בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – 90 שניות על הרמב"ם היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לב הלימוד -הלכות תפילין מזוזה וספר תורה א'

undefined

הרמב"ם היומי

טבת תשע"ח
5 דק' קריאה
פרק א - עור הסת''ם וכתיבת סת''ם

כתיבת הסת''ם צריכה להיות בדיו. העור שממנו מכינים את הקלף לכתיבת סת''ם צריך להיות עור של בהמה, חיה או עוף טהורים. ספר תורה יש לכתוב על החלק בעור הנקרא גויל, מזוזה על החלק הנקרא דוכסוסטוס, ותפילין על החלק הנקרא קלף. העור של ספרי תורה ותפילין צריך להיות מעובד לשמה, ולכן צריך שהמעבדו יהיה ישראל, אולם עור מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה.

גם כתיבת אזכרות שם ה' צריכה להיות לשמה. סת''ם שכתבן אפיקורוס – יישרפו, ואם כתבן גוי או מי שאינו מצווה ומקיים הנחת תפילין (כגון אישה או קטן) – פסולים וטעונים גניזה.

האותיות צריכות להיות בכתיבה אשורית, ויש להיזהר שלא תידבק אות אחת בשנייה, ושיהיו האותיות ברורות שלא יהיה ניתן לטעות בקריאתן.

נקודה להרחבה:

הרמב''ם כותב שלכותבי סת''ם אסור להפוך את היריעה על פניה, אלא אם יצאו מניחים עליה בגד. דעת הט''ז שדין זה נכון גם בספרים שלנו, שאין להניחם פתוחים משום ביזיון.

פרק ב – כתיבת תפילין ובדיקתם

בתפילין של ראש כותבים את ארבע הפרשיות על ארבעה קלפים וגוללים כל אחד בפני עצמו ומכניסים אותם לבתים המחוברים בעור אחד. בתפילין של יד כותבים את ארבע הפרשיות על קלף אחד וגוללים אותו ומכניסים אותו בבית אחד.

הקונה תפילין מאדם שאינו מומחה צריך לבדקם. אם בדקן או שקנה מהמומחה אינו צריך לבדקם יותר לעולם, כל זמן שעור המחפה אותם שלם, שהם בחזקת כשרים.

נקודה להרחבה:

ברמב''ם מבואר שאין צורך לבדוק את התפילין. השו''ע פוסק שאם אינו מניח תפילין אלו באופן קבוע, יש לבדקם פעמיים בשבע שנים, כיוון שיש חשש שהתעפשו.

פרק ג – ייצור התפילין

שמונה הלכות מעכבות בעשיית התפילין: 1. שיהיו מרובעות. 2. שיהיה בעור של ראש צורת ש' מימין ומשמאל. 3. שיכרוך הפרשיות במטלית. 4. שיכרוך אותן בשיער מעל המטלית. 5. שיתפור את הבתים בגידין (לאחר הכנסת הפרשיות). 6. שיעשו בתוך עור הבתים מקום לרצועה (מעבורת). 7. שיהיו הרצועות שחורות. 8. שיהיה הקשר שלהן בצורת ד'.

כיוון שעשיית הבתים כוללת את עשיית האות ש', עשייתם כשרה רק ע''י ישראל.

נקודה להרחבה:

הרמב''ם מציג כאן את סדר הפרשיות (מימין לשמאל של העומד מול המניח): קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמע. וכן דעת רש''י. אולם ר''ת חולק וסובר שסדר הפרשיות הוא: קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמע, שמע. הראב''ד מביא דעה נוספת: שמע, והיה אם שמע, והיה כי יביאך, קדש.

פרק ד – הנחת התפילין וקדושתן

תפילין של ראש מניחים על סוף השיער מקדימה, כנגד בין העיניים, והקשר מאחור יהיה בגובה העורף מאחור. תפילין של יד רמב''ם קושרים על יד שמאל על הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע כך שיהיו כנגד הלב. שמאלי מניח על יד ימין. זמן ההנחה משעה שיכיר את חברו בריחוק ארבע אמות ועד השקיעה, בימות החול.

קדושת התפילין גדולה מקדושת הציץ, ואסור לאדם להסיח את דעתו מן התפילין. כמו כן אסור לישון עם התפילין אפילו שינת עראי, או לאכול בהם אכילת קבע. אסור להיכנס עם התפילין לבית הכסא אלא כשהם מכוסות.

יש להשתדל שיהיו התפילין עליו כל היום, אולם עיקר המצווה היא בשעת התפילה.

