ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אליהו וה"תפריט" של האלמנה ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ח

אליהו וה"תפריט" של האלמנה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

במסכת נדרים (דף סו, ב) מובא מעשה תמוה, וזו לשונו בתרגום חופשי:
"אישה אחת בישלה תבשיל שלא מצא חן בעיני בעלה. ובעלה כעס עליה ואסר אותה בנדר עד שתלך ותטעים את תבשילה לר' יהודה ולר' שמעון. ר' יהודה טעם מן התבשיל, אמר: קל-וחומר, ומה אם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה התורה שם ה' שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק 1 , ואני - על אחת כמה וכמה. אך ר' שמעון לא הסכים לטעום מן התבשיל ואמר: 'ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו', ועוד סיבה יש שלא טעם והיא כדי שהאנשים לא יתרגלו לנדור."

התנהגותו של ר' שמעון מעוררת תמיהה. במסכת יומא (דף פו, א) נאמר שתלמיד חכם צריך לדבר בנחת עם הבריות. מדוע ר' שמעון מכנה את האישה הנשואה הזו בשם "אלמנה"? ומדוע הוא מקלל אותה ואת בניה?
צריך להבין, שכאשר אנו מוצאים מעשים תמוהים שמסופרים על חכמי ישראל, אין להבין את הדברים כפשוטם. יש להביט בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
המעשה מדבר בסמלים, והסמלים שבאגדות חז"ל שאובים מן התנ"ך. בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא הצטווה לאכול מאכלים שהכינה עבורו אישה אלמנה, ומסופר שם שבנה של האלמנה מת ואליהו החיה אותו. חז"ל מרמזים באמצעות המעשה הזה שר' יהודה מקבל את מעשיו של אליהו ללא עוררין; ואילו ר' שמעון חולק; ר' שמעון לא יאכל ממאכלי האלמנה, והוא גם לא יחיה את בניה.
במאמר הזה ננסה להבין מדוע ר' שמעון אינו מוכן לאכול ממאכלי האלמנה.

אליהו וחטא ה"עגל"
אליהו הנביא מתגלה בעקבות מעשי אַחְאָב ומעשי חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים א טז, כט – יז, א)
"וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל... וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו... וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל... וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה.. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"

אחאב חטא בתאוות עבודה זרה, אולם הפרשה מדגישה שהחטא הגדול ביותר בימיו של אחאב היה חטאו של חִיאֵל; שהיה נגוע בתאוות ענייני העולם הזה עד כדי מעבר על החרם שיהושע החרים את מי שיבנה את יריחו. אם חִיאֵל היה דמות יוצאת דופן הכתוב לא היה מזכיר אותו. חִיאֵל העיז אמנם לעבור על החרם של יהושע, והוא בנה את העיר יריחו עצמה. אולם הוא מעיד על שאר בני דורו, שגם הם היו מושרשים בתאוות פיתוח ענייני העולם הזה 2 . כאשר אליהו בא ללחום בעבודה זרה של אחאב, הוא בא ללחום גם בתאוות פיתוח ענייני העולם הזה של דורו של אחאב.
אליהו חוזר על מעשי משה רבנו. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שרק ה"ערב-רב" חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש. עם ישראל לא חטא בעבודה זרה ממש, אלא שהם העדיפו לתלות את ביטחונם בעולם הטבע. וכאשר משה רבנו פעל נגד החוטאים ב"עגל", עיקר פעולתו נועדה לכך שבני ישראל יתלו את ביטחונם בעמל התורה והתפילה ולא בעמל ענייני העולם הזה. אליהו בא לפעול גם הוא בכיוון הזה; וכאשר הוא נאבק בעבודה הזרה הוא נאבק גם בתאוות הפיתוח של ענייני העולם הזה.

