בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה
הלכות הנלמדות מירידת המן - פרשת בשלח תשע"ח

וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ

*אלוקים הסכים להתחשב רק בנפש השפלה של הדור היוצא ממצרים, אבל לא בדור הבנים. על כן באה להם מכת הנחשים, שמעוררת אותם לגבורה. *חלק מהכבוד שהגויים רוחשים לעם ישראל הוא בגלל המחשבה של מייק פנס וחבריו שעם ישראל הוא מקור הטוב בעולם.

undefined

הרב שמואל אליהו

ו' שבט תשע"ח
13 דק' קריאה 60 דק' צפיה
נפש שפלה – מול נפש גבוהה
והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה
אלוקים הנחה את בני ישראל לא להגיע לארץ ישראל דרך פלישתים הקצרה, "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג יז). בשעה הזאת עדיין הייתה "נפשם שפלה" כנפשו של עבד "והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" (אבן עזרא יד יג). רק כעבור ארבעים שנה התחלף דור המדבר בדור אחר "שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה", דור שנלחם בסיחון ובעוג וכובש את ארץ ישראל מידי הכנענים בהנהגת יהושע.
בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים – גיבורים ויראי חטא
זאת הסיבה שבאותה שעה, לפני קריעת ים סוף, ה' לא מצפה מעם ישראל שיילחם במצרים, והוא עושה בעבורם את העבודה. "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד יד). זאת גם הסיבה שבגללה משה אומר ליהושע בסוף הפרשה "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז ט). אי אפשר לקחת את כל העם, חלקם עדיין עם נפש שפלה. בחר רק "בעלי גבורה אנשי מלחמה" (אבן עזרא). "גיבורים ויראי חטא" (רש"י). "גוברין גברין ותקיפין בפקודיא ונצחני קרבא" – אנשים חזקים, תקיפים בתורה ומנצחים בקרבות (תרגום יהונתן). כי רק אנשים תקיפים בתורה יכולים לסגל לעצמם נפש גבוהה חודשים אחרי יציאת מצרים, להילחם ולנצח.
יה יושיעך מעצת מרגלים
יהושע בן נון היה איש כזה, ולכן הוא נועד לבחור את האנשים שיצאו להילחם בעמלק. יהושע הוא האיש שייבחר אחרי ארבעים שנה לכבוש את הארץ בעוצמה של תורה ולנצח 31 מלכים. יהושע הוא האיש שלא הלך בעצת המרגלים. אילו כל המרגלים ואנשי הדור ההוא היו מסגלים לעצמם את גבורתו של יהושע - היו יכולים להיכנס לארץ באותה שעה. כיוון שלא עשו כן, נשארו עם הנפש השפלה, ראו את עצמם כחגבים "וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה" (במדבר לב יג).
נפש שפלה בדור העבדים, לא בדור הבנים
הבנים של אותו דור לא גדלו כעבדים, עליהם נאמר : "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ" (במדבר יד לא). הם היו יכולים לסגל לעצמם נפש גבוהה. אבל זה לא קורה מאליו. התורה מספרת על הניסיון הראשון שלהם להיכנס לארץ ישראל מדרום. "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". עם ישראל אוזר אומץ לרגע, נלחם וכובש את ערי מלך ערד. אבל אחר כך חוזרים בני ישראל על עקבותיהם באופן מפתיע ולא נכנסים בדרך הפתוחה לארץ מדרום. "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" - "בקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע" (ירושלמי יומא ב ע"ב).
גם אחרי שהם חוזרים לדרך השפיות הם מלאי תלונות. "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". אלוקים שולח להם נחשים ושרפים, לעצור את הבכיינות ואת הפחדים, והם מתיישרים ומפסיקים.
מסתבר שאלוקים הסכים להתחשב רק בנפש השפלה של הדור היוצא ממצרים, אבל לא בדור הבנים שמתמסכן. כאן אלוקים כבר לא מוותר. אין להם שום הצדקה לנפש שפלה. על כן באה להם מכת הנחשים, שמעוררת אותם לגבורה. הם מתחזקים, נלחמים בסיחון ובעוג בגבורה ומנצחים.
אל תהיו כעבדים
