בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לב הלימוד -הלכות שבת ד'

undefined

הרמב"ם היומי

שבט תשע"ח
7 דק' קריאה
פרק כא – איסורי דרבנן
חכמים אסרו לעשות כמה דברים בשבת: כדי שהאדם ישבות, מפני שהם דומים למלאכה, או גזירה שמא יעבור על איסור תורה. אסור לפנות מחסן או לשחק משחקים על הקרקע (כגון גולות) גזירה שמא ישווה גומות. וכן אסור לטאטא את הקרקע (שאינה מרוצפת) שמא ישווה גומות. אסור לעלות על העץ או להשתמש בו גזירה שמא יתלוש ענף. וכן אסור לרכוב על בהמה או להשתמש בה שמא יתלוש ענף (כדי להנהיגה). וכן אסור לאכול פירות שנשרו בשבת, או להריח פירות מחוברים לעץ שמא יתלוש. אסור לסחוט פירות בשבת גם אם רוב בני אדם אינם סוחטים אותם, וכן אסור להשתמש במשקים שיצאו מן הפירות בשבת – שמא יסחוט. אסור לבריא להתרפא בשבת שמא ישחק סממנים. אסור להאכיל חיות כדרך שעושה בחול, שמא יעשה מלאכה בהכנת האוכל, אלא מניח לפניהם והם אוכלות. ואם אינם חיות שלו אלא חיות בר, אסור להאכילן כלל.

פרק כב – איסורי דרבנן- המשך
אסרו חכמים לרדות פת מן התנור שמא יבוא לאפות. אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת גזירה משום הבלנים שהיו מחממים מים בשבת, אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמים מותר.
מותר לשרות במים חמים דבר שכבר נתבשל מערב שבת. מותר לחמם מים בשמש.
אסור להשתמש בספוג שמא יסחוט. וכן אסור לכסות חבית מים בבגד לא ייעודי, שמא יסחוט. אסור לשפשף מבחוץ בגד שהתלכלך, שמא יכבס. מי שנרטבו בגדיו אסור לו לשטחן לייבוש אפילו בתוך ביתו גזירה שמא יאמרו שכיבס בגדיו בשבת.
אסור לאישה להתאפר בשבת, שהיא כצובעת. וכן אסור לגדול שער הראש, שנראה כבונה.
אסור לעשות או לסתור אהל ארעי בשבת, שמא יעשה כן באהל קבע. אבל מותר להוסיף על אהל ארעי בשבת.

פרק כג – איסורי דרבנן- המשך
אסור להשמיע קול בשבת, בין ביד ובין בכלי. שמא יתקן כלי שיר. וכן אסור לרקוד או למחוא כפיים. אסור לשוט על פני המים שמא יתקן סירה. אסור לשטוף סירים וצלחות שלא לצורך סעודה אחרת באותה שבת, או להציע מיטות לצורך מוצ''ש. אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שנראה כמתקן, אבל לאדם טמא מותר לטבול בשבת. וכן אסור להפריש תרומה בשבת, שנראה כמתקן.
אסור ללוות והלוות, לקנות למכור לשכור או להשכיר שמא יכתוב. וכן אסור לעשות דין שמא יכתוב. אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להם שמא יכתוב, וכן אסור לקרוא בשטרות שמא יכתוב.
אם נפלה דליקה אסור להציל חפצים מן הבית ללא הגבלה אפילו לחצר שיש בה עירוב, שמא יבוא לכבות, אלא מותר רק מזון שהוא צריך לאותה שבת, כלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש.

נקודה להרחבה:
בעניין האיסור לרקוד ולמחוא כפיים שמא יתקן כלי שיר כתב הרמ''א בשם ר''ת: ''וי''א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל''.

פרק כד – ''ממצוא חפצך ודבר דבר''
ישנם דברים האסורים בשבת אע''פ שאינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה, אלא שהם התעסקות בענייני חולין, ונאסרו מכוח הפסוק בישעיה ''אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי... וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר''. אסור לאדם לדבר על עסקיו – מה יקנה או ימכור וכדומה, אך הרהור מותר. וכן אסור ללכת עד קצה התחום כדי שמיד במוצ''ש יוכל לשכור פועלים או לעשות מלאכה אסורה. ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת. אסור לרוץ ולדלג בשבת, אך לדבר מצווה מותר. וכן מותר לחשב חשבונות של מצווה, וללכת לקצה התחום לצורך מצווה. וכן מותר להפליג בספינה בערב שבת לצורך מצווה, בתנאי שיתנה עם הגוי שלא יעבוד בשבת במלאכת הספינה.
כל הדברים האסורים משום שבות, גזרו עליהם רק בשבת עצמה, אבל בין השמשות מותרים לצורך מצווה או בשעת הדחק. לדוגמה, מותר לעלות באילן בין השמשות כדי להביא לולב או שופר.
גזרו חכמים על דברים מסוימים שלא לטלטלם בשבת ('מוקצה'). טעם הגזירה: א. שלא יתעסק כל היום בטלטול. ב. שלא יבוא לעשות מלאכה. ג. שגם אנשים שאינם בעלי מלאכה ירגישו את השבת. גדרי מוקצה יבוארו בפרקים הבאים.