המאבק בין ה"שנים" לבין ה"שלוש"

הקב"ה ציווה על אליהו להסתתר בתחילה בנחל כרית - "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה" 3 . אולם כשמי הנחל יבשו מחמת עצירת הגשמים, הקב"ה אמר לאליהו להתפרנס בדרך אחרת (מלכים א יז, ט – יג):
"קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה: וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ: וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: "

ה"תפריט" של אליהו בנחל כרית היה "לחם" ו"בשר", אולם אח"כ בבואו אל האלמנה התפריט השתנה ל"לחם" בלבד. והאלמנה מודיעה לאליהו שהיא מתכננת להבעיר "שני" עצים כדי לייצר לחם "עגול" (ה"מָעוֹג" וה"עֻגָה" הם מילים שמבטאות צורה עגולה).
ה"שנים" וה"עיגול" הם סמלים לעניינים רוחניים. והאופן שבו האלמנה מכינה את הלחם מביעה השקפת עולם, שהקב"ה רוצה שאליהו יאמץ.

"השנים" וה"שלוש" שבבריאת העולם
היום ה"שני" והיום ה"שלישי" נשתנו משאר ימות השבוע הראשון של בריאת העולם. ביום השני לא נאמר "כִּי טוֹב", ואילו ביום השלישי נאמר פעמיים "כִּי טוֹב".
ביום השני מתואר תהליך בריאה אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (בראשית א, ז). לעומת זאת, בפרשיית היום השלישי מתוארים שני תהליכי בריאה שבסיומו של כל אחד מהם נאמר "כִּי טוֹב" (בראשית א, ט-יג):
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:"

המדרש (בראשית רבה, ד, ו) דן בשאלה מדוע לא נאמר "כי טוב" ביום השני, ומובאות שם כמה תשובות וביניהן גם תשובתו של ר' שמואל בר נחמן:
"למה אין כתוב בשני 'כִּי טוֹב'? ... אמר ר' שמואל לפי שלא נגמרה מלאכת המים. לפיכך כתוב בשלישי 'כִּי טוֹב' שני פעמים, אחד למלאכת המים, ואחד למלאכתו של יום"

ר' שמואל בר נחמן סבור שחלקו הראשון של היום השלישי, שבו הובדלה היבשה מן המים התחתונים, הוא למעשה המשכו של היום השני, והוא מהווה את סיום מלאכת המים. ואמירת 'כִּי טוֹב' הראשונה שמופיעה שם שייכת למעשה ליום השני. בחלקו האחר של היום התרחשו מעשי הבריאה ששייכים ליום השלישי, והארץ הוציאה את הצמחים השונים, ואמירת 'כִּי טוֹב' שמופיעה פעם נוספת, היא זו ששייכת ליום השלישי. המדרש ממשיך ומביא התייחסות מעניינת לגבי שיטה זו.
"שאלה מטרונה (אישה גויה בעלת שררה) אחת את רבי יוסי. אמרה לו: למה אין כתוב בשני 'כִּי טוֹב'? אמר לה: אע"פ-כן חזר וכללו כולו בסוף, שנאמר 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'. אמרה לו: משל, ששה בני אדם באין אצלך ואתה נותן לכל אחד ואחד מנה, ולאחד אין אתה נותן מנה; ואתה חוזר ונותן לכולם מנה אחת (שיחלקו בינם); לא נמצא ביד כל אחד - מנה ושישית, וביד אחד - שישית בלבד, אתמהא?! חזר ואמר לה: כאותו הסבר שאמר ר' שמואל בר נחמן: לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי שני פעמים 'כִּי טוֹב', אחת למלאכת המים (של היום השני) ואחת למלאכת היום (השלישי)"

שיטתו של ר' שמואל בר נחמן היתה ידועה לר' יוסי כבר מתחילה, מדוע הוא לא אמר אותה למטרונה כבר בראשונה?
צריך להבין, שר' יוסי סבור שהתשובה הנכונה היא התשובה שהוא ענה לה בתחילה. אך המטרונה אינה מסוגלת לקבל את העומק שבתשובתו. ולפיכך, ר' יוסי הביא לה הסבר אחר שיתקבל על ליבה.

