ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נטילת ידיים וברכות השחר ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ה

נטילת ידיים וברכות השחר

"קול צופייך" – גיליון 321



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

ברכת "אשר יצר"
כתוב בשו"ע (או"ח סי' ד' סעי' א'): "ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים. הגה: וי"א גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו.
לדעת השו"ע, אם עשה צרכיו, יברך גם "אשר יצר", ואם לאו - לא יברך.
ולדעת הרמ"א, גם אם לא עשה צרכיו, יברך "אשר יצר". ולא נהגו היום לברך אלא אם כן עשה צרכיו.

כל היום, לאחר שעשה צרכיו, חייב ליטול ידיו ואינו צריך כלי אלא יכול לרחוץ ידיו מהברז, ואם רוצה להחמיר כדעת הזהר ולקחת כלי, תע"ב.

נטילת ידיים בבקר
הניעור משנתו צריך ליטול ידיו. וכתב בשו"ע (שם סעיף ב): "ידקדק לערות עליהן מים ג"פ, להעביר רוח רעה ששורה עליהן".

מכלי או מברז - לפי הזהר יש ליטול מכלי ולא מברז.
סדר הנטילה - יקח נַטְלָה ביד ימין וימלא אותה במים וימסרנה ליד שמאל, וישפוך שפיכה אחת על ידו הימנית. אח"כ יניח את הנַטְלָה מידו, ויקחנה ביד ימין וישפוך שפיכה אחת על ידו השמאלית. הרי פעם אחת, וכך יחזור שנית ושלישית, כך שלבסוף ירחץ כל יד ג' פעמים לסירוגין.

יש שנוטלים ד' פעמים וסברתם היא, כי הפעם הרביעית באה להעביר את המים האחרונים.

ואומרים משם הגאון מוילנא שצריך ליטול ד' פעמים לסירוגין. ועיין למש"ב שכתב (בסי' ד' ס"ק י'):
"ובספר מעשה רב כתב ד' פעמים. ג' פעמים להעביר רוח רעה, והרביעית להעביר מים שנטמאו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים שלש פעמים בסירוגין כמו האנשים. וגם כי הם מתקנות המאכלים שלא יטמאום בידיהם גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית כי נוגעים במאכל".

היה אדם אחד שנהג ללבוש כפפה בשעה שנסע באוטובוס, והיה משלם לנהג ונוטל עודף כשכפפה על ידו, וזאת מחשש שמא הנהג לא נטל ידיו וא"כ כשהוא יחזיר לו עודף ויגע בידו, הוא יטמא אותה ויצטרך ליטול ידיו שנית. ואין צורך בזה, כי כיום כולם מקפידים על נקיות, ואפילו מי שאינו יודע שו"ע נוהג בבקר לרחוץ ידיו עם סבון וכדו', וכיון שכן הרוח הרעה כבר נחלשת. כיום מוכרים לחם עטוף בנילון, אבל יש גם לחם רגיל, האם ניתן לומר שאלו שמעלים את הלחם לאוטו נטלו ידיהם? אלא אנו אומרים שמסתמא רחצו ידיהם וממילא רוח הטומאה נחלשה.

הגאון הרב מולא ארי חיימוב זצ"ל - הרב של העדה בירושלים, היה אומר, יש עדות שצריכים בבקר ליטול את ידיהם פעמיים, פעם אחת להעביר שומן שעל ידיהם, ופעם שניה ליטול ידיים. והנ"מ היא, שאם ניקה ידיו היטב, יכול ליטול ידיו כרגיל. קודם שנוטל אדם ידיו שורה עליהם רוח רעה, לכן טוב שלא יגע במלבושיו. ואם מבקש מאדם אחֵר שיביא לו את בגדיו,הלה צריך גם כן ליטול ידיו. ולאחר שנטל ידיו לא ישפוך את המים במקום שעוברים אנשים, כי העובר עליהם עלול להנזק.

דברים המצריכים נטילה

נכנס לנוחיות רק כדי ליטול דבר מה ולא עשה צרכיו - חייב ליטול ידיו.
נגיעה במקומות המכוסים - הנוגע במקומות המכוסים שבגופו, או שחיכך ראשו במקום שרגילים לכסות - צריך ליטול ידיו, ואינו מברך ענט"י. ואם חיכך בראשו במקום הגלוי - לא חייב ליטול את שתי ידיו ולא חייב כלי.
אם נגע בשערות ראשו ולא חיכך הראש - אין צריך נטילה.

