ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרטי קריאת שמע ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה פסוקי דזמרה וקריאת שמע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

פרטי קריאת שמע


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

כוונה בפסוק הראשון
הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא - לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד). אף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק - יצא ידי חובתו 1 .

כך ראוי לכוון: " שמע ישראל ", המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. " ה' ", לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. " אלוהינו ", שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). וכשיאמר " אחד ", יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות "אחד", 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).
ונראה שבדיעבד, גם אם לא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים - יצא ידי חובתו 2 .

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים - לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. ואם נזכר באמצע הפרשה הראשונה, יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. ואם נזכר באמצע הפרשה השניה, יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת "ויאמר", ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השניה, שסדר הפרשות בדיעבד אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח). כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי לא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונתו (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

פסוק שני וכוונתו

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה. מסופר בתלמוד מסכת פסחים (נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תיקנו לאומרו בלחש. פסוק זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, ואם קראו בלא כוונה צריך לחזור ולקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "...לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה, כן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד) 3 . אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, בכל זאת נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, "שמע ישראל", מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא "יחוד עליון". במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, לפיכך קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק "שמע ישראל", אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא "יחוד תחתון", ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים או ימעט ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

מצוות צריכות כוונה
נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק, או שצריך גם לכוון בעשייתה - לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה. לפיכך אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת שמע, והגיע זמן קריאת שמע, אם כוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע - יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא לכוון לבו לקיים את המצווה - לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד). נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה שאנו עושים אנו מקיימים את מצוות ה'. והשניה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע - לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכפי שלמדנו בהלכה ו', שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק "שמע ישראל" - לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את שמע, אף על פי שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע - יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את שמע? יענה מיד: כדי לקיים את המצוה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, מכל מקום ברור שכל כוונתו היא לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה - יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י) 4 . רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' - כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאלם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ידעו שהיא כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה אין בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.

דיני אמירת קריאת שמע
יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב). בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק - יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלמה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א). צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו - יצא. אבל אם רק הרהר את שמע, כיוון שלא קראה בפיו - לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט) 5 .

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את שמע ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ועיין לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה "ושננתם", שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג) 6 .

אופן אמירתה
מותר לקרוא את שמע בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את שמע בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "ובשכבך ובקומך". אולם ההלכה כבית הלל, שפרשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א). אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק במצבים מיוחדים אפשר להגיע אליה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את שמע בכל מצב. מעיקר הדין, אפשר לקרוא את שמע אפילו בהליכה, שנאמר: "ובלכתך בדרך", אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). ובשכיבה על גבו או על בטנו אסור לקרוא קריאת שמע, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; וע' שו"ע אה"ע כג, ג) 7 . מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

תפילין וציצית בקריאת שמע
מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג). נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וקשרתם לאות על ידך", ובתפילין של ראש כשאומרים: "והיו לטוטפות בין עיניך", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו). כן נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות 8 .

נוהגים לפני פרשת "ויאמר" ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים "ציצית" מנשקים את הציציות. וכשאומרים "וראיתם" מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים "אמת". וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת "אמת ויציב", ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.

רמ"ח תיבות
התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א). מי שמתפלל ביחידות, חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן". לפי השולחן ערוך, יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ו יציב ו נכון ו קיים ו ישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות (שו"ע ורמ"א סא, ג). למנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים. וגם מי שסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", יאמר שוב "ה' אלוהיכם אמת", כדי להשלים לעצמו שלוש מילים (כה"ח סא, טו-טז) 9 .