מים עליונים ומים תחתונים
האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים, וחז"ל לימדונו ש"המים העליונים" הם התורה, ואלו ה"מים התחתונים" הם עניני העולם הזה 4 . ר' יוסי סבור שמלאכת המים הסתיימה ביום השני. לשיטתו של ר' יוסי הכתוב - 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' - מגלה שההפרדה בין שני סוגי ה"מים" היתה טובה ומועילה ל"מים העליונים". והפעולה שנעשתה ביום השני היתה טובה.
אולם המים התחתונים חשים נחותים ביחס למים העליונים והם מצטערים על כך. וכן מצאנו במדרש (בראשית רבה, ה): "אמר רבי ברכיה לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה, וזהו שכתוב 'מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ' (איוב כח, יא)". והצער שנגרם לעניינים הגשמיים, מסביר מדוע נדחתה אמירת ה"טוֹב" שנעשה ביום השני אל השלב האחרון.
חוקי הטבע של העולם הגשמי (ה"מים התחתונים") אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. לעומת זאת, העיסוק במים בעליונים תלוי בהנהגת שכר ועונש והוא קשור לאפשרויות הדירוג של הקו הישר; שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. 5
מציאות של "נקודות קרובות" ו"נקודות רחוקות", או "מים עליונים" ו"מים תחתונים", נוצרה ביום השני. ולפיכך הנהגת התורה והתפילה שעוסקת במים העליונים קשורה למספר "שנים" 6 . ולעומת זאת הנהגת ה"עיגולים", ההנהגה של המים התחתונים נבראה ביום ה"שלישי". ולכן המספר "שלוש" מסמל את ה"עיגול" 7 .
למטרונה הגויה אין קשר לעניינים הרוחניים של המים העליונים, ולכן היא לא מסוגלת להבין את הטובה שהמים העליונים השיגו בכך שהמים התחתונים הורחקו מהם. עיסוקם המרכזי של הגויים הוא הפיתוח הגשמי של העולם, כלומר העיסוק במים התחתונים. מבחינת הגויים, מלאכת המים הסתיימה רק ביום השלישי כשנראתה היבשה בתוך המים; ורק בזכות ההשלמה הזו ניתן להתייחס אל מה שהתרחש ביום השני כאל דבר טוב. לשיטתם של הגויים, הטוב של היום השני מתגלה רק באמצעות הפיתוח של היום השלישי. אולם כאמור שיטה זו אינה נחלתם של הגויים בלבד, אלא זו שיטתו של ר' שמואל בר נחמן כבר מלכתחילה 8 .

הים של שלמה – והמספרים "שלוש" ו"שנים"
הבנת הקשר שבין היום ה"שני" לבין הקו ה"ישר", והקשר שבין היום ה"שלישי" לבין הקו העגול; תוכל להסביר את הסתירות שמצאנו ביחס לכתובים שמתארים את ה"ים" ששלמה המלך בנה במקדש. בספר מלכים (א ז, כו) נאמר שהים הכיל כמות של " אַלְפַּיִם " סאה. לעומת זאת בספר דברי הימים (ב ד, ה) נאמר שהים הכיל כמות של " שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים " סאה. הירושלמי (עירובין פ"א ה"ה) דן בסתירה הזו ואומר: "אלפיים בלח שהן שלשת אלפים ביבש".
תרוץ הירושלמי נותר עמום, שהרי ה"ים" היה כלי שנועד להכיל בתוכו רק מים שהם דבר לח, ומה אכפת לנו שאילו היו מכניסים ב"ים" חומר יבש כמו קמח אפשר היה לגדוש אותו באופן שהקמח יבלוט מעל שפתו, ובסך-הכל יהיה בו שלשת אלפים סאה קמח!? 9
אולם לפי מה שהתבאר ה"ים" מסמל את העיסוק ב"מים התחתונים", ועיסוק זה קשור למספר "שלוש". הכתוב רוצה לקשר את ה"ים" אל ה"שלוש" ולכן הכתוב מגלה שאם היו ממלאים את ה"ים" בחומר יבש הוא היה מכיל כמות שקשורה למספר "שלוש".
ואמנם אם נעמיק בדברים ניווכח, ששלמה המלך רצה להדגיש שהקו הישר הוא זה שמנהיג את ה"ים" ה"עגול", ולכן הוא בנה את ה"ים" באופן שהוא יכיל כמות מים שקשורה למספר "שנים" ( אַלְפַּיִם ), המספר שמסמל את הקו הישר.
סתירה נוספת היא באותו כתוב עצמו (מלכים א ז, כג):
"וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב:"

