אחד את השני ולפרגן אחד לשני. להתרחק מביקורות, ומראיית החסרונות אצל השני. ‘אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה’ (ברכות יז ע"א). אם בכל זאת מישהו פוגע, עדיין לא כולם הגיעו למצב של שלמות, צריך להיות מהנעלבים ואינם עולבים. שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים. בית הלל הקדימו את דברי בית שמאי לפניהם, בגלל זה נפסקה הלכה כמותם. בית הלל היו בטוחים שהם צודקים ושבית שמאי לגמרי לא צודקים, אבל כשהם הזכירו את ההלכה, הם אמרו: בית שמאי אומרים כך, ואנחנו אומרים אחרת. וזה שכנע. אם האדם לא מזכיר את הדעה השנייה כי הוא חושב שהיא לא נכונה, זה מראה שהוא חושש, הוא לא בטוח שהוא צודק. אם אתה בטוח אתה לא תפחד. צריך בריאות. עלינו ללמוד את זה מהפרשה ולעשות שינוי לאמץ הסתכלות בריאה אחד על השני.

קידוש ה' בסתר ובגלוי
כמובן שיש ללמוד בפרשה שלנו מיוסף ויהודה גם דברים נפלאים. בהתמודדות של יוסף הוא קידש שם שמים בסתר והוסיף לו הקב"ה אות אחת משמו "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" (תהלים פא, ו). עכשיו יש בתוך השם יוסף אות יו"ד ה"א וא"ו - יהוסף. שלוש אותיות מתוך שם הוי"ה, כי יוסף קידש שם שמים בסתר, בלי הופעה חיצונית, משהו פנימי...יש מושג של קידוש שם שמים בסתר. הרמב"ם מדבר על זה בהלכות קידוש ה’. לקדש שם שמים בסתר זאת אומרת שאף אחד לא יודע. במקרה של יוסף רק יוסף והיא ידעו. אחר כך הדבר התפרסם בתורה, אבל המעשה עצמו היה קידוש שם שמים בסתר. זה דבר גדול כי בסתר אין בושה. אין מה ומי שעוצר את האדם מלהיכשל, יצרו מתגבר, אף אחד לא רואה ולא יודע. זה דבר שבינו לבין עצמו, אולי בינו לבינה, חוץ מזה אף אחד לא יודע. זה משהו בתוך הבית. וזה קידוש ה’, כגודל הקושי כך גודל קידוש ה’. אם הקושי מאוד גדול אז זה קידוש ה’ מאד גדול.
הזכרנו פעם שעל הפסוק "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית לט, יא) יש מחלוקת בין רב ושמואל במסכת סוטה (דף ע"ב) מה יוסף התכוון לעשות באותו יום, אמורא אחד מפרש כפשוטו, שליוסף הייתה עבודה כל יום ויום והוא בא לעשות את עבודתו, ואין אף אחד בבית, ואשת פוטיפר נמצאת, והיא מתנפלת עליו ומנסה להחטיא אותו והוא מתגבר. חשבתי בליבי שהיא לקחה את בגדו, איזה בגד זה היה, אולי זה היה הבגד שכיסה את כל גופו (כמנהגם אז), איך הוא ברח, אולי ערום, רק לא לחטוא! זה קידוש ה’ גדול, בסתר, מבחינה מסוימת יותר גדול מאשר בגלוי. בגלוי כולם רואים שהאדם קידש שם שמים. ואם אף אחד לא רואה ובכל זאת האדם מקדש שם שמים, זה משהו מיוחד. דעה שניה אומרת שיוסף בא מלכתחילה עם כוונה לחטוא, כל יום אשת פוטיפר מדברת אליו, חז"ל אומרים, שכל יום היא לבשה בגדים אחרים יפים, היא מגרה ומגרה אותו, הוא מתאפק ומתאפק, וביום הזה הוא נשבר. הוא בא על דעת זה שהוא מסכים, וברגע האחרון הוא עוצר את עצמו ומתגבר.
בכל פעם שראיתי את הגמרא, שאלתי את עצמי למה להגיד על יוסף דברים כאלה, הרי זה לא הפשט בתורה, אז למה להגיד פרוש כזה, למה לא להגיד שיוסף בא סתם לעשות את מלאכתו.. אחר כך במשך השנים עלה בדעתי שמי שאומר כך סובר שזה קידוש ה’ יותר גדול. יוסף נמצא בשיא הקושי – ועוצר. זה קשה פי עשר. אדם שמחליט שלא לשמוע וזהו, זו התגברות אבל לא הכי קשה, אבל אם אדם כבר רצה לחטוא, הגיע לרגע של חולשה והוא כבר שקוע בקושי, בשביל להוציא את עצמו מתוך הקלקול, צריך עוצמה מיוחדת, כוח מיוחד. בזה יש יותר קידוש ה'.