^ 1. עיין בבאו"ה קא, א ד"ה 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה.
^ 2. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות - יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן בהליכות שלמה פ"ז הערה ו' ציטט מדברי רע"א: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא המשך קבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).
^ 3. לדעת הלבוש והמ"א, הואיל ותקנו חכמים לומר "ברוך שם" וכו', אם דילג עליו לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא את פרשת שמע. ולדעת שה"ג, הב"ח והבאו"ה (סא, יג, ד"ה 'אחרי') יצא, והראיה מברכות יג, א, שהקורא בתורה וכיוון ליבו יצא, ובתורה לא כתוב "ברוך שם". ולפי זה, אם התחיל "ואהבת" ונזכר שלא כיוון ב"ברוך שם" וכו', לבאו"ה משמע שאינו חייב לחזור, וכ"כ בערוה"ש סא, ו. (וכ"כ באשי ישראל כ, י). אולם לפי הלבוש ומ"א, משמע שצריך לחזור, וכ"כ בכה"ח סא, מה. ובסי' סג, טז, כתב עפ"י האר"י, שכשחוזר עבור "ברוך שם" צריך להתחיל שוב מ"שמע ישראל".
^ 4. וכן מי שבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר או קריאת המגילה, אע"פ שלא חשב במפורש שרוצה לקיים את המצווה, יצא בדיעבד ידי חובה, מפני שעצם הגעתו לבית הכנסת מצביעה על רצונו לקיים את המצווה, ויש בידו כוונה רדומה. אבל אם היה בביתו ושמע מבית הכנסת הסמוך קול שופר או קריאת המגילה, אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה - לא יצא. אמנם לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה - יצא.
ויסוד המחלוקת בברכות יג, א, ור"ה כח - כט, א. לרבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולר' זירא צריכות כוונה. ונזכיר מקצת הפוסקים: לתוס' ותר"י אינן צריכות כוונה, ולעומתם לבה"ג, הרי"ף והרא"ש, צריכות כוונה. וכן פסק שו"ע או"ח ס, ד. ובבאו"ה מבאר שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה, צריכים שני תנאים: א) עליו לדעת בעת עשייתו שיש מצווה כזו, למשל, לקרוא את שמע או לאכול מצה. ואם ידע זאת, אף שבאותה שעה לא היתה בידו אפילו כוונה רדומה, יצא לדעתם בקריאתו. ב) עליו לכוון לעשות המעשה, ולא יהיה כמתעסק, כלומר, אם נפח בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות, לא קיים את המצווה.
עוד נחלקו האם גם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת. המ"א כתב בשם הרדב"ז, שבמצוות דרבנן הכוונה אינה מעכבת. וכנראה סברתו, שיש לנו ספק כמי הלכה, ובדאורייתא הלכה כמחמירים ובדרבנן כמקילים. אולם לדעת א"ר, הגר"א והחיד"א, נפסקה הלכה שמצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, וכן משמע מהשו"ע. ומ"מ לגבי ברכות (אפילו על מצוות מהתורה) חוששים לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, מפני ש"ספק ברכות להקל". ולכן מי שלא כוון בתחילה, אף שהוא צריך לחזור לקיים את המצווה, מ"מ מספק שמא הלכה כסוברים שאינן צריכות כוונה - לא יברך (מ"ב ס, י, באו"ה שם).
^ 5. לתר"י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו"ע סא, כד). וי"א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ"א מ"ב סא, לח).
כתב במ"ב סא, מ, שלדעת רוה"פ יכול אדם לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעתה מאחר. לערוה"ש סב, ח, יכול לצאת בשמיעה בתנאי שיהיו שם עשרה. (ונחלקו אם היוצא בשמיעה חייב להבין את כל הפרשה, עיין במ"ב שם, ובאשי ישראל כ, כו).
