ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש מדורים פרשת שבוע

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה – ירושלים היא הבירה

לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת ויחי פותחת בהכרזה חד משמעית (מכמה בחינות), כי יוסף הוא מנהיגם של בני יוסף ולו משפט הבכורה. לכן, זכה יוסף גם לנחלה כפולה:
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מ"ח כב).
גם בסוף הפרשה, האחים מכירים בזה שיוסף הוא השליט והוא גם זה שמחזיק בידיו את מפתח הגאולה. לעומת זאת, בברכות המופיעות במרכז הפרשה, יעקב אבינו חידש חידוש גדול: המלכות תגיע בסופו של דבר אל שבט יהודה. וז"ל הכתוב:
"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ (שילה-כתיב) וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (שם מ"ט י).
אכן, מימי יוסף ועד לימי דוד, לא מצינו מנהיגים מצאצאי יהודה למעט עתניאל בן קנז.
לפני יציאת מצרים ההנהגה הייתה בידי בני אפרים, שאף ניסו להחזיר את העם לארץ ישראל לפני שליחותו של משה.
סגנו של משה רבנו היה יהושע בן נון משבט אפרים. בימי השופטים, שבט יהודה לא רק שלא הנהיג, אלא שהיה משועבד לפלישתים, כמו שמוכח מאי אזכורו בשירת דבורה, ומדבריהם המפורשים של בני שבט יהודה לשמשון:
"וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ (שופטים ט"ו יא).
גם בימי שאול הפלישתים שלטו בשטחי שבט יהודה, נציב פלשתי ישב בבית לחם (דבהי"א י"א טז). כשהפלישתים נערכו למלחמה עם גולית, הם קבעו את מחניהם בשטח של שבט זה, מה שמוכיח שהם הרגישו שם בטוחים. וז"ל הכתוב:
"וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה" (שמואל א י"ז א).

ברכת המנהיגות והמלכות ליהודה התקיימה רק בימי דוד.
כך גם הסביר הרמב"ן: "לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ...אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, ... כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ... כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל...והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם ... אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".
משמעות דבריו היא, כי בברכה לא כלולה הבטחה למלכות ללא הפסקה, כי אם יחטאו יגלו ותבטל המלכות, ועוד כי מימוש ההבטחה יתחיל רק בימי דוד המכונה שבט.
דוד המלך לא רק חידש את המלכות, אלא גם בנה את ירושלים, והכריז עליה מכאן ולהבא, כבירתו הקבועה של עם ישראל, הן מן הבחינה הרוחנית-קדושתית והן מהבחינה הפוליטית מדינית. לכן, צריך להבין מדוע כשפרץ מרד אבשלום, דוד עזב בחפזה את העיר ולא התבצר בה. וז"ל הכתוב:
"וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב" (שמואל ב ט"ו יד).
ההסבר נמצא כמה פסוקים מאוחר יותר. הכהנים הגדולים, אביתר וצדוק, רצו להצטרף אל דוד ולהביא עמם את ארון הברית. דוד התנגד לכך בנימוק הבא:
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב שם שם, כה- כו).
דוד הכריז כי מפעל חייו - בנין ירושלים כבירת מדינת היהודים הראשונה וההכנות לבנין בית המקדש, מרכז חייו הרוחניים של עם ישראל, עומדים עתה בזמן מרד אבשלום למבחן. אם אכן הוא צודק בדרכו, הקב"ה יחזיר אותו דווקא לשם, לכן אין טעם להילחם מתוך העיר ולתת לאבשלום סיבה להרוס אותה. אין גם טעם להחזיר את הארון לתקופת הנדודים.
מעתה ועד עולם ירושלים תהיה בירת עם ישראל הקבועה והנצחית.
עוד בנושא פרשת שבוע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il