ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מי מתיר את הנדר? ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מטות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ה

מי מתיר את הנדר?

"קול צופייך" – גיליון 321



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

פרשת השבוע פותחת בענייני נדרים והתרתם (במדבר ל, ב):
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'".

וכותב רש"י:
"ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל וכו' ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות", עכ"ל.

וכך פסק מרן בשו"ע, וז"ל (יו"ד סי' רכח ס"א):
"מי שנדר ונתחרט, יש תקנה ע"י חרטה, ואפילו נדר באלקי ישראל. כיצד יעשה, ילך אצל חכם מומחה, דגמיר וסביר, ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות, והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח, ויתירו לו. והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד", עכ"ל.

והובא בפוסקים שכיום אין יחיד מומחה (בשו"ע כאן, ועיין עוד ברמ"א חו"מ סי' ס"ד, ובש"ך יו"ד של"ד ס"ק מ"ב).

להתיר בפני בקיאים
ויש לדעת, שאף על פי שסגי בשלשה הדיוטות במקום שאין מומחה, וכמו שכתב מרן, אך על כל פנים אין להקל ראש בדבר להתיר בפני שלשה עמי ארצות, כי הלכות נדרים רבים ומורכבים הם, ויש נדרים שאין עליה התרה וכדומה (עיין שו"ע סי' יו"ד ריד ס"א), על כן לכתחילה יש להשתדל להתיר את הנדר בפני מי שיודע הלכות נדרים.

וכתב הש"ך וז"ל (יו"ד סי' רכ"ח סק"ד):
"ואין להתיר אלא בג' דגמרי להו וסברי קצת כמ"ש. וכל שאינו כן אפילו יש בהן אחד חכם גדול לא כלום הוא. וכן כל שאינם ג' אפילו הם שניהם חכמים גדולים אין התרתם התרה, ואפילו דיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' וכ"כ הב"ח ופשוט הוא", עכ"ל.

גאונותם של הגר"א ושל הרה"ג עזרא עטיה

מסופר על הגאון מוילנא שביקשו ממנו לשבת בהרכב של שלושה כדי להתיר נדר, ואמר להם המתינו לי שעה. לאחר שעה קלה בא והצטרף אליהם. וכששאלו אותו מה עשה באותה שעה, אמר להם שלמד את כל מסכת נדרים עם כל הראשונים והאחרונים עד הלכה למעשה בשו"ע.
מכאן רואים את גאונותו של הגר"א, ואת החשיבות שראה בעניין של התרת נדרים.

את מו"ר ועט"ר הגאון הגדול רבי עזרא עטיה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', אנחנו מכנים בשם "רב רבנן" משום שכל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו. בערוב ימיו הוא היה חולה ושכב במצב קשה, וכיון שידעו את גודל דבקותו והתמדתו בתורה, היו קוראים לפניו דברי תורה בשיר השירים ותהלים וכדומה. יום אחד אמרנו להם שבספר 'שדי חמד' מובא סגולה לקרוא בפני החולה מסכתות שונות ממסכתות הש"ס, וכך עשו. והנה התחלנו לקרוא בפניו ואמרנו מסכת ברכות, ונענע את ראשו. קראנו בפניו ואמרנו מסכת שבת ונענע את ראשו. והנה כשקראנו בפניו ואמרנו מסכת גיטין, מיד לאחר חמש דקות, עשה סימן בידו להפסיק את הקריאה. עברנו לקרוא ואמרנו מסכת כתובות, ושוב לאחר חמש דקות הוא סימן בידו שנפסיק, וכן עשה במסכת חולין. וכשקראנו בפניו מסכתות מסדר קדשים כגון זבחים ומנחות המשיך לנענע את ראשו ולא הפסיק אותנו מייד. לימים הסבירו, שכיון שבישיבה למדנו מסכתות מסדר מועד ונשים, הוא הספיק לעבור על כל הגמרות בחמש דקות בלבד והפסיק אותנו מייד. כך היתה גאונותו של מורנו זיע"א וזה היה בדורנו ממש ולא מתקופתו של הגר"א וכדומה.

כשהחזו"א זצ"ל הגיע לירושלים הוא שם פעמיו לעבר הכותל המערבי. וידוע שהדרך הקצרה ביותר לכותל באותה תקופה, היתה דרך ישיבת 'פורת יוסף'. נכנס החזון איש להיכל הישיבה, ומורנו ראש הישיבה קיבל את פניו והם התיישבו לדבר ביניהם בדברי תורה. החזו"א יצא נפעם ונרגש מאותה הפגישה והתבטא על מורנו זצ"ל שיש לו ראש של הרשב"א. ראש הישיבה גם עמד על גאונותו ועל חשיבותו של החזו"א והתבטא עליו שיש לו ראש של ראשונים.