אם הזיע והסיר את הגופיה כדי להחליפה באחרת - אינו חייב ליטול ידיו, כי לא מקפידים בזעה זו. אבל אם הזיע ברגליו והחליף את הגרביים באחרות - חייב לרחוץ ידיו, כיון שמקפידים בזיעה שם.

אני הייתי רגיל לבקר את הרה"ג חכם צדקה חוצין זצ"ל בחול המועד , והייתי לוקח עימי את ילדי הקטנים כדי שיראו רבנים וחכמים. פעם אחת הגעתי לביתו בחול המועד פסח, ולא היה מקום להושיב את הילדים והושבתי אותם על ברכי. אמר לי חכם צדקה תעשה נטילה כיון שנגעת ברגליים של ילדיך. אמרתי לו: והרי זה מקום גלוי? אך הוא אמר לי סברה נכונה, כל החורף הרגליים מכוסות, ורק בקיץ הם גלויות, ועל כן אין לחלק בדבר. ועשיתי כדבריו ונטלתי ידי.

הגדרת מקום מכוסה - הכלל הוא, כל אדם לפי מה שהוא רגיל, אם דרכו ללבוש חולצה קצרה, אזי אם נגע בזרועו אנו צריך לייטול ידיו, אבל מי שדרכו ללבוש חולצה ארוכה אזי כל זרועו נחשבת מקום מכובה ואם נגע בה חייב ליטול ידיו.

כתוב "בזעת אפיך תאכל לחם", הפשט הוא שאדם צריך לעבוד לפרנסתו. ואמרו חז"ל הזעה של הפנים אינה מזיקה, אבל זיעה שבמקום מכוסה מזיקה ויזהר שלא יגע, ואם נגע יטול ידיו.

אם נגע עם ידו השמאלית בזרועו הימנית במקום מכוסה - חייב ליטול ידיו. אבל אם נגע עם ידו הימנית בזרועו השמאלית במקום המכוסה, אינו צריך ליטול ידיו, מפני שבכל בקר אדם רגיל להניח תפלין על יד שמאל, ואם כן היא נחשבת כמקום גלוי.

נטילת ידיים בשפת הים
פעם הייתי בחוף הים עם ילדי הקטנים , וראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול ועם זקן ופיאות, והוא הוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו הקטנים ללא שנטל ידיו, וחששתי שמא ילדי הקטנים ילמדו ממנו. אמרתי לו, ומה עם נטילת ידיים? הנה הילדים שלי רואים שאתה אוכל בלי נטילה, והם יאמרו לי שאני מחמיר עליהם. אמר לי אותו אדם, אבל כאן זה שפת הים. אמרתי לו, וכי בשפת הים אין אלוקים? הוא שמע לדברי ומיד בנו הקטן נטל כלי ולקח מים מהים והביא לאביו כדי שיטול ידיו. אמרתי לו שאין זה מועיל, מכיון שמֵי הים מלוחים והם נפסלו מאכילת כלב, ויש לו אפשרות לטבול ידיו בים וזה מועיל מדין טבילה.

ובזה ישנה מחלוקת מה יברך, האם "על נטילת ידיים" או "על טבילת ידיים". ואם למשל, נטל יד אחת ונגמרו לו המים, וטבל את ידו השניה בים, גם בזה ישנה מחלוקת מה יברך האם "על נטילת יד" או "על טבילת יד". ולמעשה בשני המקרים הנ"ל מברך "על נטילת ידיים".

הכלל הוא: לנטילת ידיים צריכים מים הראויים לשתיה. לטבילה - אין חיוב שיהיו המים ראויים לשתיה, אבל חייב להטביל את שתי ידיו. ובין זה ובין זה מברכים "על נטילת ידיים". רק הנשים הצריכות לטבול מברכות "על הטבילה", ויש להן מעלה וחשיבות מיוחדת בקיום מצוה זו. וכידוע המלאכים עונים אמן וטהור על טבילת נשים (ועיין בספר טהרת בני ישראל בסוף הלכות טבילה).

