ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין המצרים – זכר לחורבן בית המקדש ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ה

בין המצרים – זכר לחורבן בית המקדש

"קול צופייך" – גיליון 321



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

זכר לחורבן בית המקדש
זכר למקדש
משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמו שנאמר:
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה'. ועיין מסכת ב"ב דף ס' ע"ב, וכה"ח סי' תק"ס ס"ק ב', ומש"ב ס"ק י' בהקדמת הסימן).

ואומרת הגמרא (ב"ב ס' ע"ב):
"ת"ר כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות (שכן המנחות היו עשויות מאפה תנור כמו לחם. ענו לו אותם פרושים לרבי יהושע) אפשר בפירות. (אמר להם רבי יהושע) פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. (ענו לו הפרושים) אפשר בפירות אחרים (ולא נאכל מפירות שבעת המינים שמהם מביאים ביכורים). (אמר להם רבי יהושע, אם כן) מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. (מששמעו כך שאפילו מים לא יוכלו לשתות) שתקו".

שואלים התוספות (שם בד"ה מים לא), וא"ת הרי יכלו לענות לו שישתו מי בורות שפסולים לניסוך המים?
"ואומר ר"י, דדבר דהוי ממין שעושין בו ניסוך חשיב כמו דבר עצמו, דאי לאו הכי תקשה דישתי יין מבושל דפסול לנסכים. ואין להקשות דאפשר במי תותים ויין תפוחים, שלא היו יכולין לסבול שלא לשתות בלא מים".

כלומר, בלי מים אין חיות לאדם. ואפשר שנרמז בזה, ואין מים אלא תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ובלי תורה אין חיות וקיום לאדם (ועיין סוכה נ"ב ע"ב ורש"י שם).

ועל זה אמרו חכמי המוסר, מעשה ברב אחד שראה שני בחורים שמדברים ביניהם בשעת הלימוד, וכששאל אותם על מה הם מדברים, ענו לו שהם דנים כיצד להתגבר על היצר הרע. אמר להם אותו רב, גם את זה יצר הרע אומר לכם, כדי שתתעסקו בו, ולא תלמדו תורה.

וממשיכה הגמרא (שם) ואומרת: כשראה רבי יהושע ששתקו והתחילו להבין את המסר אותו רצה להעביר להם,
"אמר להן בני, בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו".

רבי יהושע לימד אותנו שאי אפשר להפריז במנהגי האבלות על חורבן הבית, שאם לא כן אין לנו חיים כלל, ומאידך אי אפשר להקל ראש בזה ולהתעלם מהחורבן, על כן צריכים לנהוג במידה בינונית, וכדלקמן.

שיור אמה על אמה

א. רבי יהושע מנה את מנהגי האבלות שראוי לנהוג בהם כדי לעשות זכר לחורבן, וז"ל הגמרא: "אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף אמה על אמה. אמר רב חסדא כנגד הפתח".

וכתוב בשו"ע (סי' תק"ס סעי' א'):
"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת (פי' מצויירת) הרי זו בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף בכותלים".

ב. הקונה או שוכר בית מגוי אינו חייב לקלף את הסיד ולשייר אמה על אמה, ובכגון זה אמר מרן בסוף הסעיף הנ"ל "והלוקח חצר וכו' הרי זו בחזקתה" (עיין לכה"ח ס"ק י"ב, ולמש"ב ס"ק ד'). אבל

הקונה בית מיהודי - חייב להשאיר אמה על אמה, היינו לקלוף בקיר.
השוכר בית מיהודי - אם בעל הבית מסכים שהמשכיר יקלוף אמה על אמה ואח"כ יחזיר הדבר לקדמותו, מה טוב. ואם אינו מסכים, יקח שק בשיעור אמה על אמה (בערך חצי מטר x חצי מטר) ויקבענו על ידי שני מסמרים, וכך כל פעם שיראה זאת יזכור את חורבן בית המקדש.

ג. בבית כנסת אין חיוב להשאיר אמה על אמה.

ד. לא יצבע את מקום ה"אמה על אמה" בצבע יפה (עיין לכה"ח שם ס"ק ח').

