בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

שבו בנים

למחרת, בזמן נטילת ידיים, אריה שם ליבו לכך שאחד החיילים מנסה לדבר איתו ומשתדל להסתיר זאת מחבריו. כאשר אריה נטל ידיים סמוך אליו, החייל פלט במהירות: "אני חייל בדואי בגדוד. איפה אפשר להתגייר?"

undefined

עודד מזרחי

תשע"ח
3 דק' קריאה
במשך שנים שימש אריה רוקח כיושב ראש ועדת מורשת ישראל בוועד העובדים של מוסד גדול.
במסגרת זו נהג להביא קבוצות עובדים לטיול במערת המכפלה, בקבר יוסף, בקבר רחל ובמקומות קדושים נוספים ברחבי יהודה ושומרון.
כאשר נסע עם קבוצה לביקור בקבר רחל, המבקרים אכלו את ארוחת הצהריים במסעדה בשכונת תלפיות הסמוכה לקבר רחל. בזמן הסעודה אריה נהג לעבור בין הסועדים, כ 150 במספר, וסיפר להם על קבר רחל. הוא ציטט את הפסוק המופיע בפרשת ויחי, "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל", ואת הסברו של רש"י כי יעקב מתנצל בפני יוסף על כך שלא קבר את אמו רחל במערת המכפלה אלא בדרך אפרתה, כדי שתהיה מבכה על בניה כאשר יגלה אותם נבוזראדן, כפי שכתוב בספר ירמיהו: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם".
ואז נהג לספר להם את סיפורו של פרופ' אברהם שלום יהודה, המופיע בספרו 'עבר וערב' (וכן ב'מבחר אמרים' של הרב אברהם בר אוריין, פרשת ויחי):
"פעם כשהייתי מטייל במדריד בירת ספרד עם ד"ר מקס נורדאו בימי המלחמה הגדולה והיינו מדברים על הקונגרס הציוני הראשון, שחתי לו על הרושם האדיר אשר עשה נאומו שנשא בגן העיר של באזל באחד הלילות של אותו קונגרס, בו דיבר לפני אלפי אנשים על האגדה 'רחל מבכה על בניה'.
"שאלתי את נורדאו מהיכן באה לו אגדה זו. האם גם הוא למד תורה עם רש"י בילדותו? והוא ענה לי: באחד הימים בפריז, בשעה שהייתי קובע לקבל חולים בביתי, באה אליי אישה ענייה מרחוב היהודים עם ילד בן שמונה או תשע שנים, להתרפאות. ראיתי בילד שפיקח הוא, אבל הרגשתי שהצרפתית שלו לקויה. שאלתי אותו באיזה בית ספר הוא לומד, והוא ענה לי בשפה רפה כמתבייש, שהוא לומד בחיידר, ואמו הוסיפה כמצטדקת שבעלה, אבי הילד, הוא מן הדור הישן ואינו רוצה שהבן ילך לבית ספר של גויים קודם שיגמור את חוק לימודיו בחיידר. הרהרתי אז בליבי אחרי בן הדור הישן הזה כמעט בזעם על מונעו מבנו השכלה אירופית, וכמעט בלעג שאלתי את הילד מה הוא לומד בחיידר. הילד נתמלא מיד ברגש נפלא והתחיל מספר לי ביידיש את הרש"י של רחל, שלמד בחיידר ביום לפני שחלה.
"באותה שעה, המשיך נורדאו לספר לי ברגש רב אף הוא, נזדעזעו כל איבריי ונימי לבבי התחילו מרתתים בשירה חדשה. עמדתי וחיבקתי את הילד ובליבי אמרתי: עם כזה, ששומר זיכרונות כאלה אלפי שנים ומשרישם בלב ילדיו, אינו יכול למות, ומובטח הוא חיי עולם".
"הדבר קרה, סיים נורדאו, בימים של עלילת דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק של אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לומר שהילד הזה היה אחד הגורמים להחזירני ליהדות, לאמונה בנצח ישראל ולקרב אותי לציונות".
הסועדים היו מרותקים לשמע הסיפור הנפלא על ד"ר נורדאו, איך חזר ליהדות ולציונות בזכות הילד שסיפר את הרש"י על רחל אמנו.
לאחר מכן סיפר אריה למבקרים על ליל סדר שערך לגדוד צבאי ליד קבר רחל. זה היה גדוד מיוחד: שליש יהודים, שליש דרוזים ושליש בדואים, שכולם חויבו להסב בסדר הגדודי.
לפני ליל הסדר ניגש אליו המפקד וביקש שלא יאריך בהגדה כי הם בפעילות מבצעית, ועליהם לצאת לפעילות. אריה עשה כבקשתו, והתרכז בעיקר בסיפור על ד"ר נורדאו ועל קבר רחל, כדי שידעו על מה הם שומרים.
למחרת, בזמן נטילת הידיים, אריה שם ליבו לכך שאחד החיילים מנסה לדבר איתו ומשתדל להסתיר זאת מחבריו. כאשר אריה נטל ידיים סמוך אליו, החייל פלט במהירות: "אני חייל בדואי בגדוד. איפה אפשר להתגייר?"...
כאן נהג אריה לסיים את שני הסיפורים, עבר לקבוצת סועדים נוספת וחזר שוב על הסיפורים.
באחד הימים, כשסיים לספר את שני הסיפורים הללו, ניגשה אליו מלצרית, עולה מחבר העמים, ואמרה כי שמעה חלק מהסיפורים בעודה עסוקה בחלוקת המנות, וביקשה שיספרם מתחילתם. אריה חזר באוזניה על שני הסיפורים.
המלצרית הייתה אחוזת רעד ומלמלה בהתרגשות "חשמל!... חשמל!...", ושאלה: "איך נוסעים לקבר רחל?".
כעבור תקופת מה ראה אריה את המלצרית במסעדה בתלפיות, אך הפעם עם מטפחת לראשה. "קבר רחל?", שאל, והיא אישרה: "בדיוק כך!".
וכך נוסף סיפור שלישי לסיפורים שאריה מספר למבקרים בקבר רחל. וכאשר הוא מספרם, תמיד יש מישהו שמגיב: "מי יודע, אולי החייל שהתגייר התחתן עם המלצרית שחזרה בתשובה...".
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com
מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il