הבטחה לילד קטן - יש לקיים
התורה מלמדת אותנו עד כמה צריכים הגדולים להיזהר להתנהג בדרכים מתוקנות שאם לא כן, חס ושלום ילמדו התלמידים וישתו אחריהם מן המים הרעים. ולכן משה רבנו ע"ה ציוה בעניין קיום נדר או הבטחה תחילה את ראשי המטות, ורק אחר כך לימד זאת את בני ישראל. שאם ראשי המטות יקיימו הבטחתם, מהם ילמד העם.

ומכאן עלינו ללמוד שיזהר אדם שלא להבטיח לילד שייתן לו דבר מה כגון פרס וכדו', ולבסוף לא יתן לו, כיון שבכך הילד לומד שלא לעמוד בדיבורו, ועל זה קונן הנביא (ירמיהו ט, ד) "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר", ודבר זה חמור עד מאוד. וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף מ"ו ע"ב):
"ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה". פירוש: לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר".

וידוע המעשה עם אשתו של רב שהיתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו, אם היה מבקש אוכל מעדשים היתה עושה מחומוס, וכן להיפך, את ביקש חומוס עשתה עדשים. כשגדל רב חייא בנו היה מבקש מאמו את הפך בקשתו של אביו כדי שתתן לאביו מה שלבו חפץ, ואביו התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך רב חייא סיפר את "חכמתו", ואביו הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר'. ומכאן אנו למדים שגם למען דבר שיש בו תועלת גדולה לא יוציא דבר שקר מפיו, מה עוד שאפילו לא עלה על דעתו של רב לעשות כפי שעשה בנו, כיון שמחשבתו היתה זכה ואמיתית (עיין יבמות סג ע"א)

זהירותו של ריב"ל בנדרים
פרשתנו מלמדת אותנו עד כמה צריכים זהירות גדולה בענייני נדרים, וכמה יש להתרחק מנדרים לגמרי, וכך כותבת התורה (שם, ג):
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

הגמרא (כתובות דף ע"ז ע"ב) מספרת על ר' יהושע בן לוי שכשהגיעה עת פטירתו, שלחו את מלאך המוות שיטול את נשמתו. וכשהם נפגשו ביקש רבי יהושע ממלאך המוות שיראה לו את מקומו בגן עדן. הראה לו מלאך המוות את מקומו, ומיד קפץ ר' יהושע בן לוי ונשבע שלא יצא מאותו מקום. אמר לו מלאך המוות הרי הכנסתיך חי. הלכו לבי"ד של מעלה ואמרו להם הבי"ד: אם ריב"ל נדר פעם ועשה התרה, נעשה לו גם כן התרה, ואם לאו הרי שישאר במקומו בגן עדן. הלכו ובדקו וראו שאף פעם ריב"ל לא נדר. בא אליהו הנביא והכריז פנו מקום לבר ליואי. ראה אותו רשב"י ואמר לו: אתה הוא בר ליואי? אמר ליה: הן. נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן. אמר לו רשב"י: אם כן אין אתה בר ליואי (בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בזכות מצוותיו. כי הקשת נראית כשהקב"ה כועס על עם ישראל). ואומרת הגמרא: שבאמת לא נראתה הקשת בימיו של ריב"ל אלא שלא רצה להתגאות ולהחזיק טובה לעצמו. ולכאורה, הרי בשמים אין ענין של גאוה? אלא שכל זה באדם שמת ונשמתו עולה, אבל כאן הרי ריב"ל נכנס חי בגופו לגן עדן ובו עדיין שייך ענייני העוה"ז ולכן לא רצה להתגאות.

"ולא ידע ואשם ונשא עוונו"
הגמרא אומרת (קידושין פא ע"ב):
רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי (כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה "אשה הפרם וה' יסלח לה" - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, היה בוכה), אמר, ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים", עכ"ל.

מגמרא זו למדנו שר"ע היה לכאורה רגשן ומגיע לידי בכי בהתבוננו בדברים מצערים וכואבים, וכמו שאמר איסי על זה ידוו כל הדווים (שיש להם לב לדוות - רש"י).

ומאידך, מגמרא אחרת אנו רואים שטבעו של ר"ע היה שאינו ממהר לבכות. הגמרא במכות (דף כ"ד ע"ב) אומרת:
"פעם אחת היו רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם (ומשמע שגם ר"ע קרע את בגדיו), כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו', ובזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה, אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

ומכאן לומדים מוסר גדול ונורא, ובפרט בימים אלו בהם זמני החורבן ממשמשים ובאים. ר"ע היה בוכה על עניין העוונות של האדם, למרות שלא היה בוכה על חורבן הבית. כי בחורבן הוא האמין שתתקיים נבואה של נחמה, אבל על אדם שעושה עוון זה חורבן פרטי, וגורם למניעת הגאולה, ויש לו יצר הרע המונע ממנו לעשות תשובה.