היה בית אחד ברחוב דוד ילין, יפה למראה והאבנים של הבנין היו אדומים, וקראו לו "בית כמרה", ושם הניחו בכניסה אמה על אמה וצבעו זאת בצבע מיוחד וכתבו "אם אשכחך ירושלים" וכו'. ואמרו הרבנים שלא טוב לעשות זאת בצבע יפה כי אז זה לנוי, וצריך שיהא בלי שום צבע.

ה. בקיר המכוסה בטפט יש להשאיר אמה על אמה שבה לא רק שאין טפט, אלא גם הסיד מגורד.
וכן הובא בכה"ח, שגם בזמנם היו עושים טפטים לקירות על ידי הדבקת בדים על הקיר, ושיש לשייר בהם אמה על אמה ללא בד (עיין לכה"ח שם ס"ק ט').

ו. י"א: שהחיוב להשאיר אמה על אמה הוא - שיהא נראה מולו ממקום שיושב בו, וי"א: מעל פתח הכניסה לבית. וי"א: ממול הפתח. אך למעשה, העיקר שיניח אמה על אמה לא מסויידת במקום שרוב הזמן נוהג לשבת בו (עיין לכה"ח שם ס"ק י').

בבית שלי יש כנגד הפתח תריס, ואיני יכול לקלוף שם אמה על אמה, ולכן קילפתי אמה על אמה מעל הפתח, וכשאני יושב לאכול אני רואה זאת.

ז. שיור אמה על אמה הוא דוקא במרובע, ולא בשטח של אמה על אמה.

סעודה
עוד אומר רבי יהושע שצריך לעשות זכר לחורבן בסעודתו, וז"ל הגמרא:
"עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא, אמר רב פפא כסא דהרסנא".

ובשו"ע כתב (סי' תק"ס סעי' ב'):
"וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת לשם".

תקנו חז"ל כשאדם עורך סעודה לאורחים, דהיינו סעודת רשות (לא סעודת מצוה כגון: סעודת חתנים, בר מצוה בזמנה, ברית מילה, פדיון הבן, סעודת הודיה וכיו"ב, או סעודת שבת ויו"ט) צריך להשאיר מקום פנוי על השולחן כדי לזכור את חורבן ירושלים. וצריך שיהא המקום ניכר בלי צלחת, והטוב ביותר לקפל את המפה, או להשאיר מקום פנוי שאז ניכר יותר 'זכר לחורבן'. ואם יש רשימת מאכלים שרגילים להגיש - יש להחסיר מנה שאז יהא ניכר 'זכר לחורבן' (עיין לכה"ח שם ס"ק ט"ז וס"ק ח"י, ולמש"ב שם ס"ק ו', ז'). ועיין לביאור להלכה שכתב "וצ"ע שאין נוהגים". אבל "לא ראינו" אינה ראיה, ויש לנהוג כנ"ל בכל סעודת הרשות.

תכשיטין
עוד אומרת הגמרא (שם):
"עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'.

וכתב בשו"ע (סי' תק"ס סעי' ב'):
"וכן אשה שעושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט כדי שלא יהיה תכשיט שלם".

מרן לא הזכיר איזה תכשיט למעט, העיקר להחסיר תכשיט, והאשה תקבע איזה תכשיט להחסיר.

אשה שנוהגת לענוד טבעת על כל אחת מהאצבעות, למשל כשהיא הולכת לאירוע, צריכה להשאיר אצבע אחת ללא טבעת, זכר לחורבן.

אפר על ראש החתן - שבירת כוס בחופה
שואלת הגמרא על דרשתו של רבי יהושע:
"מאי על ראש שמחתי, אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי היכא מנח לה, במקום תפילין, שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".

וכ"כ בשו"ע:
"וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין" (שו"ע או"ח סי' תק"ס סעי' ב').

בכמה עדות נהגו כן, ויש שלוקחים אפר מקבר יוסף ומקפידים לשים דוקא מאפר זה על ראשם. ולדעת רמ"א נוהגים לשבור כוס. וכשהחתן אומר "אם אשכחך ירושלים וכו' תדבק לשוני וכו' ושובר את הכוס, יעשה זאת בשברון לב. וטועים הציבור שאומרים מילי עידוד ששבר את הכוס.
"וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים" וכו' (גמרא שם).

