ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחת מוצאי שבת פרשת ויחי תשע"ח

מצוות ייחוד ה'

למלא כל יום בתוכן רוחני ❖ רחל מבכה על בניה ❖ רחל עיקרו של בית ❖ שמע ישראל ❖ חשיבות האחדות בישראל ❖ סיום ספר בראשית.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
למלא כל יום בתוכן רוחני
קראנו השבת את פרשת ויחי וסיימנו את ספר בראשית. נאמר בפרשה:
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה; וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (בראשית מז, כח-כט)
שואל הזוהר (בראשית, רכא ע"ב מתורגם ע"י מו"ר):
שנה רבי חייא, מדוע בתחילה כתוב: 'ויחי יעקב בארץ מצרים', בעודו חי נקרא בשם יעקב, ובמיתתו נקרא בשם ישראל 'ויקרבו ימי ישראל למות'?
שואל הזוהר שאלה נוספת:
לא כתוב שקרב היום שישראל הולך למות אלא "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת", מה פירוש 'ימי', וכי אדם מת בכמה ימים, הרי אדם מת ביום מסוים, אדם מת ברגע אחד, אלא כאשר הקב"ה רוצה להשיב את הרוח אליו, כל ימי האדם בעולם הזה נפקדים ועולים בחשבון ואז הוא מת.
כלומר, כל הימים באים יחד עם האדם, וכל יום ויום בא עם מה שיש בו, עם מה שהאדם עשה באותו יום.
אשרי מי שהימים קרבים לפני המלך בלא בושה שאין בהם עבירות ולא נדחים הימים לחוץ, בשביל כך נאמר בצדיקים 'קריבה' שהימים קרבים לפניו בלא בושה.
כלומר כל ימי יעקב, שהיו כולם מלאים בעבודת ה', באו עמו בלא בושה.
אוי לרשעים שעליהם נאמר: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (משלי ד, יט) לפיכך נאמר 'ויקרבו ימי ישראל' כי ישראל שלם יותר, אף על גב שגם ביעקב נאמר 'איש תם' שלם, בכל זאת יש מדרגות של שלמות. יש השלמות של יעקב ועוד יותר מזה השלמות של ישראל.
ממשיך הזוהר ואומר:
"וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (בראשית מז, כט). אמר רבי יצחק: וכי שאר השבטים אינם בניו, למה כתוב 'לבנו ליוסף', משמע שהוא הבן היחיד אלא אמר רבי אבא: יוסף עלה על כולם שלמדנו, בשעה שאשתו של פוטיפר דחקה ליוסף, מה כתוב: "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת" (בראשית לט, יא) למה נאמר 'מאנשי הבית', היה מספיק שיהיה כתוב ואין איש אלא לומר שרק מאנשי הבית לא היה, אבל הייתה שם דמות דיוקנו של יעקב. כיוון שראה אותו יוסף התחזק בדעתו וחזר לאחוריו. בא וראה מה כתוב: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו" (שם ח) אמר לו הקב"ה: אתה אמרת 'וימאן' בזכות זו תזכה לברכה לבניך, שנאמר: "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (שם מח, יט). מה היא הכפילות 'ידעתי בני ידעתי' אלא אמר לו יעקב: ידעתי בני הזמן שקיימת בגופך שאתה בני.
יוסף התגבר וקיים בגופו שהוא בנו של יעקב. לכן נאמר: "וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (בראשית מז, כט) יוסף התנהג באופן מיוחד כשם שמתאים לבנו של יעקב והתגבר על יצרו. יעקב יודע גם שמנשה הוא הבכור. את שני הדברים יעקב יודע לכן נאמר: "ידעתי בני ידעתי".