כדי שנשמור על הנפש הגבוהה הזאת, אלוקים מצווה אותנו מיד בתחילת פרשת משפטים לא להיות עבדים. עבד שרוצה להיות עבד עולם - נרצע באוזנו ובדלת. ובגמרא (קידושין כב ע"ב): "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" וְגוֹ'. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֵר, מַה נִּשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכָּל הָאֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי (ויקרא כה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" - וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אֲדוֹן לְעַצְמוֹ - יֵרָצַע (שמות כא).
"וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת" וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חֹמֶר, מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדַיי בְּמִצְרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי, "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" - וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהוֹצֵאתִים מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ - יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם.
פיו של מייק פנס מלא שירה על ישראל
וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ
שירת הים היא מעמד נבואי שבו כל העם מתנבא ורואה את העתיד. רואה בנבואה את הכניסה לארץ ואת בניין המקדש. רואה את הגאולה השלמה שתהיה באחרית הימים. הם שרים כולם: "ה' ימלוך לעולם ועד", שפירושו "ממזרח שמש עד מבואו". חלק מהתגשמות הנבואה התקיימה השבוע על במת הכנסת, כשסגן נשיא ארה"ב מייק פנס אמר כי תקומת מדינת ישראל היא בסיס לאמונה באלוקים של רבים בעולם, שרואים את נבואות הנביאים, שנאמרו לפני אלפי שנים, מתגשמות אחת לאחת במדינת ישראל.
מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?
אחד הדברים שהוזכר בנאום, וסגן הנשיא מזכיר שוב ושוב בנאומיו, הוא הפסוק המובא בישעיה (סו ח) שמדבר על המהפך המהיר שיקרה בגאולת עם ישראל. ישעיהו שואל: "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?".
חוזר ואומר סגן הנשיא, כי את התשובה לשאלה הזאת קיבלנו בדורנו. כולנו שמענו כיצד בשנת תש"ה הושמדו יהודים על אדמת אירופה. כעבור שלוש שנים בלבד, בשנת תש"ח, קם עם ישראל על רגליו, נלחם מול עשר אומות שקמו עליו וניצח. התקיים בו "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". התקיים בו "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'", והתקיים בו "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ‍ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס". מסתבר שביום אחד אפשר להפוך ארץ שוממה לארץ פורחת. מסתבר שאפשר להוליד עם שיצא ממשרפות ולהפוך אותו לעם גיבור, והכול בתקופה קצרה. "כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ".
הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם
לא לחינם מביא סגן הנשיא את הפסוקים הללו, כי בהמשכם מובאת ההבטחה של הקב"ה להמשיך את התהליך. "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה'". האם אני אעצור את הגאולה באמצע? "אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה סו ט). המשמעות של כל זה היא אמונה ושמחה בתהליך. "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (סו י). רק באמצעות האמונה בגאולה נזכה להיות חלק ממנה, נצמח איתה ונתכבד מכבודה (סו יא). "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ" (סו יב).
חלק מהכבוד שהגויים רוחשים לעם ישראל הוא בגלל המחשבה של פנס וחבריו שעם ישראל הוא מקור הטוב בעולם. מייק פנס הזכיר בנאומו את דברי אחד הנשיאים הגדולים של ארה"ב, ג'ון אדאמס, שאמר כי התרומה של עם ישראל לתרבות העולם היא יותר מכל תרומה שתרמו אומות אחרות. מייק פנס משייך את כל ההצלחה של ארה"ב לעובדה שהמייסדים שלה אימצו את רוח החרות, הערכים והחזון של עם ישראל. על פיהם הם בנו את החברה בארה"ב ובגלל זה ארה"ב מצליחה.