ואם על עברות שאפילו בפועל לא עלו בידיו של האדם צריך לעשות תשובה ולבקש מחילה וכפרה, ק"ו בן בנו של ק"ו אם עלו בידיו ואפילו בשוגג - שצריך להתחרט עליהם, ולבקש מחילה וסליחה וכפרה, ולשוב בתשובה שלמה בקבלה גמורה שלא לשוב לכיסלה.

קדושת הדיבור
צריך כל אדם לדעת שאין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם "והות באדם לריח ממללא", אבל כל החיות מצפצפות ומנגנות ואינם מדברות. ואדם ששומר על פיו, שומר על צלם האנוש שבו, על היתרון שיש לו על כל חיות ובהמות הארץ, ובזה הוא נעשה נזר הבריאה. ואם ח"ו אינו שומר על פיו, נודר נדרים בזלזול, ומחלל את דיבורו, הרי הוא מראה שאין יתרון בינו לבין בהמות, וסר ממנו צלם אנוש. ואומרים בעלי המוסר, כל היכא שאדם בא לדבר, צריך ללמוד קודם לכן את הספר חפץ חיים כולו, ואז ידע מה הוא יכול לומר ומה לא, מתי לשתוק ומתי להגיב ואיך. זהו שהתורה מזהירה ואומרת שצריך כל אדם לשמור על כל מוצא פיו ושלא לחלל את דברו כלל ועיקר. ואומרים חז"ל (חולין פ"ט ע"א) על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב), מה אומנותו של האדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן ? תלמוד לומר "צדק תדברון".

הגעלת תנורים
פרשת השבוע עוסקת גם כן בענין הגעלת כלים, וז"ל (שם, כב-כד):
"אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה".

יש לדעת שכל כלי שהשתמשו בו הגויים לא יוכשר לשימוש אצל יהודי אלא אם כן יגעילו קודם לכן, ואח"כ יטביל אותו.

הכלל בהגעלה הוא "כבולעו כך פולטו". שיפודים וכדומה שדרך ההשתמשות בהם היא על ידי האש, הכשרתם רק על ידי ליבון באש. והליבון הוא עד שאם יתנו עליו מכה יצאו ממנו ניצוצות של אש.

יש אומרים, שיש אפשרות כיום להכשיר תנור שבלע מאכל אסור על ידי שמחממים אותו לדרגת חום הגבוהה ביותר. ויש לדעת שאין ההלכה כן ודברים אלו בטלים ומבוטלים, ותנור שבלע מאכל אסור כגון בשר טרף או שהשתמשו בו לחלב ולבשר יחד והוא בלוע משניהם, אי אפשר להכשירו.

אך אם התנור בלע דבר כשר כגון שהוא בלע חלב ורוצים לעשותו פרווה, הכשרתו תלויה בארבעה תנאים, והם:
א. להמתין 24 שעות אחר האפייה.
ב. לנקותו היטב מכל לכלוך.
ג. להחליף תבניות.
ד. לחמם את התנור עד שיגיע לחום הגבוה ביותר וישהה בו לפחות למשך דקה או יותר.

דין כלי זכוכית
אחרוני דורנו נחלקו בדין כלי זכוכית. יש הרוצים להתיר להשתמש בכלי זכוכית למאכלי חלב ולמאכלי בשר אפילו רותחים ואפילו בזה אחר זה, רק שישטפו אותם היטב בין זה לזה. והגדילו לעשות ולומר שגם אם עירה לתוכם מכלי ראשון מאכלים של חמץ, אין צורך להגעילם ברותחים אלא מועילה להם שטיפה טובה ומותר להשתמש בהם בפסח.

ולמעשה אין לנהוג כן, וכבר כתב בעל הבא"ח שכלי זכוכית הבאים במגע עם מאכלים רותחים, ובפרט כלי פיירקס שבליעתם ישירות מהאש או מהתנור, אין להם תקנה כי אי אפשר להגעילם, ונאסר שימושם בפסח, וז"ל (צו אות יד):
"כל כלי הזכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא בירה, יש להם היתר להשתמש בהם בפסח ע"י ערוי" וכו'

- משמע שאם נשתמש בכלי זכוכית בחמין אין מועיל לו הגעלה כי הוא בולע.

והאמת תורֵה דרכה בצדקת דבריו של הבא"ח, שכן הרמב"ם שהיה מומחה גדול בכל חכמות שבעולם, והיה בקי בכימיה ובנוסחת הרכבתם של כל הכלים שבעולם, קבע שכלי זכוכית שהשתמש בהם בחמין, בולעים (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' ג').