הנותן לשכוי בינה
כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות תפלה הלכה ד'):
"כששומע קול התרנגולים מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" (וראה שם פ"ז הל' ז').

ולדעת הרמב"ם, אם אין לו תרנגול, או אין בסביבתו תרנגול, אינו יכול לברך בבקר "הנותן לשכווי בינה".

שעשה לי כל צרכי
אם יש לו פצע ברגלו ולא לבש נעליו - האם יברך "שעשה לי כל צרכי" או לא? לדעת הרמב"ם - לא יברך, ולדעת השו"ע וחכמי הקבלה - יברך, וכדלקמן.

אין אומרים סב"ל נגד סברת האר"י
כל י"ח ברכות השחר מברכת "אלוקי נשמה" ועד סוף ברכת התורה, כולם חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום אע"פ שלא נתחייב בהם, ואפילו אם לא ישן בלילה או לא הסיר את בגדיו או לא לבש נעליו וכיוצא בזה צריך לברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב בהם. ואע"ג דקי"ל ספק ברכות להקל, בהא נקטינן לברך, משום דלפי דעת רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דכל ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו ואע"פ שלא נתחייב בהם האדם צריך לברך (חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום ט"ב וביוה"כ שכל העולם לובשים נעלי בד ולא עור, וכן חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר דשתים אלו אם לא נתחייב בהן אין לברך עליהם. ועיין לבא"ח שם אות ה' ואות ט', ולכה"ח סי' מ"ו ס"ק מ"ט).

ברכות השחר
יש אנשים שנוטלים ידיהם בבקר בביתם, וכשהם באים לבית הכנסת הם מתחילים לומר על הסדר "מודה אני" וברכת "על נטילת ידים" וכו' . ואומר על כך הרמב"ם (פ"ז מהל' ברכות הל' ט'), שאין ראוי לעשות כן, ולא מברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה (ועיין לשו"ע סי' ו' סעי' ב' ולכה"ח ולמש"ב שם).

רחיצת פניו ידיו, ופיו קודם התפילה
כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הל' ג') קודם תפלת שחרית צריך לרחוץ פניו, ידיו ורגליו. וכתב הראב"ד: "ללא ידעתי רגליו למה". וכתב הכסף משנה שם: ונראה מדברי מ"ע שנעלם מעיני הראב"ד הגמרא בשבת בדף נ' ע"ב האומרת 'רוחץ אדם ידיו פניו ורגליו בכל יום'. ולי נראה שלא נעלמה ברייתא זו מדברי הראב"ד, אלא שהוא ז"ל מפרש שלא לענין תפלה היא נשנתה, אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו כדי לייפות את עצמו וכדפירש רש"י. אנו נוהגים ביום חול לרחוץ רק פנים וידיים, אבל לא רגליים. ועיין לבא"ח שכתב (תולדות אות א'):
"ואם תאמר, אם כן למה אין עושין נטילה לרגלים, כיון דחד טעמא להם? על זה תירץ הרב יפה שעה ז"ל, דברגלים נאחזים יותר מן הידים, ולכן לתוקף אחיזתם אין לנו כח לדחותם משם בנטילה, ורק הכהנים בזכות המקדש והעבודה, היה להם כח לדחותם גם מן הרגלים, ולכך כתיב בהו 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', ובזה תבין טעם חיוב רחיצת ערב שבת פניו ידיו ורגליו, כי זכות שבת יכולה היא שתגן, עכ"ד".

ואמרו הפוסקים האחרונים "במדינתו שאין אנו הולכים יחפים אין צורך לרחוץ רגליו שחרית". והנפקא מינה היא, אם קם בלילה והלך יחף או שהלך במקום שיש עפר, צריך לרחוץ רגליו לפני התפילה. אבל אם לובש גרביים או נועל נעליים, אינו חייב לרחוץ רגליו. אומות העולם רוחצים גם כן את פניהם, ידיהם ורגליהם, אבל אפילו אם הם ירחצו כל גופם זה כטובל ושרץ בידו, ולא יועיל להם כלום להטהר.

כשקם בבקר, צריך לשטוף גם את הפה להסיר ריח רע, כדי שיתפלל לפני הקב"ה בפה נקי (ועיין לשו"ע סי' ד' סעי' י"ז).