ברכת המן בפירות ארץ ישראל
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא
בספר יהושע נאמר שהתאריך המדויק שבו בני ישראל הפסיקו לאכול מן היה ט"ז בניסן. "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה יא). זאת אומרת, שתבואת הארץ החליפה את אכילת המן באותו יום, ולכן הקרבת העומר באותו יום - ט"ז ניסן.
המן נמצא בפירות הארץ
בעל "שער החצר" (פרק קסט) מסביר לנו בשם המקובלים, שהמן לא הפסיק בט"ז בניסן, הוא רק החליף צורה וממשיך להתקיים בתוך פירות ארץ ישראל. "כתבו המקובלים, שבזמן שהייתה ארץ ישראל בקדושתה ומזבח בנוי על תילו, קדושת פירות ארץ ישראל וטעמם היה גדול מקדושת המן וטעמו. ובשביל זה לא ירד המן בארץ ישראל רק במדבר ארבעים שנה, כי לא היו צריכים בארץ ישראל לקדושת המן. וכבר ידוע גודל הזדככות אכילת המן, שהוכרחו לאכול המן שיזדכך גופם לקבלת התורה הקדושה, ועוד כמה מעלות נפלאות כידוע".
הלכות שנלמדות מירידת המן
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ
זו הסיבה שחכמים למדו מהמן הלכות רבות שקשורות לסעודות שבת, כי אם נאכל את הסעודות שלנו בצורה נכונה, נרגיש בהן את טעם המן, נתעלה ממדרגתו ונרגיש את ברכתו בתוך המאכלים שלנו. על המן שאכלו בשבת נאמר שהוא צריך הכנה. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז ה). לכן לא היו יוצאים ללקט אותו בשבת, אע"פ שהיה יכול לרדת על פתח האוהל שלהם. כך הוא הכלל, כל דבר של קדושה צריך הכנה. וכך שבת ומאכליה.
על כן אמרו חכמים בגמרא (שבת קיז ע"ב): "אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' – לאלתר". ומהפסוק הזה למדו בגמרא (פסחים מז ע"ב) שמוקצה הוא איסור תורה: "ומוקצה דאורייתא הוא? אמר ליה: אין. דכתיב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'". גם מי שלא פוסק שמוקצה הוא מהתורה, מקור דברי חכמים שאסרו מוקצה הוא מחובת ההכנה לצורכי שבת. זאת הסיבה שבגללה אנו משתדלים להכין את כל צורכי השבת מערב שבת, שלא נצטרך לטרוח כלל בהכנתם בשבת.
על כן נפסק בשו"ע (רמט א) ש"אין הולכים בערב שבת יותר מג' פרסאות, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת, בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו". ועוד כתב (רנ א) "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו וכו". וכן "יסדר שולחנו ויציע המטות ויתקן כל ענייני הבית, כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבהכ"נ" (שו"ע אורח חיים - סימן רסב א).
וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ
מהפסוק "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" למדו חכמינו איך צריך להיראות האוכל שלנו בשבת לפני אכילתו. חכמינו למדו מהפסוק הזה שהטל היה מכוסה מלמעלה ומכוסה מלמטה. "כְּתִיב 'וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן עָלָיו' (במדבר יא). וּכְתִיב 'וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל' (שמות טז). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, טַל מִלְמַעְלָה, וְטַל מִלְמַטָּה, וְנִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּח בְּקוּפְסָא" (יומא עה ע"ב). על כן פירש רש"י את המילה מְחֻסְפָּס כמו דבר המונח בחפיסה.
מהטעם הזה אנו מכסים את השולחן במפה, ובנוסף מכסים במפה את הלחם שאנו אוכלים בשבת. שנרגיש שהוא כמו מן. ומכבוד שבת הוא שתהיה מפה פרוסה על השולחן כל יום השבת עד לאחר ההבדלה (מ"ב ד'), ולכן יש נוהגים לשים ב' מפות על השולחן כדי שלא יישאר השולחן מגולה בשעה שמוציאים את המפה כדי לנערה או להחליפה (הרמ"א רסב א', ומ"ב ד', וכה"ח י"ד).