למדנו דבר גדול: אנשים יכולים להסתכל באופן שלילי על מצב שהחולשה התגברה על האדם והוא נסחף למצב כזה שיצר הרע מתגבר עליו, והוא ברגע האחרון עוצר את עצמו. גם האדם מרגיש רע מזה, כי הוא כמעט חטא, הוא מרגיש שזה חצי חטא. בא הסיפור של יוסף ללמד אותנו להיפך. אם האדם התגבר ברגע האחרון זה מראה שהוא חזק, הוא התגבר על קושי עצום, זה היה מאוד קשה והאדם ניצח, צריך לשמוח בזה, צריך להרגיש שיש בזה קידוש ה'. יש קידוש ה' אם יש עוד מי שרואה ויש קידוש ה' בסתר, שהאדם בעצמו מתגבר ולא נכשל. זה קידוש ה', וצריך להכיר בעובדה הזו. אמנם אף אחד לא יודע מזה, האדם מתבייש לספר את זה כי זה לא נעים שהוא היה במצב של חטא. זה נשאר בסתר, ועם זאת זה קידוש ה' גדול מאוד. אם האדם יכיר בזה זה ייתן לו כוח לפעם הבאה. אם האדם שבור בגלל שהוא לא התגבר מלכתחילה זה מחליש אותו, הפעם הוא ניצח אבל מי אומר שבפעם הבאה הוא ינצח... אבל הצדיק אומר שאם ניצחתי בפעם הזו אז בוודאי שאני אנצח גם בפעם הבאה. את זה אנחנו לומדים מיוסף.
יהודה קידש שם שמים ברבים. אז כל אותיות ה' נמצאות בשם יהודה. במה הוא קידש שם שמים, יש בזה שני פירושים. נעסוק בפירוש הקשור לפרשה שלנו: הוא הודה במעשה תמר. כתוב על תמר: "הִוא מוּצֵאת" (בראשית לח, כה) תוספות במסכת כתובות (סז ע"ב ד"ה דכתיב) אומר ש'מוצאת' מלשון "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד, יא) תמר כבר הייתה ממש על המדורה, כבר מציתים את האש. לומדים מזה חז"ל (סוטה י ע"ב) שעדיף לאדם להישרף בכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים, תמר לא רצתה לבייש את יהודה ולא אמרה: 'זה יהודה' אלא אמרה: "לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה). אם יהודה לא היה מודה היא הייתה נשרפת. לומדים כאן לימוד מאוד מיוחד, עד כמה אדם צריך להיזהר שלא להלבין פני חברו ברבים. אפילו במציאות של סכנה כזו. האם זה נפסק להלכה, ה"בניין ציון" מביא כמה ראיות שכן. מתוספות משמע שגם על זה צריך למסור את הנפש כי מלבין פני חברו זה כמו שהוא הורג אותו, כמו שופך דמים. שואל התוספות: אם כך, למה כתוב שרק על שלושה דברים צריך למסור את הנפש. מדבריו של תוספות עולה שבאמת צריך למסור את הנפש אלא שלא כתבו את זה בין שלושת הדברים כי זה לא מפורש בתורה. זו תמר.
יהודה קידש שם שמים, הוא הודה. זה היה קשה, הוא היה אדם חשוב, במדרש מופיע שהוא היה מלך. לפני כן הוא אמר לרעהו העדולמי שיפסיק לחפש אחרי האשה כדי שלא תהיה לו בושה. יהודה כבש את כבודו והודה שזה ממנו. זה קידוש ה'. צריך ללמוד מכאן שלפעמים קידוש ה' נראה בצורה חיצונית כחילול ה'. אם לא היו יודעים היה יותר טוב ועכשיו יודעים שיהודה התעסק עם אישה בדרך.. אבל יהודה התגבר והודה, וכיוון שהודה הוא זכה למלכות. הוא שלט על הכבוד, הוא ביזה את עצמו, הוא מלך על כבודו. אלו דברים בסיסים, אין כאן חידושים אלא שאני אומר: בואו ניקח את זה לליבנו ונבנה לנו כוחות גדולים כאלה.

