ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לב הלימוד - הלכות תפילה וברכת כוהנים ב'

דף הבית ראשי בית מדרש הלכה ומנהג הרמב"ם היומי ספר אהבה הלכות תפילה ונשיאת כפיים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כסלו תשע"ח

לב הלימוד - הלכות תפילה וברכת כוהנים ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הלכות תפילה וברכת כהנים פרקים ח' - ט''ו

פרק ח
תפילת הציבור נשמעת תמיד, ולעולם ישכים אדם וירוץ לבית הכנסת, אך בית המדרש גדול מבית הכנסת.
תפילת הציבור היא רק בעשרה גדולים בני חורין שמכונסים במקום אחד שרובם לא התפללו, וכן כל דבר שבקדושה,
קריאה בתורה וברכת כהנים לא תהיה בפחות מעשרה. אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרים.
שליח ציבור מוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל כל השנה, ואת כולם בראש השנה ויום הכיפורים של יובל
שיש בהם תפילות ארוכות. לא ממנים לשליח ציבור עילג, מי שכתפיו מגולות או מי שלא התמלא זקנו אלא את הגדול
בציבור ומשתדלים שיהיה קולו ערב והסומא כשר.
נקודה להרחבה:
הרמב"ם פוסק שכאשר יצאו מקצתם גומרים את אותו קטע ונחלקו הפוסקים מה נחשב אותו קטע- לשיטת השו"ע
אם התחילו חזרת הש"ץ אין אומרים קדיש תתקבל ולשיטת הרמ"א אומרים גם את הקדיש.
פרק ט
סדר תפילת הציבור שלאחר פסוקי דזמרא אומרים קדיש וברכו, ק"ש וברכותיה, תפילת לחש, חזרת הש"ץ עם
קדושה ומודים דרבנן, תחנון, אשרי "ובא לציון גואל" וקדיש תתקבל. במנחה "והוא רחום", "אשרי", קדיש, לחש וחזרה,
תחנון וקדיש. בערבית "והוא רחום", "ברכו", ק"ש וברכותיה, קדיש, תפילת לחש ללא חזרה מכיוון שאינה תפילת חובה
וקדיש. בליל שבת אחרי הלחש אומר ברכת מעין שבע כדי לחכות למאחרים שלא יסתכנו. בתפילת מוסף בשבתות
וימים טובים אומר קדיש, "תהלה לדוד", קדיש, לחש וחזרה וקדיש ללא "אשרי" "ובא לציון" שמשלים אותם במנחה
)ובמוצאי שבת גם בערבית(.
שליח ציבור שאומר "מי שרחם על קן ציפור הוא ירחם עלינו" וכיוצא בזה משתקין אותו מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב,
וכן לא ירבה בשבחים מפני שבכל מקרה לא יוכל לומר את כל שבחי הקב"ה.
נקודה להרחבה:
1 .שיטת הרמב"ם שהקדיש פותח וחותם את התפילה, בניגוד לשיטת הראב"ד שהובאה להלכה שהקדיש תמיד
מסיים יחידה )הקדיש הראשון בשחרית מסיים את פסוקי דזמרא ולא פותח את תפילת שחרית, והקדיש בערבית
מסיים את ברכות ק"ש(.
2 .הרמב"ם פוסק כאן שמצוות שילוח הקן אינה רחמים אלא גזירת הכתוב, אך במורה נבוכים כותב שאנו פוסקים
שמצווה זו היא רחמים. סתירה זו היא אחת מהסתירות הקשות בין משנה תורה למורה הנבוכים, תירוצים רבים
נאמרו בה אך אינם מיישבים את הלב.
פרק י

מי שהתפלל ולא כיוון ליבו בברכה ראשונה לא יצא וחוזר ומתפלל.
טעויות בתפילה:
טעה בשלש אחרונות או ראשונות חוזר לתחילתן, ובאמצעיות חוזר לתחילת הברכה. ש"ץ שטעה בלחש סומך על החזרה ולא חוזר.
מי שלא זוכר אם התפלל לא חוזר להתפלל אא"כ בתנאי נדבה.