ממשיך הזוהר ואומר:
כל ימי האדם עומדים וקיימים וכל יום כשמגיע יומו מזהיר את האדם. וכאשר הוא עושה עבירות אותו יום עולה בבושה ומעיד עדותו ועומד מבחוץ עד שיעשה תשובה ואז חוזר היום למקומו. ואם לא שב, היום הזה משתתף עם רוח מבחוץ ומתחבר לאדם להרע לו, כל עוד שלא שב. ובסוף הימים חסרים אותם הימים. אוי לאותו האיש שגרע מהימים ולא נשארו לו ימים לעמוד לפני המלך, להתקרב אל המלך הקדוש. הימים האלו הם לבושים, לבושי יקר שמתלבש בהם, אוי למי שאין לו לבוש, אשרי מי שיש לו לבוש. למדנו: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז) ערומים מהמצווה. וזה שנאמר: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז) שלא נשאר אף יום להתלבש, ימים יוצרו ולא אחד בהם, עד שעשה אדם הראשון תשובה והקב"ה קיבל אותו ועשה לו בגד אחר. זה מה שכתוב באברהם אבינו: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א) שבא עם כל הימים. באיוב מה כתוב: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א, כא) שלא נשאר לאיוב לבוש כביכול. בלבוש הזה יקומו הצדיקים לתחיה שנאמר: "וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" (שם לח ,יד) מי שזכאי מתלבש בלבוש של עצמו ובלבוש של אבותיו, אשרי חלקו של יעקב שאמר בביטחון: "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" (בראשית מז, ל) שזכה להיות לבוש בבגדי היקר שלהם.
זה מה שנאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (שם מז, כט). אור החיים מרחיב לבאר את העניין הזה אולי על פי הזוהר, למרות שלא ראיתי שהוא מזכיר אותו, שבכל יום ויום אדם עושה את רצונו של הקב"ה, ולכן יש שינה בלילה, שבלילה עולה אותו היום, אותה נשמה, ונשמרת שם. אם חלילה וחס אדם לא עשה את רצונו של הקב"ה, היום הזה עומד בחוץ, ועדיין יש אפשרות לשוב בתשובה ולתקן. הדברים הטובים שאדם עשה עולים למעלה ואי אפשר לקלקל אותם. זה חסד שהקב"ה עשה עם האדם שהדברים הטובים שהאדם עשה, יום שהוא מילא באופן שלם ונכון, בתוכן רוחני, באמונה, בעבודת ה', הוא עולה למעלה ונשמר.

רחל מבכה על בניה
יעקב אומר ליוסף:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם (בראשית מח, ז).
רש"י מבאר שיעקב מסביר ליוסף, כדי שיוסף לא יקפיד עליו, מדוע הוא לא קבר את רחל במערת המכפלה וקבר אותה בדרך, כי יש לזה סיבה חשובה. יעקב אומר 'ואקברה שם' המילה 'שם' לכאורה מיותרת אלא היה ליעקב עניין לקבור את רחל דווקא שם. מסביר המהר"ל בגור אריה: "ואם תאמר, ולמה רחל בוכה יותר משאר האימהות", אנחנו יודעים שרחל מבכה על בניה, מאנה להנחם, למה דווקא רחל בוכה יותר משאר האימהות. מביא המהר"ל מדרש איכה רבתי:
לפי שרחל אמנו אומרת לקב"ה: מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקראת צרה, הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי שבע שנים ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאישה, וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי.
רחל מספרת לריבונו של עולם כמה יעקב אהב אותה ורצה אותה ובסוף לבן מסר את לאה ליעקב ולא אותה, והיא קבלה את הדבר, ריחמה על לאה ומסרה לה את הסימנים שיעקב ורחל עשו ביניהם. יעקב חשד בלבן שהוא רמאי גדול ואולי בסוף הוא ייתן לו את לאה.
ואני בשר ודם והיא צרה לי, ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב: "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" (ירמיהו לא, טו).
צריך לבאר את העניין הזה. רחל אומרת לקב"ה שימחל על חטא עבודה זרה שהיא צרה לקב"ה, כי זה כמו שעשו לי, ואני התגברתי ומחלתי ולא רציתי לפגוע בלאה, אז גם אתה ריבונו של עולם תעשה כך. מסביר המהר"ל שרחל לא מבקשת שה' ימחל לישראל בזכות שהיא התנהגה לפנים משורת הדין והתגברה על כאבה וצערה ואהבתה, יש כאן משהו יותר עמוק. רחל מבינה שאם כך התגלגלו הדברים, כך זה היה צריך להיות. רחל יודעת שהכול מושגח מאת ה'. היא מבינה שאם מכניסים עכשיו את לאה, זה סדר העולם. העולם אינו מושלם, העולם מורכב. יש צרות, צרות במובן כללי וצרות במובן פרטי, נשים צרות זו לזו. אין שלמות, אז מחמת שהעולם אינו שלם אז נכשלים גם בעבודה זרה. זאת אומרת שהעולם בינתיים אינו שלם וזה המצב. אמנם לעתיד לבוא: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד, ט) אבל בינתיים המצב אינו מתוקן. המצב של חוסר השלמות התבטא גם אצל רחל. רחל מבקשת מריבונו של עולם לא רק שימחל לישראל בזכות התנהגותה הטובה של רחל, אלא ההתנהגות הטובה מבטאת עניין שורשי. האבות הם שורש העולם, מה שקורה לאבות מבטא את עניינו של העולם. העולם עדיין אינו מושלם, הוא עדיין עולם של פירוד ובגלל חוסר השלמות הזה ישראל נכשלים, וה' צריך למחול לישראל. זה הסבר אחד של המהר"ל שדווקא רחל היא המבכה, היא המלמדת זכות על ישראל.