מחלוקות יוסף ויהודה
מרן הרב בשמועות ראיה מסביר את המחלוקת בין יהודה ליוסף. זו הייתה מחלוקת מאוד עמוקה. יוסף בא לספר את דיבתם של השבטים רעה. הייתה לו השקפת עולם, דרכו ומגמתו היא שאנחנו צריכים לצאת החוצה, להתערב בגוים, להשפיע עליהם, לתקן את כל העולם. לא להתכנס בתוך עצמנו כמשפחה ואחר כך בתוך אומה, אלא לצאת החוצה. כדברי הנביא: "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז, ח) יוסף אומר: "שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" (בראשית מה, ט) הנה אני משפיע על כל מצרים. לא אני משפיע, אלא אני עשיתי את אלוקים אדון לכל מצרים. כיוון שאני מאמין באלוקים ואני שולט על כל מצרים ואני מכריז שהאלוקים הוא אלוקי האלוקים בעולם. יהודה, ושאר השבטים חשבו אחרת. חשבו שעניינו של עם ישראל הוא לבנות את עצמו בפנים, צריך לצאת ממצרים ולקבל תורה. יש לו דרך עצמית מיוחדת. "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). לעתיד לבוא, לאחר שנבנה את עצמנו בתור עם חזק ומלוכד נוכל להשפיע, אבל עכשיו אסור להתערב בגוים כי יש בזה סכנה. האחים פחדו שאם ילכו בדרכו של יוסף תהיה התבוללות. שמעון ולוי נלחמים בפועל נגד התבוללות. במעשה דינה הם הורגים את כל אנשי שכם בגלל שלקחו את דינה.
הם אומרים על יוסף: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (בראשית לז, יט), עם ההשקפה שלו, עם הדרך שלו, הוא מסכן את כל דרכנו. יהודה התווכח אתם ואמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (שם כו) אם זו הדרך שהקב"ה רוצה שילכו בה לא נוכל לעצור את הדרך הזו. נעשה מבחן: נמכור את יוסף, הוא יתבולל, נראה מה יהיו התוצאות ולפי זה נדע מה נכון לעשות ומה לא.
כך הרב מסביר את נקודת המחלוקת בין השבטים. המחלוקת הזו בין שיטת יוסף ויהודה ממשיכה אחר כך בכל הדורות. בחלקו של יוסף היה משכן שילה, שם אוכלים קדשים קלים בכל הרואה. אין מחיצות, אין מסגרת אלא מתפשטים לכל הצדדים. וביהודה הייתה ירושלים, בית המקדש, יש מחיצות ואוכלים בפנים. קדשים קלים אוכלים בתוך העיר, קדשי קדשים בתוך העזרה. המשכן הוא נייד, מתפשט. ובית המקדש מקומו קבוע.
הרב מוסיף עוד בדרשה של שנה אחרת נקודה מאוד חשובה: תפקיד האבות היה לפרסם את שם ה'. הם אומנם היו יחידים, לא הייתה משפחה או עם. כמו שראינו לפני כן במדרש, אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים. עם שלם הולך עם אברהם, ולפי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה, היו שם אלפים, ציבור עצום שאברהם קירב אותם תחת כנפי השכינה. אחר כך יצחק ויעקוב ממשיכים בדרך הזו. עכשיו יש משפחה גדולה, שנים עשר בני יעקב, שבטי י-ה, האם הם צריכים להתכנס ולבנות את המשפחה בתוך עצמה או להמשיך את מעשי האבות? יוסף חשב שצריך להמשיך את סדר האבות. יוסף הוא במדרגת ביניים בין האבות ובין הבנים. שני בניו הם שני שבטים, אז מצד אחד הוא מתקשר ליעקב ומצד שני הוא שבט. יוסף הוא בחינה אמצעית בין יעקב ובין בניו. "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (בראשית לז, ב) אפשר לקרוא את זה בשני אופנים תלוי איפה שמים את הפסיק. אפשר לקרוא שיעקב ויוסף ביחד, ואפשר לקרוא שתולדות יעקב זה יוסף. באמת זה גם כך וגם כך. יוסף חשב שצריך להמשיך את דרך האבות ושהם יעסקו בקירוב רחוקים כמו אברהם "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (שם יז, ה). והשבטים חשבו שעכשיו יש תפקיד אחר. כעת צריך לבנות אומה, משפחה, להיות מרוכזים בתוך עצמנו ועל ידי שנהיה עם לבדד ישכון, ונגלה את כבוד ה' בתוך תוכנו, זה ירומם את כל העולם כולו. כך מסביר הרב.
הרב מביא גם מדרש משיר השירים:
כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו "שמן תורק שמך", מאתים וארבעים וח' מצות עשה, ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה (שיר השירים רבה א, א).
