בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

undefined
6 דק' קריאה
תפוחי זהב במדבר
רשימה ארוכה של מקומות עלומים במדבר מופיעה בתחילת פרשתנו. ארבעים ושנים מסעות נמנים כאן, ומפרשים רבים מתייחסים למצוקה הפרשנית אליה מטילה אותנו התורה - איזה לקח מוסרי או אמוני ניתן להפיק מרשימת מקומות אלו?

רבינו האוה"ח הקדוש למשל פירש את הענין בכלליות על דרך הסוד ואמר, שבכל מקום בו חנו נצרכו תיקונים ובירורים רוחניים ואורך החניה נמדד על פי מידת אותו מקום בתיקון ועילוי.

הרמב"ן המביא את רש"י ואת הרמב"ם שגם הם עסקו בסוגיה, וקריאה בתשומת לב של דברי רבינו הגדול הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק נ') אותם הביא הרמב"ן מגלה כי לקב"ה ישנם 'שיקולי עריכה' מיוחדים בכתיבת התורה. מגמת העריכה היא ביסוס האמונה באופן מציאותי מאד, רציונאלי ומפוכח.

'תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבוּר על אופניו' קבע הרמב"ם את דבר שלמה במשלי בתחילת מורה הנבוכים, שעל פי זאת דברי התורה שהם יפים בחיצוניותם, ברובד הפשט שלהם, יקרים ומבהיקים עוד יותר עם חשיפת העומק המוסתר תחתם, כיופיו של הזהב הטמון תחת סבכה של חוטי כסף עדינים, שדוקא חזות ההסתר שעל ידי השבכה החיצונה רק מעצימה את היופי הגנוז תחתם - כן יחסי פשט הפסוקים ופנימיותם.

גם כאן בפרשת המסעות הנראית כרשימה סתמית ישנם עומק ומשמעות גדולים לכתוב על אף הראותו כגזור מהמפתחות שבסוף ספר בגיאוגרפיה.

אריכות יתירה או שיקולי עריכה בתורה?
אז לְמה אם כן נועדה רשימת כל המקומות הללו? על איזה ערך מדברים רבותינו?
ככלל יש לדעת כי הבשורה האמונית של העם היהודי לעולם אינה קלה כלל ועיקר. אנו טוענים טענה שעבורנו היא לב חיינו, ואכן לבני ברית ושומרי מורשת המסורת הקדושה היא ברִירה לחלוטין, אך מכל מקום מבחינת העולם או האדם הנאור היא נשמעת תמוהה - הן לליבם העב והן לאוזניהם הרחוקות מעדינות אמונית: אלוקים איתנו! לא רק בשמים אלא אף כאן בארץ, דרך כל קורותינו תמיד בתוככי ועם העם הזה, ממצרים, בסיני ובמדבר, מסלול מונחה על ידי אלוקים, בהשגחה קפדנית ובתכנון לעתיד עשיר, דרך הסטוריה עמוסת עליות וירידות אך מושגחת באופן מעורר פליאה (ולא פחות מכך, מעוררת אנטישמיות...) לעיני העולם כולו.

לאדם הרגיל, הסבוך בחיי המודרנה ושביבי פירורי איטלקטואליזם, טענה זו לא קלה לעיכול כלל ועיקר.
וכיון שהשגחת ה' על ישראל אינה עניננו שלנו לבדנו, יש בתורתנו מענה לגויים על מנת להוביל את האמונה למרחבי הבריאה והברואים כולם.

ועוד. הקשר המיוחד שבין ישראל לקדוש ברוך הוא לא יכול להיות מבוסס רק על המימד הרוחני המופשט שלנו פנימה, על המימד האמוני בתוכנו שכמו אומר 'אנו צריכים להאמין ומה אכפת לנו מהכופרים'?

התורה מבקשת לאורך פרשיותיה לבסס ולעגן את ה'סיפור' של עם ישראל בקרקע המציאות, בקונקרטיוּת גיאוגראפית, בודאויות שכל בעל מחשבה מעמיקה יוכל לכבד ולהעריך, להקשיב ואף להתרשם. לא בכדי התורה טורחת ומציינת באריכות כה רבה את המימדים האקסיסטנציאליסטיים, הקיומיים והמציאותיים בסיפורו של עם ישראל, ברשימת מקומות כמצרים, ים סוף, המדבר, הר סיני, נהר הירדן, יריחו, ירושלים, שכם ועוד ועוד. היא גם לא היתה טורחת לפרט - ברמה שאין קרוב לה כלל בשום טקסט של שום דת או תרבות בעולם - שמות רבים: של אנשים, שושלות משפחתיות, גילאים, מקומות לידה ומגורים, מלאכות ועיסוקים, התרחשויות, מעשים ותגובות - נעימים ליהודים ושאינם מחמיאים להם, ברמת פירוט ובמספר איזכורים שכל מי שייחס את הדבר לתעלול ספרותי מהזן של 'עורך מקראי מתוצרת ביקורת המקרא' חייב לשאול את עצמו בכנות, איך, אם באמת כל כך קל 'לזרוק' אלפי שמות של אנשים ומקומות, עיסוקים ושנות חיים, בנים ונכדים ונינים לאורך עשרות דורות - אם זה כה קל לרמות את כולם איך זה שהכותבים לנצרות ולאיסלאם לא השתמשו בכלי כל כך משכנע וכה קל ליישום ספרותי, 'הרי אין קל מזה, פשוט לשקר'?