פרק כה – מוקצה
כלי שמלאכתו לאיסור (כגון פטיש, המיועד לבניה) אסור לטלטלו לצורך הכלי (כגון להצניעו שלא ייגנב), אך מותר לטלטלו לצורך גופו (כגון לשבור בו אגוזים) או מקומו (כגון שמונח על המיטה וצריך את המיטה). אבל דבר שאינו כלי (כגון אבן או מטבע) אסור לטלטל כלל (מוקצה מחמת גופו). כלים יקרים שאדם מקפיד עליהם שלא ייהרסו (כגון סכין של טבחים) אסור לטלטלם (מוקצה מחמת חסרון כיס). כלי שהוקצה מחמת איסור (כגון נר שדלק בכניסת השבת ועל כן היה אסור בטלטול בעודו דולק) אסור בטלטול גם לאחר שהלך הדבר שגרם לו איסור (שנכבה הנר). כלי מאוס מותר לטלטלו בשבת.
שני דברים שאחד מותר לטלטלו ואחד אסור לטלטלו ואי אפשר לטלטל אחד בלא השני, אם צריך את הדבר שמותר, יכול לטלטלו אע''פ שהדבר האסור יזוז (טלטול מן הצד). וכן אם שכח מעות על הכר, יכול לנער את הכר כך שיפלו המעות. אבל אם הניח את המעות מערב שבת על הכר בכוונה, נאסר הכר עצמו בטלטול, אפילו אם נטלו המעות (בסיס לדבר האסור).
אסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר לגרום לכלי שיהא אסור בטלטול, שנראה כסותר, ולכן אסור להניח כלי תחת הנר לקבל את השמן הנוטף.

פרק כו – מוקצה- המשך
כלי אריגה שאינם כבדים דינם ככלי שמלאכתו לאיסור. מטאטאים דינם ככלי שמלאכתו להיתר, כי במקום מרוצף מותר לטאטא. לבנים שנשארו מהבניין דינם ככלי שמלאכתו להיתר, שראויים להסב עליהם. מותר לטלטל חתיכת חרס קטנה, כיוון שראויה לכסות פי כלי קטן, וכן מותר לטלטל שיירי מחצלאות. אבל שיירי בגדים פחות משלוש על שלוש אצבעות אין בהם שימוש כלל ואסורים בטלטול. לוחות המיועדים לסתימת פתחים בבית, אם ניכר שמיועדים לכך, כגון שקשורים ותלויים בפתח, או שיש בהם סימן אחר המעיד על ייחודם, מותר להשתמש בהם. כל דבר מטונף שנמצא לפני האנשים מותר להוציאו לאשפה (גרף של רעי).
אין על אוכל שם מוקצה ואפילו שלא חשב לאכלו מערב שבת (כגון אוכל שמיועד לסחורה), חוץ מתאנים וענבים ששטחן לייבוש על הגג, שמסיח דעתו מהם לחלוטין, כיוון שמסריחות בזמן הייבוש. וכן מותר לטלטל כל דבר הראוי למאכל בהמה, בתנאי שהיא בהמה המצויה אצל אנשים.
מותר שמן שנר אסור לטלטלו משום שהוא מוקצה מחמת איסור.
אסור לטלטל מת בשבת, אבל מותר לדאוג לניקיונו כדי שלא יסריח. ואם הוא מוטל בחמה מותר להניח עליו דבר המותר בטלטול, ולטלטלו אגב אותו הדבר. אם אי אפשר לעשות זאת ניתן ליצור מעין מחסה מעל המת ע''י אנשים הפורשים מחצלת (לצורך עצמם) משני צדי המת. מת שהסריח בבית, מותר לטלטלו לכרמלית.

פרק כז – תחומין
מן התורה אסור לצאת מחוץ לתחום העיר יותר משנים עשר מיל (כ12 ק''מ). חכמים גזרו שלא לצאת יותר מאלפיים אמה (כק''מ).
אדם ששבת בדרך, יש לו אלפיים אמה ממקום שנמצא בו. ואם נמצא בתוך רשות היחיד, יש לו אלפיים אמה מקצה רשות היחיד. אם היה בדרכו לעיר, ושבת בתוך אלפיים אמה לעיר – דינו כמי ששבת בעיר, ויש לו אלפיים אמה לכל כיוון מקצה גבול העיר.
אדם שיצא מחוץ לתחום בשבת, אסור לו ללכת יותר מארבע אמות לכל כיוון, אפילו אם יצא בשוגג. אולם אם יצא וחזר בשוגג או באונס – דינו כאילו לא יצא. אם יצא לדבר מצווה (כגון לעדות החודש, או לפיקוח נפש), אף שהתברר בסוף שהמצווה כבר נעשתה ע''י אחרים, יש לו אלפיים אמה לכל כיוון.