רחל עיקרו של הבית
המהר"ל מוסיף עוד דבר:
עוד יש במדרש: ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה שנאמר: "אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף" (עמוס ה, טו), ולא על שם בניה אלא שם בן בנה שנאמר: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" (ירמיהו לא, יט).
רחל היא אם האומה ושמם של בניה נושאים את שם האומה, יוסף, אפרים. אומר המהר"ל:
זה המדרש יש לו סוד יותר. כי קרא כנסת ישראל רחל לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב ונקראת כנסת ישראל שהם בית יעקב על שמה. ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בקב"ה כי פירוד זה שישראל נפרדים מהקב"ה ומפוזרים בכל הארצות יש להם כוח המקשר והמקבץ אותם שהרי רחל היא בית יעקב, מחברת אותם ובזכותה יהיה להם קיבוץ גמור לשוב לגבולם.
מהו הסוד כאן - יש מציאות של כלל ישראל, השורש של כלל ישראל הוא כנסת ישראל. כנסת ישראל היא אחת, כל ישראל שמפוזרים בין הארצות הם בעצם שייכים למקור הכללי שהוא אחד. והמקור הכללי שהוא אחד מבטיח שבסופו של דבר עם ישראל יחזור לאחדותו, יחזור לעצמותו, יחזור להיגאל. זה עניינה של רחל שהיא עקרת הבית, אם הבנים, אימם של ישראל. אף על פי שלא כל הבנים נולדו ממנה, היא עקרת הבית, היא מבטאת את החיבור שבין כולם. לכן היא נקברה בדרך, להיות קשורה עם כל ישראל המפוזרים, היא לא נמצאת במקום של האבות, אלא היא עם ישראל בכל מקום שהם:
לפיכך נקברה רחל בדרך, כי דבר זה שלא תהיה רחל נקברת במערה אצל האבות, רק שתהיה עם בניה, שהיא מתייחסת אל בניה, לפי שרחל הייתה בית יעקב גם כן. לפיכך כאשר הוגלו ישראל הייתה רחל מבקשת רחמים שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב, היא המבקשת רחמים. והקב"ה משיב לה: אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מאחדת מחברת הכול, ישובו לגבולם, כי יש כוח קיבוץ עוד בישראל. שבזכות אותו אחדות וקיבוץ ישובו הם לגבולם. לפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל בגלות חוץ למקומם נמצא אצלם כוח קיבוץ שלהם.
כלומר, רחל נמצאת עם ישראל, זה הכוח המקבץ והמאחד אותם, זה בית יעקב. אלו דברי המהר"ל.

שמע ישראל
יעקב קורא לכל בניו ואומר להם:
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם (בראשית מט, א-ב).
חז"ל (פסחים נו ע"א) אומרים שיעקב רצה לגלות את הקץ, כמו שהוא אומר "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". השבטים נתקבצו ופתאום נסתלקה ממנו רוח הקודש, ואז הוא שאל אותם: האם יש בניכם מישהו שהוא לא שלם? כביכול הוא התחיל לדאוג שמא כמו אצל אברהם אבינו שיצא ממנו ישמעאל וכמו אצל יצחק שיצא ממנו עשיו, שמא גם בין בניו כאן יש מישהו שלא מקבל עול מלכות שמים, שהוא לא מחובר. אומר המדרש, שיעקב שאל את בניו: האם יש ביניכם מי שלא מכיר בשם ה' אחד?