יש הבדל בין ריח ובין טעם. ריח מתפשט למרחקים, הריח של הקטורת היה מתפשט עד יריחו, אפילו עיזים שבעבר הירדן היו מתעטשות מריח הקטורת. זה היה ריח חזק. ריח שייך לכולם. את הטעם מרגיש רק מי שטועם. חז"ל אומרים שהאבות היו ריחות אבל אנחנו 'שמן תורק שמך'. יוסף חשב שאנחנו צריכים להמשיך את דרך האבות, לפרסם את התורה למרחבים, אבל השבטים חשבו שיש להם תפקיד אחר ורק לעתיד לבוא יאמרו כל הגויים: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג). אנחנו כבית נשפיע לעתיד לבוא. אומר הרב: המחלוקת הזו נמשכת עד לעתיד לבוא. אלו שני תפקידים של עם ישראל בסופו של דבר. אבל יש מחלוקת באיזו דרך ללכת גם כיום. הזכרנו לעיל את עניין הביטחון העצמי. אם אפשר לצאת ולהשפיע או שצריך להתכנס ולשמור על עצמנו. צריך לקחת את שני הכוחות ולאחד אותם

ימי החנוכה בישיבה
אני רוצה לדבר מספר מלים על חנוכה. ימי החנוכה אלו ימים של הלל והודאה. יש שקדנים גדולים מאוד, שמדליקים נרות ורצים לבית המדרש וזהו. יש מצווה להדליק נרות, עושים את המצווה וחוזרים ללימוד. כאילו כולאים את הרגשות שלהם, או שלא כולאים את הרגשות וזו הנפש שלהם. השקידה בתורה וההתעלות הרוחנית זה דבר נפלא. יש אנשים שהטבע שלהם שונה, שאם מגיעה שעה של התרוממות נפשית והלב מתמלא ברגש, הם רוצים לבטא את זה. זה מפריע להם ללמוד, הם רוצים לשיר ולנגן. בחנוכה קשה להם לשקוד כרגיל, לפחות בשעת הדלקת נרות. השלמות שאנחנו צריכים לשאוף אליה זה גם וגם. צריך שיהיה לאדם מוח חזק ורגש חזק. כל כוחות הנפש צריכים להיות גדולים ועצומים, להוציא את כולם מהכוח אל הפועל. זו דרך קשה מאוד. להיות קיצוני לאחד מהצדדים זה קל, אבל לקחת את הרגש הגדול ולהכניס את זה בתוך הלימוד, זה מאוד קשה. האדם רקד ושר בהדלקת נרות, הסתכל על הנרות והתמלא ברגשות קודש, ועכשיו לחזור ללימוד, איך מכניסים את הגודל הזה לתוך הלימוד - זה דבר קשה. אבל אנחנו לא מפחדים מקשיים. אנחנו צריכים לנצח את הקשיים. גם לי באופן אישי פעם זה היה קשה, עכשיו כבר לא כל כך קשה... צריך לשאוף לזה שהשמחה צריכה להיות הכי גדולה שאפשר, לא לפחד שהשמחה תהרוס את הלימוד. מצד שני, צריך לקחת את ההתלהבות ולהכניס אותה ללימוד. כשנגמר הריקוד וההסתכלות על הנרות, אדרבה הלימוד נעשה מיוחד יותר, לימוד יחד עם הלל והודאה. זה עושה את הגמרא חגיגית יותר, רוחנית יותר, מלאה יותר. אם אנחנו נצליח בדבר הזה, קנינו מדרגה, וצריך לשאוף לקנות מדרגה.
בדרך כלל בשבת חנוכה התלמידים נוסעים לבתיהם. אמנם ראיתי שיש ישיבות שלא נוהגות כך, אבל כך זה מנהגנו משכבר הימים אבל יש לצמצם את הנסיעה. לא לצאת מהלימוד. המהדרין ייסעו ביום חמישי בלילה, והמהדרין מן המהדרין ייסעו ביום שישי, ועד יום ראשון בצהרים כולם פה. הייתי אומר יום ראשון בבוקר, אבל את זה תעשו בלי שאני אגיד לכם, זה יהיה יותר טוב אם תעשו כך לא בגלל שאני אמרתי...
בימי חנוכה האחרונים מתחילים שלב חדש של החורף, שלב חדש של התעלות והתרוממות. החורף זה הזמן הכי נפלא לשקיעה בעולמה של תורה, ואני אומר את זה לכם כי כזו חבורה נפלאה עם המון רצון ויכולות, יכולים לעשות את החורף הזה לחורף של התעלות עצומה.
וברכתי שימי החנוכה ירוממו אותנו מאוד, ונמשיך מתוך כך לעלות בקודש, אחרי כל הבשורות שיש לנו על ירושלים (הצהרת טראמפ שירושלים בירת ישראל), שזה גם קשור לחנוכה. אולי מהשמיים סידרו שהאחשוורוש החדש יסדר דברים, ושבעזרת ה' נבוא מהלימוד למעשה ונזכה לגאולה שלמה במהרה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא וישב

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il