שירה
א. בכל השנה יש להזהר מאוד מאוד משמיעת שירי עגבים, כי שירים כאלה יש בכוחם להרחיק ולנתק את האדם מהקדושה.

ב. מהדין אסור בכל השנה לשמוע שירה ברדיו וכדו', או אפילו לשמוע מנגינות בטלפון בזמן שממתין למענֵה (כמו שמצוי כיום שבזמן ההמתנה משמיעים למתקשר מנגינות).

ג. לדעת מרן שירה סתם אסורה, בין בכלי ובין שלא בכלי, ורק אם שרים שירי הודאה ושבח לה' - מותר (שו"ע סי' תק"ס סעי' ג'). ולדעת רמ"א, מה שכתוב לא לשמוע שירה הכוונה לשירי עגבים, אבל שירה סתם מותר אבל לא על יין.

וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות הל' י"ד):
"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין" וכו'.

כוונתו גם לטיפ שבימינו, ולא כאותם האומרים שטיפ אינו בכלל כלי נגינה.

ואם אדם שומר על עיניו שיראו רק דברים טובים, ושומע באוזניו רק שירי קדש ולא שירי עגבים, אז כשיבא המשיח הוא יראה את המשיח פנים אל פנים, ויזכה לשמוע את שירת הלווים. אבל אדם שלא שמר את עיניו והסתכל בטלוויזיה דברים לא טובים, אזי כשיבוא המשיח הוא לא יזכה לראותו פנים אל פנים אלא יאמרו לו לך תראה אותו בטלוויזיה. ומי ששמע באוזניו שירי עגבים לא יזכה לשמוע את שירת הלווים באופן ישיר מהם, אלא רק בהקלטה.

וכתוב בתהלים (מזמור ק"ן)
"הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה",

ולכאורה מדוע אמרו "הללוהו" לכל סוג של כלי נגינה, היה די לומר "הללוהו" אחד ולמנות את כל כלי הנגינה ? אלא שלכל מכם (סולם) יש כלי נגינה מיוחד.

ואומרת הגמרא (ב"ב ס' ע"ב):
"תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן (זו מילה שהיא לסוף שבעה) ואמרי לה לישוע הבן (זה 30 יום לפדיון) דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

בין המיצרים
כל רודפיה השיגוה בין המיצרים
שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג).

זהירות מסכנה
בימים אלו יש להזהר מכל מיני סכנות וספק סכנות, וכגון: אלו שהולכים לים (עד ר"ח אב מותר ללכת לים או לבריכה) יזהרו לא להיכנס למים העמוקים, ולא ילכו במקום שאין מציל. וכן לא ישים מעות בפיו (דבר זה מובא בהלכה, והטעם הוא: שמא נגע בו אדם חולה והוא יעביר לך את מחלתו, ויש להזהר בזה בכל השנה כולה, ובמיוחד בימים אלו).

בכל השנה, יש להזהר בעת חציית כביש ולהסתכל היטב ימינה ושמאלה, ולחצות רק כשהרמזור מורה על אור ירוק. וכבר אמרנו שביום שבת יזהר שבעתיים בעת חציית כביש, כי אם אדם נוסע בשבת, הרי שהוא מחללהּ וחייב סקילה, ואם על נשמתו אינו שומר, עליך הוא ישמור ?!

הגמרא במסכת תענית (דף כ' ע"ב) מספרת שבנהרדעא היה כותל רעוע, ורב ושמואל לא היו הולכים מתחתיו אלא היו מקיפים מסביב, אע"פ שכותל זה עמד כבר שלש עשרה שנה ולא נפל. יום אחד הגיע רב אדא בר אהבה לאותו מקום, ואמר שמואל לרב בא ונלך מסביב. אמר רב לשמואל, כיון שרב אדא עמנו וזכויותיו מרובות, אין לנו ממה לחשוש.

ועוד אומרת הגמרא שם, שהיה לרב הונא חביות יין בתוך בית רעוע המט לנפול והוא חשש להכנס לתוכו ולהוציא את היין. ומה עשה ? התחיל רב הונא לומר לרב אדא בר אהבה חידושי תורה וכך משכו והכניסו לאותו בית, ובינתיים הוציאו את כל חביות היין משם. כשיצאו, נפל הבית. הבין רב אדא בר אהבה מה שעשה רב הונא והקפיד מכיון שאמר רב ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.
אמר לו רב הונא בזכות זה שהצלת את היין שלי, יתמלאו לך שוב הזכויות שלך.