(שימוש במשחת שיניים בשבת - כל צחצוח שהותר בשבת זה דוקא על ידי מי פה, אבל לא על ידי משחה משום ממרח. ואם אין לו מי פה, רשאי לשים מהמשחה בפיו אבל לא ימרחנה, ועם מעט מים יגרגר ויפלוט).

רחיצה בערב שבת - ומובא במדרש שפעם אחת ראו את ר"ע הולך ביום שישי, ושאלו אותו להיכן כבודו הולך? וענה להם: אני הולך לעשות כבוד לקב"ה להתרחץ במקוה.

ביום שישי אחר הצהרים יחזור וירחץ פניו, ידיו, ורגליו (ולפי סדר זה יש לנהוג בכל רחיצה, אבל אם רואה שרגליו מלוכלכות ביותר ורוצה לרחצם בראשונה, רשאי), לכבוד שבת קדש, אע"פ שרחץ כבר את כל גופו מיום חמישי בערב, ובפרט בימי החורף שהיום קצר, ויש אנשים שמתרחצים בליל שישי, שעליהם בעש"ק אחה"צ לרחוץ שוב פניו ידיו ורגליו.

שלא יהא לבו רואה את הערוה
בשעת התפלה וכל דבר שבקדושה, צריך שלא יהא לבו רואה את הערוה. בזמנם הבגד התחתון היה נקשר עם חגורה או שרוך. אבל כיום שהבגד התחתון הוא עם גומי, די בזה, ואין חיוב ללבוש מכנסיים עליונים עם חגורה, כי הגומי של הבגד הפנימי חוצץ. אבל לו יצוייר שאדם הולך בלי בגד תחתון, הוא צריך ללבוש מכנסיים עם חגורה כדי שלבו לא יראה את הערוה. ויש לדעת כי ההלכה אינה משתנה, אלא הלבוש משתנה. כתוב שאדם שרוצה להחליף את מכנסיו, יעשה זאת מתחת לשמיכה. בזמנם שלבשו רק מכנסיים עליונים היה צריך לעשות כנ"ל משום צניעות, אבל כיום שלובשים בגד תחתון, אין חיוב להחליף את מכנסיו מתחת לשמיכה, ואם רוצה להחמיר על עצמו, רשאי (ועיין לשו"ע סי' ג' סעי' ד' שזה בזמנם ולא בזמננו).

הכנת כלי לנטילה סמוך למיטה
יש שמכינים כלי עם מים ליד מיטתם כדי שמיד כשיקומו משנתם יטלו ידיהם. ויש לדעת, שאם הקערה שנוטלים לתוכה עשויה חרסינה או פלסטיק יש לכסותה מלמעלה ומהצדדים. ואם היא עשויה מתכת, יש לכסותה רק מלמעלה כי היא אטומה ולא יצא ממנה מים שאינם טהורים לחוץ. ואם נטל ידיו בכלי זה בבקר של יום שבת, יש למים שבקערה דין מוקצה, שהרי הוא לא ישתה מהם, וגם בעל חיים לא ישתה מהם. ועל כן יניח בכלי קליפת בננה או קליפת תפוז, ואז יהיה מותר להוציא את הכלי עם המים מהחדר אגב הקליפה.

מבטל כלי מהיכנו
לכל מזגן יש צינור ניקוז למים, ואם למשל המים הללו נשפכים מהצינור על המדרגות שלפני ביתו או שלפני הכניסה לבית הכנסת וכדו' אסור בשבת להניח כלי במקום מוצא המים - מפני שמבטל כלי מהיכנו, שהרי המים הללו דינם נולד והם מוקצים, אלא אם כן יקח קליפה של תפוז או בננה ויניחנה באותו כלי שאז אין בזה דין מבטל כלי מהיכנו.