פירוש אחר במדרש: האם יש פירוד ביניכם? ואז השבטים משיבים לו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) ישראל אבא, אנחנו מכירים בה' אלוקינו, ה' אחד. פתח יעקב ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
אמרו חכמים: איך נעשה - אם כשנאמר פרשת שמע, נוסיף גם 'ברוך שם' כמו שאמר יעקב, הרי משה לא אמר בפרשת שמע את 'ברוך שם', וצריך לעשות כמו משה, ואם לא נאמר, הרי יעקב כן אמר. מה עושים, שומעים לאבא או שומעים לרב, ליעקב אבינו או למשה רבינו - בעיה, אם האבא אומר ללכת ללמוד מקצוע והרב אומר להישאר בישיבה, למי לשמוע... התקינו שיהיו אומרים בחשאי. מצאו פתרון ביניים: להגיד בלחש. זה בבחינה מסוימת לא להגיד ומבחינה אחרת זה כן להגיד. אם משה רבינו שואל: אמרת? נגיד שלא... ואם יעקב שואל: אמרת? נאמר כן, אמרתי בלחש. זה נראה כאילו פתרון של פשרה...אבל באמת אלו דברים הרבה יותר עמוקים:
אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה - גנאי, לא תאמר יש לה – צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי.
לשולחנו של המלך צריך להגיש לא רק דברים טעימים אלא גם דברים שנראים טוב שהמרקם שלהם יפה, לא פירורים או חלקים שרופים. בת המלך הריחה את החלק השרוף והוא הכי טעים בעיניה. מצאו פתרון: לא תאכל על שלחן המלך אלא בחדר צדדי, שם אף אחד לא רואה, שם אפשר להגיש לה צלחת עם ציקי קדירה.
המהר"ל מסביר כאן רעיון עמוק. בפעם הראשונה קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), נאמרה על ידי השבטים, לא על ידי יעקב. יעקב אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. מסביר המהר"ל שהופעת מלכות ה' בעולם צריכה להיות על ידי אנשים בעולם. יעקב אבינו הוא במדרגה מעל העולם במובן מסוים, צורתו חקוקה בכסא הכבוד. אבל צריך שהעולם יקבל עול מלכות שמים. כשהשבטים שאינם במדרגה של יעקב אבינו מקבלים עול מלכות שמים זה מבטא שהעולם מקבל את עול מלכותו יתברך, שמלכותו מופיעה בתחתונים.
מצד שני, ההכרה שריבונו של עולם, ה' אלוקינו ה' אחד, צריכה הסברה. לא נאמר ה' אלוקינו אחד, או ה' אחד, אלא ה' אלוקינו ה' אחד. גם לא כתוב ה' אלוקי ישראל אחד, כי אין בזה אמירה שה' הוא אלוקינו שלנו ואנחנו מקבלים עלינו עול מלכותו. ומי זה אנחנו - אנחנו זה ישראל, אנחנו מקבלים עלינו את עול מלכותו, ואנחנו יודעים שהוא גבוה מעל גבוה, שאלוקינו מעל ההגדרה של אלוקינו שזו הגדרה שמתייחסת לעולם, אלינו - ה' אלוקינו ה' אחד. אבל לעתיד לבוא, תהיה ההשגה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). יש כאן קבלת מלכות שמים מאוד גדולה. יעקב אומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ומסביר המהר"ל שהאמירה הזו יותר גבוהה מ'שמע ישראל'. זו ברכה שאומרים המלאכים. זה גבוה מעל גבוה, מתאים שיעקב יאמר את זה כי יעקב הוא קדוש, הוא במדרגה מיוחדת. כמו שאומר הפסוק: "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיהו כט ,כג). לכן את האמירה הזו אומרים רק בבית המקדש, במקום הכי קדוש בעולם. שם לא אומרים אמן על הברכות אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". זו אמירה של מלאכים, אמירה עליונה, במדרגה מאוד גבוהה. אם זה במדרגה מאוד גבוהה, למה אומרים את זה, מסביר המהר"ל ששלמות האמירה צריכה לכלול גם את "ברוך שם" אבל בלחש. זה מבטא שהאמירה הזו היא לא אמירה חיצונית שלנו אלא אמירה פנימית, אמירה נשמתית. הנשמה שלנו היא נסתרת, עליונה, פנימית וגדולה מאוד. האמירה הזו היא פנימית ולכן צריכה להיאמר בלחש, זה משהו עמוק, לא חיצוני. משהו מעל העולם. רק ביום כיפור, שאז אנחנו כמלאכים, לא אוכלים, חמשת העינויים, לא נהנים מהעולם הזה, אז אנחנו יכולים להגיד בקול רם "ברוך שם". זה אומר המהר"ל.