נקודה להרחבה:
דעת הרמב''ם שהאיסור לצאת בשבת יותר מי''ב מיל הוא מן התורה, וכן דעת הגאונים. ראשונים אחרים (רמב''ן, רשב''א) סוברים שכל איסור תחומין הוא דרבנן.

פרק כח – מדידת התחום
כל בית דירה הקרוב לעיר פחות משבעים אמה ושני שליש מצטרף אל העיר, והמדידה של אותה צלע של העיר נעשית מאותו בית. וכן שתי ערים הקרובות זו לזו פחות ממאה ארבעים ואחת אמה ושליש נחשבות כעיר אחת גדולה. עיר ארוכה, או משולשת יוצרים לה מרובע ומודדים מכל צלע של המרובע אלפיים אמה. אם בנויה בצורת קשת, ויש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדים מן היתר.
המדידה נעשית בחבל של חמישים אמה. אם הגיע לגיא תלול, אם ארכו פחות מחמישים אמה, מודד אותו בקו אווירי, ואם יותר מחמישים אמה, מודד במקום שאין גיא. אם הגיא אינו תלול מודדים שני אנשים בחבל של ארבע אמות המתוח בקו אווירי, והולכים ויורדים במורד הגיא. אם מדדו שני אנשים והגיעו לתוצאות שונות – שומעים לזה שריבה. אפילו עבד או שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, וכן גדול נאמן להעיד על מה שראה כשהיה קטן, כיוון ששיעור אלפיים אמה הוא מדרבנן.

נקודה להרחבה:
בזמן הזה, שניתן למדוד בצורה מדויקת בקו אווירי באמצעות מפות מדויקות ותצלומי לווין, כתבו אחרונים שאין צורך במדידה בחבלים. אחרונים אחרים הצריכו להפחית מספר אחוזים מהמדידה במפה כדי לכסות את ההפרש האפשרי בין מדידה בקו אווירי למדידה בשטח.

פרק כט – קידוש והבדלה
מצווה מן התורה לקדש את השבת בדברים בכניסתה וביציאתה, שכתוב ''זכור את יום השבת''. אסור לאכול או לשתות קודם הקידוש או ההבדלה. חכמים תקנו לעשות את הקידוש וההבדלה על היין. חובה לעשות את הקידוש במקום שאוכלים סעודת שבת. אם אין לו יין יכול לקדש על הפת, אולם אין להבדיל על הפת. עוד תקנו לעשות קידוש ביום קודם הסעודה ע''י ברכת בורא פרי הגפן. ניתן לקדש גם מעט קודם כניסת השבת, וכן להבדיל מעט קודם צאת השבת (ללא מלאכה).
מותר לקדש רק על יין הראוי לניסוך על גבי המזבח, אבל יינות שריחם רע וכדומה פסולים לקידוש. חובת קידוש קיימת גם בימים טובים, וחובת הבדלה גם ביום הכיפורים, אך אין מברכים על הבשמים במוצאי יו''ט ויום כיפור, ואין מברכים על הנר במוצאי יו''ט. כמו כן, אין עושים הבדלה במוצאי יו''ט שחל בערב שבת.

נקודה להרחבה:
הרמב''ם כותב שמדינה שרוב יינה שכר, מותר להבדיל על השכר, שהוא חמר מדינה. הפוסקים נחלקו מהו בדיוק חמר מדינה: יש שכתבו שצריך דווקא משקה משכר (כגון בירה), ויש שכתבו שכל משקה חשוב שמכבדים בו אורחים יכול לשמש כחמר מדינה.

פרק ל – כבוד שבת ועונג שבת
מן הפסוקים בישעיה לומדים שיש לכבד ולענג את השבת. כבוד שבת כולל רחיצה בערב שבת, לבישת בגד נקי שונה מהבגד של יום חול, הימנעות מאכילת סעודה בערב שבת, וסידור הבית והשולחן. חייב האדם בעצמו להשתתף בהכנות לכבוד שבת, אף שיש לו אנשים שיעשו זאת.
עונג שבת כולל הכנת תבשילים מיוחדים לשבת, אכילת שלוש סעודות (כולל יין ולחם משנה בכל סעודה), אכילת בשר ושתיית יין, הימנעות מתענית בשבת, מצוות עונה, וכן שלא להפליג ולא לצאת למלחמה פחות משלושה ימים קודם שבת.

הלכה טו:
השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר ''אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו''', וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ''אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר''.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il