מי שטעה והתפלל של חול בשבת וסיים את התפילה, או שאמר מוריד הגשם בימות החמה, לא שאל גשמים בימות הגשמים, לא אמר יעלה ויבוא )חוץ מערבית של ר"ח(, לא אמר המלך הקדוש או המלך המשפט- חוזר לראש.
מי שטעה ואמר מוריד הטל בימות הגשמים, או שלא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, או על הניסים ועננו- אינו חוזר ומתפלל.
שכח ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתי תפילות של חול ומבדיל בראשונה, ואם הבדיל בשנייה ולא
בראשונה- חוזר ומתפלל תפילה שלישית.
מי שאחר לתפילה אם יספיק לסיים תפילתו עד שיגיע הש"ץ לקדושה יתחיל ואם לא יתחיל יחד עם הש"ץ.
נקודה להרחבה:הרמב"ם פוסק כאן שמי ששכח "המלך המשפט" חוזר, אבל מתשובת הרמב"ם נשמע שזה דווקא
אם לא הזכיר בכלל "המלך" בחתימה, אך אם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" כמו שאר השנה- לא חוזר.
פרק יא
הלכות בית הכנסת
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית שיכנסו בו לתפילה... ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת"
ומכריחים את בני העיר לבנות בית כנסת.
מבנה בית הכנסת הוא שורה אחרי שורה, באמצע בימה ובחלק הקדמי תיבה והיכל. המכובדים יושבים מקדימה לפי
הסדר.
נוהגים כבוד בבית הכנסת ואסור לדבר בו שיחה בטלה או לאכול ולשתות בו. חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול
ולשתות מדוחק. לא מחשבים בהם חשבונות ולא עושים אותם קיצור דרך. גם לאחר שחרב נשאר בקדושתו ואסור
להרוס אותו עד שיבנו אחר במקומו )אא"כ יש סכנה(.
מותר להפוך בית כנסת לבית מדרש שקדושתו גדולה יותר והכלל הוא "מעלין בקודש ולא מורידין". הוא הדין בשאר
תשמישי קדושה או כסף המיועד לכך שמותר לשנות אותו לדרגה גבוהה יותר אך לא להוריד.
אסור למכור בית כנסת של כרכין מכיוון שנבנה על דעת כל העולם, אך בית כנסת של כפרים מותר למכרו בתנאים מסוימים.
פרק יב
דיני קריאת התורה וההפטרה:
משה רבינו תיקן שיקראו בתורה בשבת )שבעה עולים( ובשני וחמישי )שלשה עולים(, ועזרא הוסיף את שבת במנחה.
קוראים בתורה גם ביום הכיפורים )ששה עולים( במועדים )חמישה עולים(, בראשי חדשים )ארבעה עולים(, בתעניות
ובחנוכה ופורים )שלשה עולים( אבל מפטירים רק בשבתות, ימים טובים ותשעה באב.
לא קוראים כשאין מניין ולא קוראים פחות מעשרה פסוקים. כל עולה מברך לפני ואחרי הקריאה והציבור שותק ומקשיב
לקריאה ואסור לו לצאת. נהגו לתרגם את הקריאה לארמית.
המפטיר קורא בהתחלה בתורה, מברך לפניה ברכה אחת, קורא לפחות 21 פסוקים מהנביא ומסיים בארבע ברכות.
קורא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. אישה לא תקרא מפני כבוד הציבור אך קטן קורא. לא קוראים מחומשים משום
כבוד הציבור.
נקודה להרחבה:הרמב"ם מחדש שעקרונית ניתן לקרוא מתוך חומש אלא שאין בזה כבוד ציבור. מכאן מלמדים
זכות על כל הקוראים בספר תורה שהתגלה כפסול שלשיטת הרמב"ם הברכות שברכו לא נחשבות ברכות לבטלה.