דיני קרח
הנחת קוביות קרח בשבת בתוך משקה כדי לקררו - לכו"ע מותר.
הנחתן בתוך כוס ריק והם נמסים שם: לדעת השו"ע - מותר, דעת המש"ב בדעת רמ"א: טוב להחמיר משום שזה כעין נולד, ולכן לדעתו אסור להניח בקבוק משקה קפוא בשמש כדי שימס (עיין למש"ב סי' ש"כ ס"ק ל"ה שלדעת רמ"א יש להחמיר, אבל לצורך אורחים מותר). ריסוק קוביות קרח - לכו"ע אסור (עיין לשו"ע סי' ש"כ סעי' ט', ולמש"ב שם, ולבא"ח ש"ש יתרו אות ט'. ועיין במסכת שבת דף נ"א ע"ב וברש"י שם ד"ה אבל נותן). פעם היה במקרר קרח, ולמטה היה מגש שאליו התנקזו המים שנזלו מהקרח שבתא ההקפאה. ובערב שבת היה צריך להוסיף מים למגש, כדי שאם יתווספו מים בשבת ממה שהקרח נמס זה לא יהיה מוקצה, ויהיה מותר לקחת את המגש ולשופכו, ואם לא עשה כן אסור להוציאו החוצה משום נולד למ"ד.

נטילת ידיים לסעודה
לפני שאוכל פת צריך ליטול ידיו. ומהדין די לשפוך רביעית מים פעם אחת על כל יד, אבל אנו נוהגים לשפוך ג"פ בזה אחר זה על כל יד.

מים אחרונים חובה
מים אחרונים חובה (שו"ע סי' קפ"א, א), משתי סיבות: האחת, כדי שיברך כשידיו נקיות. והשניה, משום מלח סדומית שמסמא את העיניים. וכשנוטל ידיו למים אחרונים, לא די שירטיב את קצות אצבעותיו, כמו שרוב העולם מביאים לשולחן כלי קטן עם מים, אלא יש ליטול עד הפרק השלישי של האצבעות, וראש הפרק השלישי בכללם. ויאמר "זה חלק הסטרא אחרא" (ועיין לבא"ח פרשת שלח לך אותיות ו, ח, יד).. ואם ידיו מלוכלכות, ירחץ ידיו ואח"כ יעשה מים אחרונים.

יש שאינם נוטלים מים אחרונים, וטעמם הוא שאין כיום מלח סדומית, ויש שאומרים שבחו"ל אין מלח סדומית, וטועים הם. וכבר כתב הרמב"ם שלא רק בארץ ישראל יש מלח סדומית, אלא גם בכל העולם ישנו מלח שדומה למלח סדומית, ולכן יש חובה ליטול מים אחרונים, וז"ל הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ג): "כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח" (ועיין בסי' קפ"א מש"ב ס"ק א' וכה"ח שם. ועיין שם סעי' י' למש"ב וכה"ח שם. ודעת הגאון שם שגם בזה"ז יש חיוב במים אחרונים, ומש"כ מג"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים). יש מקילים ואומרים שאשה פטורה ממים אחרונים, אבל אנו אומרים שאשה חייבת במים אחרונים יותר מגבר, כי אשה מקפידה על נקיון ידיה יותר מהאיש (ועיין מש"ב וכה"ח על סי' קפ"א סעי' א')

אורחים שלא נוטלים ידיהם או מברכים
מהדין אסור להגיש מאכלים לאורחים שאינם מברכים או שאינם נוטלים ידיהם. ואם נזדמנו אורחים לביתו ולא נעים לומר להם שיברכו וכדו', כדי שלא יאמרו שהוא עושה 'כפיה דתית', הפתרון הוא שיאמר בלבו שהוא מפקיר את הפת. לענין הברכה, אפילו שמגיש לפני האורח פירות טוב שיאמר בקול רם 'אני מברך ומכוון להוציא את כולם ידי חובה', ובדיעבד זה מועיל. אלא"כ יש איזה אפיקורס שיאמר אני מכוון שלא לצאת ידי חובה, אבל בעלמא אין אפיקורס שיודע הלכה זו.

שלא להתפלל מאוחר בשבת
יש אנשים שמתפללים בשבת בבקר בשעה מאוחרת, וישנם מקרים שעבר זמן התפלה וזמן קריאת שמע לכל הדעות, ואפילו על תפלת מוסף שניתן להתפלל מאוחר, כתוב שמי שעושה כן וקורא אחר שבע שעות נקרא פושע (עיין ברכות דף כ"ח ע"א). ועל כן כל אדם יתגבר כארי וישכים להתפלל עם הנץ החמה, וכשיתרגל בדבר כבר לא יחפוץ לקום להתפלל במנין מאוחר יותר. וכן יש להזהר שלא לומר למי שעדיין לא התפלל 'שבת שלום' אלא יאמר לו 'צפרא טבא' או 'שבתא טבא'. כשאני יוצא מהתפילה ופוגש איזה אדם, אני שואל אותו אם כבר התפלל, ואם ענה בחיוב אני מברכו בשבת שלום, ואם אומר שעדיין לא התפלל אני אומר לו 'שבתא טבא'.