תשתדל האשה לסדר את השולחן ולפרוס את המפות לפני שהבעל מגיע מבית הכנסת, שכשיבוא הבעל לביתו ימצא את הבית מסודר, השולחן ערוך, הנרות דולקים והכל מוכן לסעודה. ואם לא הספיקה לפרוס את המפות קודם שיגיע הבעל – יפרסו את המפות על השולחן ועל החלות קודם הקידוש. אחר שתניח מפה העליונה, תניח שתי ידיה על השלחן, ותאמר פסוק 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'' ועל ידי דבור זה תשרה הקדושה על השלחן" (בן איש חי שנה שניה וירא יז).
הטעם השני לכיסוי הפת בשעת הקידוש הוא סדר הברכות. שבדרך כלל מברכים "המוציא" או "מזונות", ואחרי כך "בורא פרי הגפן", ובקידוש אנו מברכים על הגפן תחילה. לכן מכסים את הפת בשעת הקידוש.
יש כמה נפ"מ הלכתיות בין שני הטעמים. א] האם ביום טוב מכסים את הפת? ב] האם מכסים עוגות, או רק לחם? ג] האם כיסוי שקוף מועיל? (שו"ע רעא ט, בא"ח בראשית כ, ובב"י) ד] האם גם בסעודה שלישית שאין בה קידוש מכסים את הפת? (שו"ע רע'א ט, מ"ב רע'א מ"א). ה] האם אדם שאין לו יין ומקדש על חלות צריך לכסות אותן בשעת הקידוש? התשובה לכל השאלות היא, שבכל המקרים הללו מכסים את החלות, כי אנו מכסים אותן גם בגלל הטעם ההלכתי של קדימה בברכות וגם בגלל שאנו צריכים להרגיש שהאוכל שאנו אוכלים בשבת ובחג הוא כמו מן (בא"ח ש"ש בראשית כ).
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד
אחת ההלכות החשובות שנלמדות מירידת המן היא אכילת לחם משנה. ולכן בשבת "בוצע על שתי ככרות (שלמות), שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה" (שו"ע רעד א). וכך עושים בכל סעודות שבת. גם נשים שאוכלות לבדן חייבות בלחם משנה (בא"ח ש"ש וירא טו, כה"ח שם יד).
אין צורך שלפני כל המסובין יהיה לחם משנה, ודי בכך שלפני המברך יהיו שני לחמים והוא יברך ויבצע על לחם משנה עבור כולם. כדי שאנשים ישימו לב שהמברך מוציאם ידי חובה, יאמר קודם לכן: "ברשות מורי ורבותי". ולאחר שבצע לעצמו כזית מפרוסת "המוציא" ייתן לאשתו כביצה מהפת, ואחר כך יניח לפני כל אחד ואחד פרוסה לפניו. וייזהרו המסובים לא לדבר בין הברכה לאכילה (עיין שו"ע קסז ס"ע ו והחונים עליו).
אם אין לו שני לחמים שלמים, ויש לו לחם פרוס שנמצא סגור בשקית וכד' - יכול להשתמש בו בדיעבד כלחם שלם. וכשיש שני חצאי לחם ואין לחם שלם, אפשר לחברם בקיסם עץ שאינו מוקצה וכדו', ויהיה הלחם כשלם (כה"ח רע"ד ד'). אם אין לו גם לחם כזה - ייקח אפילו שתי פרוסות כדי שיהיה זכר ללחם משנה.
אם יש לו רק פת אחת שלמה, יכול לצרף אליה מצה או ביסקוויט שלם כ"לחם משנה". ואע"פ שמברכים עליהם בדרך כלל "מזונות", כאן מברך "המוציא" על הלחם, והם משמשים רק כ"לחם משנה". ויברך עליהם ועל הלחם כששניהם בידיו, ויאכל מהלחם (עיין כה"ח שם ו').
לדעת רבנו האר"י צריך לסדר בשולחן י"ב כיכרות בכל סעודה משלוש סעודת כסדר הזה: שישה כיכרות מצד ימין, ושישה כיכרות מצד שמאל. ששת הכיכרות הימנים יהיו מסודרים ג' על ג', שלושה כיכרות למטה, מונחים כעין סגול, ושלושה עליהם. וכן בצד שמאל. ויש לעשות רווח, בין ו' הכיכרות שבצד ימין, לו' הככרות שבצד שמאל (עיין בא"ח ש"ש וירא טו). כשבוצע על י"ב ככרות יברך על שני הכיכרות האמצעיים. וקודם ברכת המוציא ייקח את שני הכיכרות האמצעיים העליונים, ויחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים כיכר אחד שיש לו שני פנים משני צדדיו כדמיון "לחם הפנים" שבמקדש. יאחזם בין שתי ידיו, יברך "המוציא" בעודם בין ידיו. אחר שיגמור את הברכה יבצע מלחם הימני שיעור "כזית", ויטבלנו שלוש פעמים במלח, ויאכלהו לשם מצוות סעודת שבת. ויבצע ממנו "מנה כפולה" וייתן לאשתו.
וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ
ראוי שיהיו לחמים נאים לכבוד שבת. ונהגו לכבד את השבת בחלות או במיני מאפה מיוחדים. ויש כאלה שמהדרים לקנות לכבוד שבת חלה מתוקה ששמו בה סוכר או שמן וביצים וכד'. ובחלה שאוהבים מקיימים את המצווה בהידור. אמנם אם מרגישים בה טעם המתיקות מחמת הסוכר וכד', לדעת מר"ן ברכתה "מזונות", ואין יוצאים בה ידי חובת פת (שו"ע קס"ח ז', כה"ח ח"ן). והרוצה לאכול חלה מתוקה, יברך "המוציא" על חלה רגילה, ויאכל ממנה כביצה או לפחות כזית, ורק אח"כ יאכל מהחלה המתוקה. לדעת הרמ"א ברכתה של חלה מתוקה היא "המוציא", אלא אם כן הייתה מתוקה הרבה כעוגה.
מצווה להביא על השולחן מלח קודם שיבצע, על פי הפשט – כדי שהאוכל יהיה טעים. ועל פי הטעם הפנימי הטעם הוא מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה דומה לקרבן, ונאמר על הקרבנות בבית המקדש: "על כל קרבנך תקריב מלח". ואם אין מלח – יכול לטבול את החלה בסלט או במשהו אחר. אבל לא ימתין זמן רב עד שיביאו לו מלח, משום הפסק, אלא יבצע מיד ויאכל, ובעת שיביאו המלח אח"כ יטבול בו שארית הפרוסה ג"פ (שם י).
וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה', הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה
מהפסוק הזה שמוזכרת בו המילה "היום" שלוש פעמים למדו חכמינו (שבת קיז ע"ב) כי אדם צריך לאכול בשבת שלוש סעודות: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפַּרָא, כֹּל הַמְקַיֵּים שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, נִיצוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנֻיּוֹת - מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמְדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם, וּמִמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ - כְּתִיב הָכָא, "יוֹם", וּכְתִיב הָתָם, (מלאכי ג) "הִנֵה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹא יוֹם ה'" וְגוֹ'. מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם - כְּתִיב הָכָא, "יוֹם", וּכְתִיב הָתָם (צפניה א) "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא". מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג - כְּתִיב הָכָא, "יוֹם", וּכְתִיב הָתָם (יחזקאל לח) "בְּיוֹם בֹּא גּוֹג".
על כן צריך אדם להיזהר לא לאכול מיני מתיקה ועוגות לפני סעודה שנייה, כדי שיהיה לו תיאבון לעיקר הסעודה. אלא אם כן אוכל אחרי ותיקין, זמן רב לפני הסעודה השנייה (ובשו"ע הגר"ז ס"י ובקונטרס אחרון ד כתב היתרים למנהג זה. והחכם עיניו בראשו יאכל רק לאחר הקידוש רק כזית לצאת ידי חובת "קידוש במקום סעודה").
עוד נפסק בשו"ע (רצא א): "יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם אי אפשר לו כלל לאכול - אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית". ובגלל מעלתה הגדולה "אחד האיש ואחד האשה חייבים לקיים סעודה שלישית עם לחם כסעודה ראשונה ושניה. ויעשו אותה על שולחן ערוך, מכוסה מפה וכד'. ואפילו חל יו"ט להיות במוצאי שבת ג"כ צריך לקיים סעודה שלישית בפת" (בא"ח חיי שרה יג). ובדיעבד כשהוא שבע ביותר יכול לסמוך על הדעה שאפשר לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן או בפירות.
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
גם איסור לצאת מחוץ לתחום נלמד מפרשת המן. התורה אומרת לנו כי בגלל שה' נותן לנו מזון, איננו צריכים לצאת לחפש אותו במקומות אחרים. "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט כט). מדין זה למדו חכמים שלא יוצאים מחוץ לתחום שבת שהוא אלפיים אמה לכל עבר.
ויהי רצון שתתקיים בנו הנבואה המדברת על הגויים שיבואו לעם ישראל בעת הגאולה ויורשו לשמור את השבת: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". אמן ואמן.