והגמרא בברכות (דף ה' ע"ב) מספרת על רב הונא שהיו לו ארבע מאות חביות של יין והם נהפכו לחומץ. באו לפניו רב יהודה ורבנן וי"א רב אדא בר אהבה וחכמים ואמרו לו שמא כבודו יעיין במעשיו. אמר להם רב הונא וכי אני חשוד בעיניכם ?! אמרו לו וכי הקב"ה חשוד שעושה דין בלא דין. אמר להם, אם תשמעו איזה דבר עלי תאמרו לי. אמרו לו שמענו שאתה לא נתת לאריס שלך את חלקו בזמורות הגפן. אמר להם רב הונא, הרי הוא גונב ממני ואני עוד אשלם לו ?! אמרו לו את מה שמוטל עליך לעשות אתה צריך לעשות. ואכן רב הונא הלך ושילם לאריס.

ואומרת הגמרא, איכא דאמרי, שהחומץ חזר ונהפך ליין, ואיכא דאמרי שהחומץ התייקר ונמכר במחיר של יין (וי"א שהיו כמה מחלות, שהחומץ רפואה להם).

ולכאורה מה הנ"מ בין שתי הלישנות הללו אם החומץ הפך ליין או שהוא התייקר. אלא, אם עשה רב הונא תשובה מאהבה - החומץ הפך ליין, ואם מיראה - החומץ נשאר חומץ אלא שהוא התייקר.

עלי גפנים - יש שלוקחים עלי גפן ועושים מהם ממולאים. בזמנו היה חרם שאסור להשתמש בעלי גפן אלא אם כן עבר עליהם י"ב חודש, כי היו בהם תולעים בין עורקי העלים (ועיין ל'ארץ חיים' סתהון - הוצאת ירושלים עמודים 119 - 120). כיום אם אדם רוצה להשתמש בהם, לפחות יכניסם למיקרוגל או לתנור כדי שישרפו התולעים ויהפכו לאפר, ואם לא עשה כן מותר להשתמש בהם רק לאחר י"ב חדש.

תיקון חצות
בכל השנה כולה אם אדם מגיע לנקודת חצות בלילה, יקרא תיקון חצות. וכתוב שיש ללבוש שק ולשבת ליד הפתח ע"ג הרצפה, אבל מ"מ יכול לאומרו גם כשיושב על מיטתו, והעיקר שיאמר.

לתיקון חצות יש שני חלקים: "תיקון רחל" ו"תיקון לאה". בדרך כלל אומרים את שניהם, ויש ימים שאומרים רק "תיקון לאה" ולא "תיקון רחל" ולהיפך.

בימים אלו אומרים "תיקון חצות" לאחר חצות היום (עד השקיעה) ואומרים "תיקון רחל" בלבד (עיין כה"ח תקנ"א ס"ק רכא, רכב). ובלילה אומרים גם "תיקון לאה" וגם "תיקון רחל". ויכול לאומרו כשהוא יושב על כסא, ואם יכול לשבת על בגד המונח על הקרקע, מה טוב.

יש שלובשים שק או בגד העשוי משיער עיזים בעת אמירת התיקון, אך אין זה מעכב, והעיקר שהאדם יצטער בצער השכינה הנמצאת בגלות.

וגם בימים אלו ישתדל לומר תיקון חצות בלילה וגם ביום, ואם לא יכול לקום בלילה יאמר ביום.

כשאנחנו זוכרים את חורבנה של ירושלים זו מעלה חשובה מאד, ולעתיד לבא כתוב (ישעיה סו, י) "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".

שהחיינו
נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש, שמברכים עליו "שהחיינו", כל שלשת השבועות. והספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. והאשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת (עיין שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ז, ולכה"ח שם ס"ק ר"ד, ר"ה, ולמש"ב שם ס"ק צ"ח, צ"ט).

שכח ובירך על פרי חדש
אם בימים אלו שכח ובירך על פרי חדש "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", יש אומרים שיברך עליו "שהחיינו", ויש אומרים שיאכל בלי לברך "שהחיינו" - וכן נוהגים (עיין שו"ע שם סעי' י"ז ולכה"ח שם ס"ק ר"ד ורי"ד, ולמש"ב שם ס"ק צ"ח).