מדיני סוחט
אם עבר ברחוב וראה שבור השופכין עלה על גדותיו, יזהר שלא ידרוך על המים, אלא יעקפם או יקפוץ מעליהם, וזה מדין טומאה. ויש מי שאומר שבשבת יש בזה גם חשש סוחט, אם מכנסיו יירטבו. בימות החורף זורמים מי הגשמים ברחוב, וביום שבת יש להזהר שלא יכנס לתוך שלוליות וכדו' שמא ירטבו מכנסיו ויבא לידי סחיטה, ועל כן יעקוף את מקום המים או שיגביה את מכנסיו. חשש זה מצוי יותר בערי המישור כגון בני ברק וכדו' שהמים מצטברים ברחוב וזרימתם איטית, אבל בירושלים שהיא הרים וגבעות, כמעט ואין הצטברות של מים אלא הם מיד זורמים (ועיין לשו"ע סי' ש"א סעי' ג' ולחונים עליו).

מסופר על אדם אחד שנהג ביום כיפור לעמוד בבית הכנסת עם גרביים בלי נעליים. פעם אחת הוא עמד באיזה מקום בבית הכנסת והיה מים על הרצפה, והגרביים נספגו מים, והוא לא זז ממקומו, כי אמר אם אלך הרי הרגל שלי תלחץ על הגרב ויצאו מים וזה סוחט, וכן אמר שיש לו בעיה להרים רגליו בקדושה. ולמעשה, טוב עשה שהקפיד, אבל מהדין יכול ללכת כרגיל כי אין בדעתו לסחוט, אלא להלך.

מעיל גשם רטוב - אם ביום שבת ירד גשם ולבש מעיל גשם העשוי מניילון, אין בזה כל בעיה. אבל במעיל העשוי צמר יש בעיה של סוחט כיון שטבעו לספוג מים ביותר, וכל נגיעה בו עלולה לגרום ליציאת מים. ולכן יורידו מעליו בשינוי ולא יחזור וילבשנו שמא יבא לידי סחיטה.

מוקצה בבין השמשות אסור בשבת
סחבה - סחבה שניקה עמה את הבית בערב שבת, והיא רטובה מאד בבין השמשות - אסור להשתמש בה בשבת. כי מוקצה שנאסר בבין השמשות נאסר לכל השבת. ועל כן ראוי בע"ש לסחוט אותה חזק כדי שאפשר יהיה להשתמש בה בשבת.

כביסה רטובה - יש מי שאומר, בגד שכבסו ביום שישי ותלה אותו כדי שיתייבש, ובכוונתו ללובשו למחרת ביום שבת, מכיון שבבין השמשות הוא היה עדיין רטוב שאם יגע בו יגיע לידי סחיטה, דינו כמוקצה ואסור ללובשו בשבת, וכן פסקו רוב הפוסקים (עיין למש"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג וס"ק קע"א). ויש שמתירים ללובשו אע"פ שהיה רטוב בבין השמשות. ולמעשה, אם בבין השמשות היה הבגד רטוב מאד שכשנוגע בו הוא נסחט ויוצאין ממנו מים - אסור לקחתו וללובשו בשבת, אבל אם הוא היה חצי יבש - מותר להורידו מחבל הכביסה ובצנעה.

סיום
כשיבא המשיח, כולנו נהיה עדיין טמאי מתים, ואם כן כיצד נוכל להתקרב אליו ולנגוע בו? ונתאר לעצמנו איזה תור גדול של אנשים יהיה כדי לראות את המשיח, ומתי התור שלי יגיע, הרי יבואו אביי ורבא, רבינא ורב אשי וכל הרבנים מכל הדורות, ועד שיגיע התור שלי יקח הרבה זמן. אבל אומר הקב"ה אני אעשה לכם חוק חדש באופן חד פעמי - "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" כולם יטהרו ברגע אחד, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il