סיפורים

שיעור בשיעורים

סיפר הרב זצ"ל: פעם הייתי בצרפת, וביום שבת הגישו לשולחן צלחת מלאה דגים, וכן בשר בשפע רב, גם הרבה ירקות. אבל לחם לא הביאו, כי אם מעט מאוד, שיעור ארבע אצבעות על ארבע אצבעות, כמו גודל האצבעות שלי, לא יותר מזה. כנראה שלמדו את זה מינאי המלך, שהיה אוכל הרבה דגים והרבה בשר, אבל את הלחם היה אוכל שיעור מועט. ולכאורה איך מברכים ברכת המזון במצב כזה? הלוא אין כאן שיעור שביעה בפת כלל, ואיך אפשר לברך ברכת המזון באופן זה?
בסעודת שבת הביאו לחמניות קטנות ודקות. ואמרו לי: "זה לחם משנה". אמרתי להם: "אין בזה אפילו כזית"! והם אמרו לי: "כאן בצרפת לא אוכלים הרבה לחם". אמרתי להם שכל הלחם שנמצא על השולחן לא יספיק ללחם משנה, וכי מי שנוהג כך – לא נוהג כדין אפילו שזה מנהג המדינה. וצריך לשנות את מנהגו לפחות ביום שבת – שצריך לאכול לחם משנה.

כבוד השבת וכבוד האישה
סיפר הרב זצ"ל: לפני כמה שנים אמרתי באחד השיעורים: קוגל – ברכתו "מזונות". וידוע שהקוגל עשוי מאטריות ומבשלים אותן ואחר כך אופים בתנור, ואם אוכל שלוש חתיכות של קוגל נכנס לספק אם יברך ברכת המזון או "על המחיה".
אחד השומעים הלך ואמר להרה"ג אלישיב שליט"א שהרב אליהו מחדש חידושים, שמי שאוכל ג' חתיכות מהקוגל נכנס לספק וכו', אמר לו הרה"ג אלישיב שליט"א, תגיד תודה רבה, אני במקומו הייתי אומר לך שזה לא ספק ברכת המזון אלא ודאי ברכת המזון.
והוסיף הרב ואמר דבר חשוב: כשנמצא בבית הכנסת ויש קידוש וכדו' ומגישים קוגל, לא יאכל אלא מעט, כדי שלא ייכנס לספק בעניין הברכה האחרונה, וכן כדי שיישאר גם לאורחים האחרים, וכן כדי שיוכל לשוב לביתו ולאכול מהמאכלים שאשתו הכינה, שאם ישבע ממה שאוכל בקידוש בבית-הכנסת לא יוכל לאכול מה שהכינה אשתו, וכשהיא תגיש את המאכלים הוא ימצא בהם פגמים שהם חמים מדי או חריפים או הערות אחרות. ואיפה כבוד שבת ואיפה כבוד האישה שטרחה לבשל את כל התבשילים לשבת?



תשובה כהלכה
לא על הבשר לבדו.האם בסעודת הבוקר בשבת צריך לאכול דווקא ארוחה בשרית, בעוד שזה מכביד על חלק מאנשי הבית לאכול אח"כ סעודה שלישית, או שאפשר גם חלבי בבוקר?
אין מניעה לאכול חלבי. העיקר לאכול לחם בשלוש הסעודות.

לא על הלחם לבדו.האם יש זמן ביום שישי שאסור לאכול לחם בגלל הקרבה לשבת?
סעודה שרגיל בה אין איסור, אבל מצווה להימנע שלוש שעות זמניות קודם השבת כדי לאכול סעודת שבת לתיאבון. ומנהג הרב אליהו זצוק"ל היה לא לאכול כלל לחם ביום שישי, ובוודאי לא מחצות היום.

בורא מיני פריקסה.מה מברכים על לחם מרוקאי שנקרא פריקסה?
על פריקסה המטוגן בשמן עמוק מברכים "בורא מיני מזונות". גם כשאוכלים ממנו כמות גדולה לא מברכים לפניו ברכת "המוציא" או ברכת המזון לאחר אכילתו, מאחר שאין קביעת סעודה על מזונות מטוגנים או מבושלים. אבל אם אופים אותו בתנור, הפריקסה נחשב כלחמנייה לכל דבר ומברכים עליו "המוציא" וברכת המזון. במקרה כזה, יש להפריש ממנו חלה בברכה, כמו בכל אפיית לחם.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il