זאת ועוד, משמע מהרמב"ם שכלי זכוכית לא רק בולעים, אלא גם פולטים, דהיינו שאפשר להגעילם. אבל לדעת הבא"ח הם בולעים ולא פולטים, כי דינם כמו כלי חרס שלא פולטים הכל בבת אחת אלא לאט לאט, ולכן אינם ניתנים להגעלה. ואנחנו נוקטים את החומרא של שניהם, ולכן אין משתמשים בכלי זכוכית לחלב ולבשר, וגם לא מגעילים אותם. ואם בטעות הוכנסה כף חלבית לכוס שהשתמשו בו קודם לכן בבשר, צריך לגשת לרב שיבדוק אם ניתן לבטל את הבלוע בששים וכדומה.

הגעלת עבירות ומידות רעות שבאדם
ואמרו בעלי המוסר שהתורה רומזת בהגעלת כלים כיצד ניתן "להגעיל" את העברות או המידות הרעות הטבועות באדם. וכשם שבכלים הבלועים מאיסור, התורה מצאה את הפתרון "כל אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר" וכו' כך אדם יכול להפליט את העברות שעשה על ידי לימוד התורה שנמשלה לאש שנאמר (ירמיה כג, כט) "הלוא כה דברי כאש נאום ה'", וכמו כן התורה נמשלה למים וכשם שמים מגעילים כלים על ידי רתיחתם במים כך האדם יכול להגעיל את מידותיו הרעות על ידי לימוד התורה בריתחא דאורייתא, ומסוגל הדבר להפליט ממנו את כל העברות ואת המידות הרעות הדבוקות בו.

איזהו עשיר השמח בחלקו
התורה כותבת שלבני גד ולבני ראובן היה רכוש רב ועצום מאוד. ויש להבין, בשלמא ראובן שהיה בכור ונטל פי שנים ניחא, אבל בני גד מנא להו? אלא שהמן היה קשור לשבט גד וכמו שרמוז בו "והמן כזרע גד הוא", והמן היה מסוגל לתת את כל הטעמים שבעולם, ולכן היה רכושם רב ועצום כי הם אכלו מן כל הזמן. וכן ידע האדם, שרכוש רב לא נמדד בכמות הרכוש שאדם רכש לעצמו, אלא במה שהוא מסתפק, ואם אדם שמח במה שיש לו, הרי שהוא נחשב לעשיר ולבעל רכוש אמיתי. וזכו בני גד ובני ראובן שהתנאי ההלכתי נקרא על שמם, וכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. וגם הם זכו להיות ה"מתנחלים" הראשונים, והתורה משבחת אותם על כך כמו שכתוב "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, יח).

חינוך הבנים קודם לכל
כתוב שבני גד ובני ראובן אמרו "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז), אבל משה רבנו אמר להם "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (שם פסוק כ"ד) - הקדים טף לפני הצאן, ללמדם שקודם עליהם לדאוג לטף, למקום בו הם יקבלו חינוך טהור, ורק אח"כ לדאוג לשאר הדברים.

לימוד לעילוי נשמת
על הפסוק (שם, מב) "ויקרא לה נובח בשמו" כותב רש"י, וז"ל:
"לה אינו מפיק ה"א, וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא".

יש אנשים שחושבים שלהשאיר בעולם הזה זכר והנצחה לעילוי נשמת הנפטר הוא דבר שבחסידות, אבל אין הדבר נכון אלא העניין הזה כתוב כאן ברש"י, שאדם שאין לו בנים ורוצה להשאיר זכר לעילוי נשמתו עושה כן ויועיל לו.

היה אדם אחד ל"ע שלא היו לו בנים, וחלק מקרוביו אמרו לו שיכתוב לו ס"ת, וחלק הציעו לו דברים אחרים. והוא בא להתייעץ איתי ואמרתי לו שיניח קרן של סכום מסוים, ומהרווחים שיצאו מאותו הקרן יצווה שביום השנה שלו יועבר הכסף לתלמידי חכמים שבישיבה על מנת שילמדו תורה לעילוי נשמתו, כי בשמים המעלה החשובה ביותר היא לימוד תורה, וזה עדיף מקניית ס"ת שמוציאים אותו רק פעם בשנה.

שואל הב"י, מה מועיל כל מה שעושים לעילוי נשמת הנפטר כגון מפטיר, או שנותנים צדקה לע"נ, והרי לגבי המתים נאמר "במתים חפשי"? והוא עונה, שבשמים ישנו ערך גדול מאד ללימוד התורה, ואומרים אילו היה אותו נפטר חי הרי שהיה יושב ולומד תורה, וההוכחה שהוא תרם שילמדו תורה ולא למטרות אחרות, ולכן אם לומדים לעילוי נשמתו זה נחשב כאילו הוא לומד, והדבר נזקף לזכותו (ועיין בב"י סי' תרכ"א בסוף עמוד שכ"ו עמוד א').


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il