הכתוב מתאר שהיקפו של הים העגול היה שלושים אמות והקוטר שלו היה עשר אמות. המשנה במסכת ערובין (א, ה) קבעה כלל שדומה למה שנאמר בכתוב הזה – "כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח". אולם הרמב"ם העיר בפירוש המשניות (שם) על הכלל שחז"ל קבעו:
"צריך אתה לדעת שיחס קוטר העיגול להיקפו (מצוין בימינו על ידי האות היוונית פאי ) בלתי ידוע... שדבר זה מצד טבעו בלתי נודע... וכבר עשו מומחי המהנדסים בזה חבורים,... והקירוב שמשתמשים בו אנשי המדע הוא יחס אחד לשלשה ושביעית... וכיון שזה לא יושג לגמרי אלא בקירוב תפשו הם (חז"ל) בחשבון גדול ואמרו כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח...".

אולם קירוב מתמטי שמשתמשים בו כאשר מתייחסים למספרים קטנים, אינו נכון כאשר מתייחסים למספרים גדולים. ברור שהגודל המקורב של פאי היה ידוע גם למהנדסים שבנו את הכיור, שהרי אחרת הוא לא היה יוצא עגול ונאה אלא עקום. ואם כך הכתוב סותר את עצמו; אם הקוטר היה עשר אמות - ההיקף היה צריך להיות שלשים ואחת אמות; ואם ההיקף היה שלשים אמות הקוטר היה צריך להיות תשע וחצי אמות בלבד.
אלא שהסתירה הזו מכוונת והיא מקבילה לסתירת הכתובים לגבי כמות המים שהים הכיל. הזכרת הכמות של "שלשת אלפים" נראית כסותרת, אולם היא מכוונת ונועדה לקשר את המספר "שלוש" אל ה"ים". ואף כאן הכתוב רוצה לקשר את המספר "שלוש" אל ה"ים". המספר שלוש מסמל את העיסוק במים התחתונים שמלאכתם הושלמה ביום השלישי. ה"ים" הוא הכלי שמסמל את המים התחתונים; והכתוב מדגיש זאת באמצעות המספר שלוש ( שְׁלֹשִׁים ) - שאינו מתאים מבחינה מתמטית טהורה.
ראוי להוסיף שלמרות שהכתוב מספר שה"ים" היה עגול חז"ל מקשרים אליו בכל זאת גם את הקו הישר (עירובין דף יד, ב):
"תני רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה, שלש אמות תחתונות - מרובעות, ושתים עליונות - עגולות."

