ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קריאת שמע בכלליות ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה פסוקי דזמרה וקריאת שמע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

קריאת שמע בכלליות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

מצוות קריאת שמע
מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר. וקוראים שלוש פרשיות, הראשונה: "שמע" (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השניה: "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים. תקנו חכמים להקדים את פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת "והיה אם שמוע" שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת "ויאמר" שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה לקרוא את הפסוק "שמע ישראל" בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך וכו' ובשכבך ובקומך". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות. אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלמות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות 1 .

זכירת יציאת מצרים

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ודרשו חכמים מהמילה "כל" שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). ואפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו. תקנו חכמים לקרוא את פרשת "ויאמר", כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת "ויאמר" לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשניה שנזכרה בה יציאת מצרים. לכן נוהגים לקרוא "ויאמר" גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (ע' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג). הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת "אמת ויציב". ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת "ויאמר" או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג).

תוכן פרשת שמע
פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים:
א. יסוד האמונה.
ב. המשמעות של יסוד זה לחיינו.
ג. הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א. בפסוק הראשון: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כוח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב. המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" - שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "ובכל מאודך - בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "בכל מאודך - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג. בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך - "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן נצטוונו: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש, "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו, "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

ביאור עניין הפרשיות
בפרשה השניה - "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' ונעבדהו בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת "והיה אם שמוע" בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחות נפשנו לעבודתו. בפרשה השניה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית - "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, כפי שנאמר: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". והרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כוח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ובסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטוונו לזוכרה ביום ובלילה. וכמו ציצית שמגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הם המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק "שמע ישראל". בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד . ומתוך כך אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות בפרשה השניה, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו . ובפרשה השלישית מצוות הציצית שמזכירה ומשמיעה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ויש בה הרחבה של המילים שמע ישראל . בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתיקנו חכמים הם המשך והשלמה לקריאת שמע.

משמעותה של יציאת מצרים
הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפרמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות. באותה תקופה קשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים. ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות. נודע שהעולם הוא לא רק חומר ותאוות, יש גם רוחניות, יש נפש ונשמה, וממילא יש ערכים מוסריים. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

כשם שעם ישראל, אשר העניק לעולם תורה ומוסר, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, כן גם כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. ולכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.


^ 1. השאלה היא על מה חל הציווי "ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך". לדעת הרמב"ן, הרא"ה, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הרשב"ץ, ר"י החסיד, וב"י מו, ט, על הפסוק הראשון בלבד. וכן משמע בשו"ע סג, ד, שרק בו הכוונה מעכבת. ולדעת תר"י והיראים המצווה על כל הפרשה הראשונה. אבל מה שנאמר בפרשת "והיה אם שמוע" "לדבר בם וכו' ובשכבך ובקומך" (דברים יא, יט), מכוון למצוות תלמוד תורה ביום ובלילה. ולדעת הפר"ח סז, שתי הפרשות מהתורה. ועיין יבי"א ח, ו-ד. ועיין ערוה"ש נח, טו, שמסיק מכמה ראשונים שכולם מהתורה. והמבי"ט באר בקרית ספר, שכמו במצוות תלמוד תורה, הלומד פסוק אחד כבר קיים המצווה, ומ"מ ככל שילמד יותר יקיים יותר את המצווה, כך בקריאת שמע. וכעין זה באר ביד פשוטה בהקדמה להל' ק"ש.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il