מרן הרב מסביר את הדברים בעולת ראיה, בעיקר בקריאת שמע של מעריב אומר הרב: "שמע ישראל" זו אמירה מאוד עליונה, "ברוך שם" זה פחות. "ברוך שם" זה ייחוד תחתון. ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זאת אומרת שריבונו של עולם שהוא אלוקינו שהוא גבוה גבוה, הוא אחד, לא אחד במובן המספרי, אלא שהוא לא מורכב. "ברוך שם" זו כבר הופעה של שם מלכות, מלכות מתגלה בעולם. בכל התורה כולה לא נזכר ריבונו של עולם כמלך אלא שלוש פעמים בלבד. בנביאים ובכתובים הרבה פעמים. אבל בתורה שלוש פעמים בלבד. בראש השנה אנחנו אומרים שלושה פסוקי מלכויות של תורה ושלושה של כתובים ושלושה של נביאים, ואחר כך עוד פסוק של תורה. ואין פסוק רביעי של מלכות. אז אנחנו אומרים שמע ישראל. למה שם מלכות לא נזכר בתורה עוד פעמים, כי מלכות זו הופעה בעולם הזה. יש מי שממליך מלך, אם אין מי שממליך אותו הוא לא מלך. אנו אומרים בתפילה: 'אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא', אבל 'לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא'. מתי נקרא שמו מלך, אחרי שהוא עשה הכול וברא את העולם, אז יש אנשים שאומרים שה' הוא מלך. לפני כן לא היה מי שקורא לו מלך. מלכות זה מלך של... אין מלכות בלי ממליכים. ההופעה האלוקית קשורה עם העולם. ריבונו של עולם הוא מעל כל העולם עוד לפני שהיה עולם, אבל אז הוא לא נקרא מלך. אז הוא היה בפוטנציאל מלך, אבל מלכות בפועל זו מלכות שיש לה מלך ועם. אז "ברוך שם" זו הופעה, ההופעה שה' מופיע בעולם. שמו מופיע בהתגלות.
כך מוסבר המשל הזה שמשלו חכמים לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר יש לה - גנאי, לא תאמר יש לה - גנאי. זאת אומרת: אנחנו רוצים לדבר אל ריבונו של עולם, אנחנו משבחים אותו. אבל כל השבחים שאנחנו יכולים לשבח את הקב"ה זה גנאי, זה כלום לעומת מה שהוא, ואין סוף לשבחים שלו, ואנחנו לא יכולים להגיד את כולם, ואם לא נגיד הכול אז אנחנו מצמצמים. אז איך נדבר אל הקב"ה אם לא נגיד לו שבחים, איך נתייחס אליו, אנחנו מכירים את הקב"ה כמתגלה בעולם, זה הקשר שלנו אתו, דרך ההתגלויות וההופעות שלו. הוא למעלה מכל הופעה והתגלות, ואנחנו פוגשים את הלמעלה הזה על ידי ההופעות שלו בעולם. ההופעות שאנחנו פוגשים זה לא הכול. יש כאן בעיה, מצד אחד הרגש רוצה לדבר אל ריבונו של עולם ולשבח אותו, לגלות את כל כבודו בעולם. ומצד שני מה שהאדם יאמר זה גנאי כי הוא לא אמר הכול, וכמה שהוא יאמר זה לא מספיק ואז הוא מצמצם. משל למלך שיש לו אלף אלפי דינרי זהב ומשבחים אותו באלף דינרי כסף. זה גנאי. 'לא תאמר יש לה צער, תאמר יש לה גנאי'. מה עושים - אומרים בלחש. פתרון ביניים, מוכרחים אנחנו לבטא את זה, ויודעים שלא מבטאים את הכול.
הרב אומר לנו בעצם: "שמע ישראל" זו מדריגה עליונה. ו"ברוך שם" זו מדריגה פחות עליונה. המהר"ל אמר לנו להיפך. זה תלוי במחלוקת מי יותר גבוה, המלאכים או ישראל. מבחינה מסוימת המלאכים הם רוחניים, וישראל הם בעולם הזה, הם מוגבלים, הם גוף. אבל מבחינת הנשמה, נשמת ישראל היא לפני ולפנים, היא יותר גבוהה מהמלאכים. אז השאלה היא איך להסתכל על הפסוקים. אפשר להסתכל על איך שאנחנו אומרים אותם כאן בעולם ואז "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא יותר גבוה, אבל אם "שמע ישראל" בא לבטא את הפנימיות של ישראל, את המדרגה השורשית של ישראל, אז "ברוך שם" זו בחינה של מלאכים, בחינה פחותה מהבחינה של ישראל. זאת אומרת ששני הפירושים צודקים, יש ישראל שבעולם ויש ישראל בשורש. ישראל בשורש גבוהים מהמלאכים וישראל שבעולם נמוכים מהמלאכים.