נקודות להרחבה:

1) דעת הרמב''ם שכאשר מניח תפילין של ראש ושל יד מברך רק ברכה אחת, וכן נוהגים הספרדים. האשכנזים נוהגים לברך תמיד שתי ברכות, אחת לתפילין של יש ואחת לתפילין של ראש.

2) הרס''ג מסביר שהתפילין נקראים תפילין על שם התפילה, משום שעיקר המצווה היא להניחם בשעת התפילה, כמו שהזכיר הרמב''ם.

פרק ה – כתיבת המזוזה וקביעתה

כותבים את פרשיות ''שמע'' ו''והיה אם שמוע'' על דף אחד, ומגלגלים אותו מסוף השורה לתחילתה. קודם קביעת המזוזה מברך ''לקבוע מזוזה''. חובה לקבוע את המזוזה אך ורק על מזוזת הפתח, בצורה מאונכת.

מזוזה של יחיד צריכה בדיקה פעמיים בשבע שנים, ושל רבים – פעמיים ביובל.

מצוות מזוזה היא חובה על הדר בבית, ולכן אם השכיר אדם בית לחברו, המצווה היא על השוכר. ומ''מ לאחר שיוצא מן הבית לא ייקח עמו את המזוזה, אלא אם כן הבית שייך לגוי. השוכר בית בחו''ל חייב במזוזה לאחר שלושים יום, אך בארץ ישראל – חייב מיד.

נקודה להרחבה:

שיטת ר''ת שהמזוזה צריכה להיות קבועה בצורה מאוזנת על הפתח (ארכה לרוחב מזוזת הפתח), אך אם היא מאונכת – פסולה. כדי לצאת גם ידי שיטה זאת נוהגים האשכנזים ע''פ הרמ''א לקבוע את המזוזה בשיפוע באלכסון (ראש המזוזה כלפי פנים).



פרק ו הבית החייב במזוזה

עשרה תנאים יש בבית כדי שיתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה: שיהיה בו גודל של לפחות ארבע אמות על ארבע אמות, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה לפחות עשרה טפחים, ויהיה הבית חול (ולא בית כנסת או בית מדרש), ויהיה עשוי לדירת אדם (ולא מבנים לבהמות), ועשוי לדירת כבוד (ולא בית הכסא/מרחץ), ועשוי לדירת קבע (ולא סוכה). אעפ''כ, שערי החצרות והערים חייבים במזוזה, משום שבתים החייבים במזוזה פתוחים למקומות אלו.

חובה לקבוע מזוזה בכל חדר ובכל פתח שבבית. קובעים את המזוזה בחלל הפתח בטפח הסמוך לחוץ בתחילת השליש העליון של גובה השער, מצד ימין של הנכנס לבית. אם קבע בצד שמאל – פסולה.

_''חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב''ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא...''_

נקודה להרחבה:

כתב השו''ע ע''פ הטור שיש אומרים שיש לקבוע מזוזה בבית המדרש, ושיש לחוש לדבריהם ולקבעה בלי ברכה. הטור מביא שהמהר''ם מרוטנבורג סיפר ש''כשהיה ישן בו (בבית המדרש) שינת הצהרים היה רוח רעה מבעתתו קודם שתקן בו מזוזה''.

פרק ז – כתיבת ספר תורה

מצווה על כל אדם לכתוב או לקנות ספר תורה בעצמו. המלך מצווה לכתוב ספר תורה נוסף שלוקח עמו לכל מקום. ישנם כללים רבים בכתיבת ספר תורה (כגון תיוג אותיות מסוימות), אך רוב הדברים אינם מעכבים. אולם אם כתב כתיב מלא במקום חסר או להיפך, או שכתב מילה בצורת הקרי במקום בצורת הכתיב, או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה, או שכתב שירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול. וכן אם כתב ללא שרטוט, או שכתב מקצת מן הספר על גויל ומקצתו על קלף – פסול.

נקודות להרחבה:

1) יש מן הראשונים שכתבו שניתן לצאת ידי חובת המצווה של כתיבת ספר תורה בקניית חומשים מודפסים.

2) הרמב''ם כאן כותב שמותר לכתוב שלוש מילים בלא שרטוט, אולם בפרק ד בהלכות ייבום כתב שמותר לכתוב שלש מילים ללא שרטוט. 'יד פשוטה' מסביר שיש שתי מטרות בשרטוט: האחת היא להבחין את מילות הפסוק משאר המלל, ובזה אסור לכתוב שלוש מילים ללא שרטוט, והשנייה היא שהפסוק ייכתב בצורה יפה, ובזה מותר לכתוב שלוש מילים ללא שרטוט.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il