^ 6. קשה, הרי תמיד התרגום אינו מדויק כמו המקור, ואם אמרו שהקורא בכל לשון יצא, משמע שאין צורך שהתרגום יהיה מדויק באופן מושלם. ובערוה"ש סב, ו, באר, שאכן בזמן המשנה והתלמוד ידעו היטב את הלשון בלא ספקות, וכיום שיש לנו ספקות בפירוש המילים, ממילא איננו יכולים לתרגם בשלמות, ונתן כמה דוגמאות לספקות, וסיים: "לפיכך בזמן הזה אסור לקרות ק"ש ותפילה וכל הברכות רק בלשון הקודש, וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה". ועדיין קשה, וכי לפני שמונים שנה לא היו ספקות, ומדוע לא הורו שאין יוצאים בתרגום. ואולי היתה זו שאלה לא שכיחה, ולכן לא כתבוה. ואולי אפשר לומר, שכיום (בעיקר אחר המצאת הדפוס) אנו מדקדקים יותר בפירוש המדויק של המילים, וממילא נתרבו הספקות, ולכן מבחינתנו כיום אין התרגום מדויק, ואי אפשר לצאת בו. אבל כשלא דקדקו כל כך בפירוש החיצוני של המילה אלא הדגש היה על הרעיון המתברר מתוך ההקשר, היה התרגום נחשב מדויק. ומ"מ לדינא, גם כיום כתב במקו"ח סב, ב, שגר צדק שאינו קורא ומבין עברית, יקרא ק"ש בתרגום.
^ 7. לשו"ע סג, א, עפ"י רוב הראשונים, אפשר לכתחילה לקרוא ק"ש בשכיבה על צידו. אולם לתר"י, רק כאשר כבר התפשט ושכב, וקשה לו להתיישב, יכול לקרוא כשהוא על צידו, אבל לכתחילה לא יקרא כשהוא שוכב על צידו. והרמ"א חושש לדבריו. ובק"ש שעל המיטה, שאינה חובה מהתורה, דעת המ"א שאין צריך להקפיד בזה, וע' במ"ב רלט, ו.
^ 8. בשו"ע כד, ה; סא, כה, מבואר שנוטל שתי ציציות שלפניו, וכ"כ ביש"ש, והגר"א במעשה רב לט. ויש סברה נוספת לנהוג כך, כי לפעמים החיפוש אחר הציציות שאחריו עלול לשבש את הריכוז בברכת "אהבת עולם". אמנם לאר"י יטול ארבע ציציות, כמובא בכה"ח כד, ח, וכ"כ הברכ"י וקצוש"ע יז, ז. ובברכ"י כתב בשם האר"י שיאחז את הציציות ביד שמאל, בין קמיצה לזרת, וכ"כ במ"ב כד, ד, ועיין בכה"ח כד, ט.
כתבו כמה אחרונים, שיאסוף את הציציות בעת שיאמר "והביאנו לשלום מארבע כנפות" שבברכת "אהבת עולם" (דה"ח, קצוש"ע יז, ז).
^ 9. אמנם נחלקו בזה האחרונים, ולדעת מהר"י עייאש ושע"ת ועוד רבים, כיוון ששמע מהחזן "ה' אלוהיכם אמת", אף שעדיין לא סיים לומר קריאת שמע, מצטרפות שלוש המילים לרמ"ח. וכן מנהג אשכנז ומקצת ספרדים (כמבואר בשערי תפילה). אבל בכה"ח ט"ז כתב עפ"י כוונות האר"י, שאמירת ג' המילים צריכה להיות לפי הסדר, לכן אם שמען מהחזן קודם שסיים קריאת שמע, יחזור בעצמו לומר "ה' אלוהיכם אמת".
עוד נחלקו המנהגים כיצד ישלים החזן (ולכה"ח גם היחיד כשנצרך) מילים אלו, שכן אם יאמר פעמיים "ה' אלוהיכם אמת" יהיו לו רמ"ט מילים. לעשרה מאמרות והגר"א, החזן יאמר כשיסיים קריאת שמע רק "ה' אלוהיכם" ואח"כ יחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת". לשו"ע ולפמ"ג, גם בפעם הראשונה יאמר 'אמת', כדי לא להפריד בין 'אלוהיכם' ל'אמת', אלא שאחד מהם אינו נחשב, מפני שהוא שייך לברכת "אמת ויציב". וכן נוהגים אשכנזים. והספרדים נוהגים שהחזן אומר בפעם הראשונה בקול "ה' אלוהיכם" והקהל משלים ואומר אחריו "אמת" בקול רם, והחזן אומר "אמת" הראשונה בלחש. ושוב חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת" בקול רם (כה"ח סא, יב).
לדעת החסד לאלפים, מנהג הספרדים, שהקהל אומר בקול רם 'אמת' אחר החזן, הוא רק כאשר סיימו עם החזן, אבל אם סיימו לפניו, יאמרו לבדם 'אמת', כדי שלא להפסיק בין "אלוהיכם" ל"אמת", ושוב לא יחזרו לומר 'אמת' אחר החזן. ולכה"ח סא, יב, כשיסיימו לעצמם לא יאמרו 'אמת', אלא ימתינו עד שיסיים החזן ויענו אחריו 'אמת'.
בערבית, מי שלא שמע את החזן, לכה"ח ישלים בעצמו "ה' אלוהיכם אמת". ולמנהג אשכנזים או שיאמר לפני ק"ש "א-ל מלך נאמן" או שיכוון ב"אמת" כנגד שלושת השמות (מ"ב יב). ובמאמ"ר כתב שאין צורך כ"כ להשלים לרמ"ח בערבית, הואיל ומדין הגמ' אין צריך לומר פרשת "ויאמר". לנשים יש רנ"ב איברים, והן פטורות מק"ש, ואע"פ כן הרוצה לקרות ק"ש, כתב במנחת אלעזר ח"ב כח, שתאמר לפני ק"ש "א-ל מלך נאמן" להשלים לרמ"ח. ובשארית יוסף ח"ב ע' קפו, כתב שהמתפללת לעצמה תאמר בנוסף ל"א-ל מלך נאמן" גם "ה' אלוהיכם אמת" כמנהג ספרדים, ויהיה כנגד רנ"ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il