חשיבות האחדות בישראל
השבטים אמרו ליעקב: כשם שבלבך אחד כך בליבנו אחד. הם התכוונו לענות על שתי השאלות של יעקב: האם הם מאוחדים ביניהם והאם הם שלמים באמונתם. אני רוצה להביא את דברי ספר חרדים. הוא אומר שענף מהאמונה באחדות ה' זו האמונה באחדות ישראל. כל העולמות העליונים, הספירות, ההופעות - כולם אחד. כך זה צריך להופיע בעולם הזה:
וכן בעשייה. ציווה לעם אשר בחר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (שם יז), כיוון יתברך לעשות איחוד אחד כדי שיהיו דוגמא של עולמות שעליהם: אצילות, בריאה ויצירה שכולם מאוחדים. ואם חלילה וחס ימצא מחלוקות ופירוד ביניהם לא ישרה ריבונו של עולם בתוכם כדפירש רבי שמעון בר יוחאי על הפסוק: "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ" (איוב כג, יג) שדקדק שלא אמר הכתוב: הוא אחד אלא באחד. רוצה לומר שלא ישרה במקום פירוד.
הקב"ה לא שורה במקום פירוד אלא במקום איחוד. הפירוש של "וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ" הוא כמו שאמרו חז"ל שכאשר ישראל בשלום זה עם זה אין שטן שולט בהם, שנאמר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז) ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם, אפילו הם עובדים עבודה זרה. זהו פירוש "וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ", כלומר אין שום עוון שיכול לגרום סילוק שכינתו מעליהם:
דוגמת דור אחאב שאף על פי שהיו ישראל עובדים עבודה זרה, לפי שהיה ביניהם שלום, כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחים. וכשאין שלום ביניהם נופלים, אף על פי שהם צדיקים כדורו של דוד. לכן נתארך גלותנו על עוון מחלוקת ושנאת חינם שהוא בינינו, שעדיין לא נטהרנו ממנו. שכל העולמות קשורים זה בזה, ובהראות פירוד בתחתון גורם דוגמת פירוד בשלושה אשר עליו. ואין לך עבודה זרה גדולה מזו. וכך אמרו בגמרא: פעם אחת הייתה מחלוקת בבית הכנסת של טבריה וקם אחד ואמר שבעבור אותו עוון יהיה אותו בית כנסת לעבודה זרה וכן היה. ועוד כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד וכולם יחד שם, ולכן נקראו ישראל בלשון יחיד: "שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (שמות א, ה) בהיות פירוד ביניהם למטה המראים פירוד בכסא הכבוד, לכן בוא גאלנו יבוא אליהו וישים שלום רב בישראל כדכתיב: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'" (מלאכי ג, כג).
וזה מה שאנחנו מתפללים במנחה של שבת: 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' מדבר על העתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). והוא ממשיך:
לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום בייחוד העליון על ידי עוון שנאת חינם או לשון הרע או מחלוקת חלילה וייתן אל ליבו כי כדי לקיים המצווה הראשונה "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב) דהיינו "אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה" (שמות כ, ב), צריך שיהיה לו אהבה רבה ושלום ורעות עם כל ישראל. גם ישתדל לשים שלום בעולם. תלמידי חכמים, לפי שיודעים הסוד הזה נזהרים בו הרבה. כדאמרו: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (ברכות סד ע"א)
כל זה כדי לקיים את המצווה הראשונה, מצוות האמונה, השורש ועיקר הכול. ואז הוא מרחיב את הדיבור ומסביר את המשנה בפרקי אבות (א, יב): "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הוא אומר שהאדם צריך להתגבר, "הוי מתלמידיו של אהרן" הוא מדגיש "אוהב את הבריות" לא כתוב אוהב את ישראל אלא צריך לאהוב את כלל הבריות. והוא מבאר:
מה שאמרו שילמדו מאהרן לפי שהיה לו זו אומנתו, מתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו, ורודף שלום למקום אחר. כשהיה שומע שיש מחלוקת, וכן היה פה צפת הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב ר' דוד בן זמרא שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפילו בין הכותים וזכה לראות את אליהו ובמקום שראהו קרוב לציון התנא ר' יהודה בר אלעאי שם חצב לו קבר. ועוד יש לפרש הוי מתלמידיו של אהרן לפי שכמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה כך יש ישיבות בגן עדן.