חז"ל רוצים להביא לשלום בין המספר "שנים" שקשור לקו ה"ישר" לבין המספר "שלוש" שקשור לקו ה"עגול". והם אומרים שחלקו העליון של הים היה עגול, אך חלקו התחתון היה מרובע. חז"ל משלבים בתוך המספר "שלוש" ('שלש אמות תחתונות') את הקו ה"ישר" ('מרובעות'), ובתוך המספר "שנים" ('ושתים עליונות') את הקו ה"עגול" ('עגולות'). 10

אברהם אבינו והלחם העגול
הלחם העגול (שאליהו הצטווה לאכול) מוזכר לראשונה אצל אברהם (בראשית יח, א-ח):
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא... וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר... יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:"

ה' מתגלה לאברהם בדמות "שלושה" אנשים. ואברהם מבקש משרה לקחת קמח בכמות של "שלוש" סאים ולאפות עבורם לחם עגול ( עֻגוֹת ). כמות הקמח הזו היא עצומה, והרמב"ן תמה מדוע אברהם ביקש להשתמש בקמח בכמות כה גדולה. אולם לפי מה שהתבאר המספר "שלוש" קשור לעיגול, ואברהם רוצה לקשר את המספר שלוש אל הלחם העגול שהוא מכין.
בסעודה שאברהם הגיש למלאכים היו כמה שלבים. בשלב הראשון שרה לשה בעצמה עוגות עגולות. בשלב השני אברהם רץ בעצמו אל הבקר, אולם אח"כ הוא נותן לנער להכין את הבשר. ובשלב השלישי אברהם מגיש את הבשר, אולם אינו מביא את העוגות העגולות ששרה לשה בעצמה אלא הוא מביא תמורתם - חמאה וחלב.
הקשר בין העיגול לבין שרה אינו קשר מקרי, אלא הוא קשר שבין העיגול לבין הנשים. וכן מצאנו שמשה נצטווה לעשות את המזבחות ואת השולחן ואת החושן - בצורה מרובעת; אולם את הכיור שהיה עגול משה נצטווה לעשות דווקא ממראות הנשים הצובאות על פתח המשכן.
הגבר מסמל את הצד המשפיע (הקו הישר) ואילו האישה מסמלת את הצד המקבל (הקו העגול). אברהם מייחס את הבשר והחלב לצד המשפיע, ואילו את הלחם העגול הוא מייחס לצד המקבל. אברהם ביקש משרה להכין לאנשים "לחם עגול", אך בסופו של דבר הוא חזר בו, והוא הכריע שהמלאכים צריכים לאכול אוכל נעלה יותר. ולפיכך, אברהם לא הביא להם את הלחם העגול, אלא רק מוצרים מן החי "חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר".
אליהו הנביא למד מתכניתו הראשונה של אברהם, להביא גם בשר וגם לחם עגול, שבני ישראל צריכים לעמול גם בתורה וגם בענייני העולם הזה. אך בני דורו של אליהו היו רדופים רק אחר ענייני העולם הזה, וכפי שהדבר התגלה במעשיו של חיאל. ולפיכך אליהו עצר את הגשמים. עצירת הגשמים עוצרת את החקלאות שהיתה הפעילות הכלכלית המרכזית באותם הדורות, ובעקבות כך יש בידי הצבור זמן פנוי שבו הם יכולים לעסוק בתורה – אם יחפצו.
מתחילה הקב"ה הסכים עם התכנית הזו. והקב"ה סיפק לאליהו "בשר" ו"לחם" באמצעות העורבים; מפני שהתפריט הזה מסמל את ההנהגה שראויה להיות לפי השקפתו של אליהו.
אולם לאחר מכן הקב"ה מצווה על אליהו לאכול ממה שתכין לו "אשה אלמנה", וברור לאליהו שהקב"ה רוצה שיחזור ויתבונן שוב במפגש ובמאכלים שאברהם הכין לאורחיו (מלכים א יז, י-יב):
"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה: וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ: וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ:"