ואם רוצה לאכול פרי חדש יבא לברית מילה ויבקש מאבי הבן שיכון עליו בעת שמברך "שהחיינו", ואז יכול לאכול את הפרי החדש.

היה מי שאמר, שזמן צמיחתו של ה"סברס" הוא בדיוק בשלושת השבועות של בין המצרים, והסתפקו אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. ונחלקו הפוסקים מהי הברכה שיש לברך על פרי הסברס- י"א שאין לו דין עץ כיון שלא נועד אלא לשמירה וכדומה, ולכן ברכתו או שהכל או אדמה.

ולמעשה, דעתנו היא שברכתו בפה"ע, ומברכים עליו שהחיינו. ומאחר שמברכין עליו שהחיינו, אין לאוכלו בתחילה בימי בין המיצרים (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בענין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב).

האשכנזים מברכים קודם "שהחיינו" ואח"כ "העץ", הספרדים נוהגים לברך קודם "העץ" ואח"כ שהחיינו".

ומובא בהלכה שהרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", לכן האשכנזים מקדימים לברך "שהחיינו". ולמעשה, כתב בשו"ע שאע"פ שמהדין הרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", נהגו שלא מברך עד שאוכל (סי' רכ"ה סעי' ג').

הנותן ריח טוב בפירות
אם לוקח תפוח עץ שיש בו ריח טוב ובדעתו לאוכלו - מברך 'בורא פרי העץ'. ואם רוצה רק להריחו ולא לאוכלו - מברך "הנותן ריח טוב בפירות".

י"א שהנוסח הוא "הנותן ריח טוב בפרי" ואנו נוהגים לומר "בפירות".

יש האומרים שריח פרי הגויאבה טוב ונעים ומברכים עליו "הנותן ריח טוב בפירות", ויש אומרים שריחו לא טוב (ועל זה נאמר על טעם וריח אין להתווכח).

ברכת בשמים תחת החופה
פעם הייתי בחתונה של אחד מהנכדים של הרה"ג ר' יוסף קפאח זצ"ל (היום חל יום השנה שלו), ומנהגם לברך תחת החופה "בורא פרי הגפן" ואח"כ מברכים על מֵי ורדים "עצי בשמים", וכיון שלא רציתי שזה יהיה הפסק רמזתי לו שהוא יברך על הבשמים, וכך היה. לאחר מכן הוא בא ושאל אותי מדוע לא ברכתי ? ואמרתי לו שאנו לא רגילים בזה, ולכן זה נחשב הפסק, וכן הייתי מסופק אם מי הורדים הזה אמיתי או לא. שאם הוא אמיתי אנו נוהגים לברך עליו "עצי בשמים", אבל אם אינו אמיתי מברכים עליו "מיני בשמים".

ריח שאין לו עיקר
אין לברך ברכת בשמים על ריח שאין לו עיקר, ולכן אין לברך על מטפחת הספוגה בבושם (שו"ע רי"ז, ג').

לעיתים כשנוסעים מחוץ לעיר עוברים ליד שדות, ובזמן הפריחה יש ריח טוב באויר, זה נקרא ריח שאין לו עיקר ולא מברך עליו, אבל אם ירד מרכבו וילך בין העצים ומריח אותם יכול לברך.

על בושם שנמצא בנוחיות אין מברכים, כיון שמטרתו רק להעביר ריח רע.

ריח של פת או מיני מאפה - אני גר מול מאפיית אנג'ל וכשאני קם בבקר אני לפעמים מריח ריח טוב של לחם - ועל ריח זה אין מברכים כיון שאין לו עיקר. וכן אם נכנס לביתו ואשתו אפתה עוגה ויש ריח טוב בבית אינו מברך על ריח זה כיון שאין בו עיקר (ועיין לרמ"א או"ח סי' רט"ז סעי' י"ד, ולכה"ח שם).

מלאכת צובע בשבת
יש סבון שתולים על דופן האסלה כדי שיוציא ריח טוב ולעיתים הוא גם צובע את המים.
ולענין השימוש בזה בשבת - אם מתכוון שיצבע את המים - אסור, אבל אם כוונתו רק לשם ניקיון וחיטוי האסלה - מותר לפתוח את המים, כי זה דבר שאין מתכוון, וזה כמו גרמא, ובפרט שאדם מסתמא מתכוין להעביר ריח רע.