תהיה מתלמידיו של אהרן, תהיה כזה שתוכל להיכנס לישיבה של אהרן למעלה. אלו הדברים שאומר ספר החרדים על עניין האחדות. זו לא עוד מצווה ממצוות התורה, אלא זה השורש של ייחוד ה', שורש של מצוות האמונה.

סיום ספר בראשית
סיימנו את ספר בראשית, ספר הישר. "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) אומר בלעם הרשע, הוא רוצה למות מות ישרים כמו האבות שנקראו ישרים. בתחילת הספר, רש"י (בראשית א, א) מביא את רבי יצחק שאומר שהתורה לא פתחה ב"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה" (שמות יב, ב) כדי ללמדך שהקב"ה ברא את עולמו ונתן לכל אחד את המקום שלו ואת ארץ ישראל הוא נתן לעם ישראל. זה רצונו של הקב"ה, הוא ברא את העולם והוא חילק את המקומות. כלומר, כל ההקדמה הזו עד החודש הזה לכם, היא כדי להודיע שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הדיבור הראשון שהקב"ה מדבר עם אברהם הוא "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאבות, כמעט רק, על הארץ. "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כו, ג) "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (שם כח, יג). יש עוד הבטחות אבל עיקר ההבטחות על הארץ. כל השפע, כל הברכה והתוכן הרוחני הפנימי של עניינם של ישראל, הכול שייך לארץ ישראל. המטרה של עם ישראל להביא את שם ה' לכל העולם, יכולה להתקיים רק בארץ ישראל. זה הדבר הבסיסי שאומר לנו רבי יצחק.
עוד אמרו חכמים שדרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו א). לפני שהקב"ה נותן לנו תורה הוא מלמד אותנו דרך ארץ. כל התורה כולה היא הדרכה. בספר בראשית שאין בו הרבה מצוות, מה הקב"ה מלמד אותנו - הוא מספר לנו על האבות והנהגותיהם. נלמד את מידת החסד של אברהם אבינו, את מידת הגבורה של יצחק, התפילה והדבקות, את מידת האמת של יעקב. ניישר מידותינו. האבות נקראו ישרים, זה היסוד של הכול, להיות ישרים. אי אפשר לקיים את המצוות בשלמות אם האדם לא ישר. אם הוא איש אמת אז התפילה שלו משמעותית כיוון שכל מילה שהוא אומר הוא עומד מאחוריה, הוא לא אומר דברים בעלמא, דברים לא נכונים שלא מתקיימים. אם האופי שלו הוא אופי של ישרות, אופי של אמת, אז התפילה היא תפילה. המעשים שלו מקבלים עוצמה מוחלטת. "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט)
חז"ל אומרים שיעקב אבינו שהוא איש האמת לא מת (תענית ה ע"א). שואלת הגמרא: וכי בחינם ספדו לו הספדנים וחנטו אותו החונטים, איך זה יכול להיות - אלא יש היקש, מה בניו בחיים אף הוא בחיים. כיוון שבניו ממשיכים בדרכו וממלאים את כל האידיאלים הגדולים של יעקב אבינו, זה כאילו שהוא ממשיך לחיות. ועם ישראל חי וקיים אז יעקב אבינו, אביהם של ישראל, ממשיך לחיות על ידי בניו. "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" התורה היא תורת אמת אז היא מתקיימת לעד.
חזק ונתחזק סיימנו את ספר בראשית וכבר קראנו את ההתחלה של ספר שמות. עוברים לשלב חדש, ממשפחה לעם. סיום ספר בראשית זה סיום ראשית העולם וסיום של ראשית ישראל, האבות והמשפחה. מכאן אנחנו הולכים לשלב החדש של האומה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש הישיבה בבית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד והעומד בראש ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל. לקורות חייו המלאים לחץ כאן. לשאלות ותשובות מהרב לחץ כאן.
עוד בנושא ויחי
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il