אליהו אומר " קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם ... לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם ", ובכך הוא מחייה ומחזיר למפגש שביניהם את דברי אברהם אבינו " יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם ".
האלמנה המארחת מחשיבה את הלחם העגול ששרה אימנו נצטוותה להכין למלאכים. אלא שכאן יש הבדל בין האלמנה לבין שרה אימנו. שרה ביטלה את המספר "שלוש" כדי להכין את הלחם. שרה נטלה "שלוש סאים" קמח, וניפתה אותם ניפוי אחר ניפוי עד שהוציאה מהם את כמות הסולת המעטה שבה אפתה את הלחם העגול 11 . ואילו האלמנה מתכוננת לבטל את המספר "שנים" שקשור לקו הישר. האלמנה מוכנה לשרוף " שְׁנַיִם עֵצִים" כדי ליצור לחם עגול. לפי כללי הלשון האלמנה היתה צריכה לומר "שְׁנֵי עֵצִים"; והצורה המוזרה של " שְׁנַיִם עֵצִים" נועדה להדגיש שה" שְׁנַיִם " הוא גורם מרכזי בעלילה הזו. האלמנה מוכנה לבטל את חשיבות ה"שנים" כדי להשיג לחם עגול.
וכאן אליהו נכנע בפני רצון הבורא. ולהבדיל מאברהם אבינו שנרתע בסופו של דבר מלהביא לאורחים החשובים לחם עגול; אליהו מצווה על האלמנה שלא לחזור מכוונתה, ולאסוף שני עצים ולהבעיר אותם ולאפות בהם לחם עגול: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה..."

המחלוקת שבין ר' יהודה לבין ר' שמעון בר יוחאי
במסכת מגילה (דף יד, א) נאמר: "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה." הציווי של אליהו לאכול ממאכלי האלמנה הוא בעל משמעות לדורות. ה"אלמנה" מסמלת את עם ישראל. עם ישראל אמור למלא את שליחותו המיוחדת שקיבל עליו בהר סיני ולעמול בתורה וברוחניות. עם ישראל הוא "בת הזוג" של הקב"ה והוא אמור להכין "מאכלים רוחניים" מהתורה שהוא קיבל בסיני. אולם מתברר שרוב ה"מאכלים" שעם ישראל מכין עבור הקב"ה הם "מאכלים גשמיים" של בנייה ופיתוח. הקב"ה "מתלונן" בפני ר' יהודה ור' שמעון על ה"מאכלים הגשמיים" ש"בת הזוג" הכינה, והוא רוצה לשמוע מה הם יאמרו על המאכלים האלו. וכל עוד הוא לא ישמע את דעתם הוא יתרחק מעם ישראל ו"הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה ".
וכאן יש מחלקת בין ר' יהודה לבין ר' שמעון. ר' יהודה מוכן לחזור על מעשי אליהו ולהכיר במהלך של ביטול העמל ב"שנים" (התורה) לטובת העמל בבנייה והפיתוח (הלחם העגול) כמהלך רצוי. זו השקפת העולם שמתאימה למטרונה הגויה, ולפיה מלאכת המים של היום השני הושלמה רק ביום השלישי כאשר היה פיתוח ב"מים התחתונים". ור' יהודה מוכן לאמץ את השקפת העולם הזו - ולו רק בכדי להשכין שלום בין הקב"ה לבת זוגו. אולם ר' שמעון אינו מוכן.
אמנם באגדות חז"ל אחרות מתברר שגם ר' שמעון מכיר בפעילות בדרך הטבע כפעילות רצויה. 12