פרק יג
הקריאות במהלך השנה:
המנהג הרווח שמסיימים את כל התורה בשנה אחת בשמחת תורה, ויש מנהג נוסף לסיים פעם בשלש שנים אך לא התפשט בעם. פרשת בחוקותי יוצאת לפני שבועות ופרשת כי תבא לפני ראש השנה ולא מפסיקים באמצע
הקללות שבפרשת בחוקותי אלא אחד קורא הכל. בכל מועד, תענית וראש חודש קוראים מעניין היום. לפני תשעה
באב מפטירים שלש הפטרות של תוכחה, ואחרי שבע הפטרות של נחמה. בשבתות שמראש חודש אדר עד פסח
מוסיפים לקרוא גם את ארבעת הפרשיות )שקלים, זכור, פרה, החודש(.
למרות שאדם שומע את כל התורה בכל השנה הוא חייב לקרוא בכל שבוע את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום,
ופסוק שאין לו תרגום חוזרים עליו שלש פעמים.
פרק יד
ברכת כהנים:
הכוהנים נושאים את כפיהם בשחרית, מוסף ונעילה אבל לא במנחה שמא שתו יין בסעודה ושיכור אסור בנשיאת כפיים.
איך נושאים כפיים מחוץ למקדש? בחזרת הש"ץ בברכת "רצה" כל הכוהנים בבית הכנסת עולים לדוכן )מורידים
את הנעליים( ועומדים )יחפים( מול ההיכל עד שהש"ץ מסיים את ברכת "מודים". אחר כך מסתובבים כלפי העם,
מגביהים את הידיים כנגד הכתפיים ופושטים את האצבעות ומתחילים בברכה. הש"ץ מקריא להם מילה במילה והם
עונים ובסיום כל פסוק הקהל עונה אמן. כשסיימו הכוהנים את הברכה, הש"ץ מתחיל בברכת "שים שלום", הכוהנים
מסתובבים חזרה, מורידים את הידיים ומקפלים את האצבעות ונשארים לעמוד על הדוכן עד שהש"ץ מסיים את
הברכה. בזמן הברכה אסור לכוהנים להסתכל על הקהל ואסור לקהל להסתכל על הכוהנים כדי שלא יסיחו את
הדעת מהברכה. כשיש כוהן אחד מתחיל לברך מעצמו וכשיש שנים הש"ץ קורא להם "כוהנים".
איך נושאים כפיים במקדש? הכוהנים עולים לדוכן אחרי עבודת תמיד של שחר, מגביהים ידיהם מעל הראש )חוץ מכהן גדול(,
אומרים את שם השם המפורש בברכה, והקהל לא עונה אמן על כל פסוק בפני עצמו. במקדש נושאים כפיים פעם אחת ביום.
פרק טו:
שישה דברים מבטלים נשיאות כפיים:
1 .דיבור תקין- עילג שלא מבטא את האותיות כראוי לא נושא כפיו.
2 .בעל מום- כוהן שיש בו מומין הנכרים לא נושא כפיו אא"כ כולם כבר מכירים את המום שלו. אותו דין גם למי שידיו צבועות.
3 .כהן שהרג אפילו בשוגג או שעבד ע"ז אפילו באונס ואפילו עשה תשובה לא נושא את כפיו.
4 .כהן שלא התמלא זקנו לא נושא את כפיו.
5 .כהן ששתה רביעית יין לא נושא כפיים עד שתסור השפעת היין.
6 .כוהן שלא נטל את ידיו לא נושא כפיו.
בית כנסת שכולו כוהנים כולם נושאים את כפיהם. כשהש"ץ הכהן היחיד לא נושא את כפיו אא"כ לא יתבלבל בתפילתו,
וכשאין אף כהן אומר הש"ץ "ברכנו בברכה המשולשת...".
כהן שלא עקר רגליו בברכת "רצה" לא עולה. כהן יכול לשאת כפיים בכמה בתי כנסת כמה פעמים ביום.
"ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קיבול הברכה תלוי בכוהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר "ושמו
את שמי על בני ישראל ואני אברכם"- הכוהנים עושין מצווה שנצטוו בה והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו"
"וכל כהן המברך- מתברך שנאמר "ואברכה מברכיך".
נקודה להרחבה:
הרמב"ם פוסק שכהן שהרג אפילו בשוגג לא נושא כפיים. הרב עובדיה האריך בתשובה להוכיח שחייל כהן שהרג אויב
במלחמה כשר לשאת כפיים.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il