בושם ביום שבת
יש שנוהגים לחלק בושם בבית הכנסת בעת שמחה, וביום שבת מותר לשים בושם על ידו ולברך עליו, אבל לא על מטפחת משום שמוליד ריח. ומותר לאשה לשים בושם ביום שבת על גופה, אבל לא על בגדיה או על המטפחת או על פאה נוכרית (ועיין לבא"ח תצוה אות יא, ור"פ ח"ב סי' נ"א).

אם לוקח ענף הדס בשבת ומריח בו, ורואה שאין בו ריח - מותר לו לשפשפו מעט כדי שיצא ריח ואין בזה משום מוליד ריח, כיון שהריח נמצא בפנים, ובפעולת השפשוף רק מסיר קליפה מעליו.

הדס לחצוץ בו שיניו בשבת
אם רוצה בשבת לחצוץ שיניו בעזרת קצה הענף של ההדס - מותר, אבל לשבור חתיכה מההדס כדי לעשות ממנו כעין קיסם - אסור משום מתקן מנא (עושה כלי).

יש כיום מזלגות חד פעמיים שמחובר אליהם קיסם, ובנקל ניתן להוציאו בסוף הארוחה לחצוץ שיניו - ובשבת אסור להוציאו משום מתקן מנא.

הכנה משבת לחול
יש שמחלקים בבית הכנסת ביום שבת אחר הצהרים הדסים להבדלה, ולא יחלקו לפני ערבית כיון שיש בזה משום הכנה משבת לחול, אלא רק לאחר ערבית שכבר אמרו "אתה חוננתנו". ואם חילקו לפני ערבית, מי שקיבל יברך עליו ויריח בו, כדי שלא יראה כהכנה משבת לחול.

דרוש וקבל שכר
אנחנו רגילים לומר שכל ההלכות של ט' באב הם על תנאי אם לא יבוא המשיח, אבל אם יבוא המשיח, הם בחינת דרוש וקבל שכר.

אלא מה, בפסח אנו אוכלים מצות, בסוכות אנו יושבים בסוכה, ובשבועות אוכלים מאכלי חלב, וכשיבא המשיח איזה סממן מיוחד נעשה ? אלא כשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ונשאל אותם והם יאמרו לנו איזה אוכל מיוחד נאכל.

מה נברך כשיבא המשיח ?
הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל דן בשאלה מה נברך כשיבא המשיח, האם "הטוב והמטיב" "שהחיינו", או "חכם הרזים", או את כל הברכות הללו גם יחד? והתשובה היא לדעתנו כשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ונשאל אותם מה לברך והם יפסקו, וגם נשאל אותם מה הברכה שיש לברך עליהם חוץ מברכת 'אשר חלק', שהחיינו, הטוב והמטיב, וחכם הרזים וכו' (עיין בסוף ספר 'מנחת שלמה' סי' צא אות כז).

בגמרא ישנם כמה שאלות שנשארו ללא תשובה והגמרא אומרת תיק"ו - היינו ר"ת תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

וידוע שעם המשיח יבא גם אליהו הנביא, ואני אומר תמיד לילדים, כשיבא המשיח ואליהו הנביא עימו, יבואו כולם כדי לומר להם שלום, אבל כל אחד מכם יכין שאלה שנשארה בגמרא בתיק"ו, ותבקשו מאליהו הנביא שיתרץ לכם אותה.

כי מלאה הארץ דעה את ה'
וכתוב (ישעיה יא, ט) " כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
אם אדם למד תורה הוא יזכה להבין את התורה לפי הדרגה שבה הוא למד, וזהו "כמים לים מכסים" - הים נראה כדבר ישר, אבל כאשר נכנסים אליו, בהתחלה המים רדודים אבל הוא הולך ונהיה עמוק.

וכתב הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים הל' ד'):
"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה", עכ"ל.

כשיבא המשיח, אנו נשלוט באומות העולם על אוסטרליה, סין ואמריקה ועל כל המדינות, אבל לא בשביל זה אנו מחכים למשיח, אלא בשביל "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il