^ 1 המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו, עד שמשקה אותה מים המאררים שלתוכם נמחקת מגילת הסוטה שנכתב בה שמו של הקב"ה.
^ 2 הכתוב מדגיש שחִיאֵל הוא מהעיר בית אל מפני שהעיר הזו היא הנקודה הנגדית ליריחו והיא מסמלת רוחניות גבוהה שקשה להגיע אליה. ההבדל הזה מודגש כאשר אלישע מתלווה אל אליהו בתהליך היעלמותו (מלכים ב' ב, ב-ה). אליהו נשלח עד לבית אל, כלומר עד מחוץ לבית אל, אך לא לעיר עצמה; ולכן בני הנביאים שבבית אל צריכים לצאת אליהם כדי לפגוש בם. ומאידך אליהו נשלח ליריחו עצמה והוא נכנס לתוכה. אליהו אינו נכנס לבית אל, אך הוא יכול להיכנס ליריחו. ובמאמר "מיריחו היו שומעים" התבאר, שהעיר יריחו מסמלת את תאוות פיתוח ענייני העולם הזה.
^ 3 מלכים א יז, ו
^ 4 "שרצון ה' חופף על התורה שנמשלה למים, והוא מים העליונים שממנו חיות כל נבראי מטה." (ביאורי אגדות [אפיקי ים לרי"א חבר], מגילה יא, א)
^ 5 מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו - חלק א שער ג פרק ד עיגולים ויושר:
...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית:
הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים. וכמו שהעיגול הוא כדור שוה ובהיקפו לא שייך ימין ושמאל, מעלה ומטה, כמו כן כאן הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם...
ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה, והעבודה, הכל בדקדוק גדול לפי כל פרט ופרט, לכן כאן מקום השינויים הגדולים ונדרש כאן עליה וירידה, רבוי האור ומעוטו וכו'. ... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר המסודרת לפי עבודת בני אדם. והיינו ההבדל שבין ישראל ובין העמים עכו"ם, כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תו"מ (תורה ומצוות), קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע, והכל מצד חסדו ית' מעת בריאת העולם... לכן גם הנהגת אומות העולם משתנה לפי ערך שינוי מצב ישראל וכפי עבודתם בתו"מ. ועיין כל זה באריכות בספר פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר:"
^ 6 כמו כן קו ישר הוא קו שניתן לתאר אותו באמצעות ציון שתי נקודות שעל פניו, ולכן הקו הישר קשור למספר שנים.
^ 7 כמו כן העיגול הוא קו שניתן לתאר אותו רק על יד ציון שלוש נקודות שעל פניו; ולכן העיגול קשור למספר שלוש.
^ 8 ושיטתו של ר' שמואל בר נחמן מרומזת באימרות נוספות שלו שחלק מהן התבארו במאמר "המערה של חוני".
^ 9 העיקרון של הירושלמי מובא בבבלי (עירובין דף יד, ב), ונראה כאילו יש לו השלכה להלכה, אולם הרמב"ם השמיט את ההשלכה ההלכתית הזו. ה"חוות יאיר" (שו"ת קעב) דן בתירוץ הזה ובהשלכה ההלכתית שלו והוא מקשה עליהם, ובסופו של דבר הוא מנסה ליישב את הסתירה שבין הכתובים שמתארים את הים באופן אחר.
^ 10 כמו כן בסוגיה העמומה של שיטת רבנן דקיסרי (סוכה דף ח, א): "רבנן דקיסרי, ואמרי לה דייני דקיסרי אמרי: עיגולא דנפיק מגו ריבועא – רבעא. ריבועא, דנפיק מגו עיגולא - פלגא. - ולא היא, דהא קחזינן דלא הוי כולי האי."
טעותם של דייני קיסרי היא כה גלויה עד שבעלי התוספות שאלו שם: "ותימה היאך טעו במדה רבי יוחנן ודייני דקיסרי, דמאחר שלא מדדו הדבר - היאך עשו כלל על דבר שאינו?!"
אולם לפי מה שהתבאר במאמר, דייני קיסרי ממשיכים את המהלך שנמצא בתנ"ך, ובו יש סתירות גלויות ביחס לעיגול. הסתירות הללו נמצאות גם בחז"ל, והן מרמזות שכאשר חז"ל דיברו על העגול ועל הרבוע, הם דנים ברמז במאבק שבין העניינים הגשמיים שקשורים לעיגול ולמספר שלוש, לבין העניינים הרוחניים שקשורים לקו הישר ולמספר שנים (פלגא = אחד מ"שני" חלקים).
^ 11 רמב"ן בראשית יח, ו
^ 12 וכפי שהתבאר במאמר "בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il