כך כותב על כל הדברים הללו הרמב"ם במורה הנבוכים (ג' נ'):
"כאשר היתה פינת התורה - שהעולם מחודש, ואשר נברא תחילה היה איש אחד ממין האדם, והוא אדם הראשון... ואילו בא להם זה הסיפור לבד, היה האדם מסופק בדבר - כי נמצאו אז בני האדם מפוזרים בקצוות הארץ כולה, ומשפחות חלוקות ולשונות חלוקות רחוקות מאד; והוסר הספק הזה ביחסם כולם וזיכרון הסתעפם, וזכור שמות המפורסמים מהם, פלוני בן פלוני, ושנותיהם, ולהגיד מקום שכנם, והטעם המביא להתפזרם בקצות הארץ, והטעם המביא להחלק ללשונותם".

כל היסטוריון יודע להבחין בין טקסט שמבטא הליכים אוטנטיים בחיי אומה, לבין כתבים 'מטעם' ששוכתבו 'בהוראה מגבוה' של השליט או המושל שרתם את הסופר לסיפורי עלילותיו המופלאים.

מבחינה זו טרחתה של התורה, בין השאר גם בפירוט המסעות בפרשתנו, לציין בהרחבה ובדקדקנות את הריאליה של האמונה היהודית, היא המסר לעולם ולאדם, אף היהודי, בכדי להאיר ולהעמיק איך דבר אלוקינו אינו מרחף במופשטות מנותקת מהקרקע אלא הוא מעוגן במציאותיות, כמוסבר ב'מורה הנבוכים'.

אלא מה, ישאלו, והרי טיעון זה איננו משכנע את האפיקורסים?
שתי תשובות בדבר:
א. אפיקורוס, באמת לא רוצה להשתכנע, ו'קושיותיו' עלינו הן עבורו שכפ"ץ וקסדה + אטמי אוזניים מפני האמונה. כפי שאמר סטודנט משכיל לתואר שני, 'אפיקורס מקצועי' מבטן וממשפחה לחברתו הדתית: 'האמיני לי שאני יודע שאני צריך לחפש יותר טוב את האמת, ואני ממש לא נרדם בלילות מפני כך. אבל אני פוחד. תביני אותי'.

ב. אף אפיקורוס אקדמאי או חובבן לא יכול להצביע על שום מסמך היסטורי שמתאר חיי עם, חיי ציבור, המונה סך של מיליונים, לאורך תקופה של כל כך הרבה מאות שנים.

לא לחינם מבוססות הדתות על יחידים, בעלי כשרון או לא ככל שיהיו. אין להם יכולת להציע מימד רחב מזה. ביהדות לעומת זאת, היחיד, גדול ככל שיהיה, אינו מהווה מבסס אמונה, חוץ מאשר אצל משובשים 'חדשים מקרוב באו' שמבקשים להנחיל ביסוסי אמונה על סמך היות היחיד, רב זה או אחר - צדיק או בעל מופת.

לא! ולא!! ולא!!!
עם כל קדושתם של צדיקי הדור, בעלי מופתים ורועי ישראל הנאמנים והמופלאים - את יסודות האמונה אין מבססים ביהדות על היחיד! אותם רועים נאמנים בהחלט מגבים את האמונה, מחזקים ומאמתים את 'סוד ה' ליראיו' ומראים איך 'שומר ה' את כל אוהביו' - אבל מימד הכלל בהבניית האמונה הוא כה עקרוני שאפילו משה רבינו אינו נקרא בתפילותינו בשבת אלא 'עבד נאמן'.

כי היהדות מבוססת על 'מסעי בני ישראל' - כולם.
על 'ישראל שעמדו בהר סיני' - העם.
על יציאת מצרים - הגוי כולו.
על הכניסה לארץ - כל איש ישראל.

והרי אין לנו ולו חג אחד במהלך השנה מדאורייתא או מדרבנן, שעוסק בענינו של יחיד (ואל נאמר 'צום גדליה'... שהרי זה מסמל את עזיבת הקישור האחרון של העם לארצו. וגם ל"ג בעומר אינו ממש מדרבנן...)

לכן גם רשימות מסעינו במדבר כמפורט בפרשתינו באו על מנת להעמיד על יסודות קיומיים וריאליים את פירוט דרכנו אל הארץ, וכדברי הרמב"ם שם:
"הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה (כי העדים הרואים אינם, ומראייה עברנו לעדות המסורת, לשמיעה) ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים - על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה"

העולם שוה התיחסות?
דברי רבינו הגדול הרמב"ם על כך ש"כאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם... על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה", דורשים התיחסות לפן מיוחד אצל גדולי ישראל הראשונים, והוא הפן שהם מציגים ביחס לקושיות העולם.

רבותינו אלו מיישרים מבט המבקש דיאלוג, דו שיח ולעיתים מתקפה נחושה מול הקמים נגד אמונותינו. הרמב"ם כאמור מיחס זאת בראשונה לא לגדולי ישראל אלא לקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא המעצב את התורה גם, כמובן לא רק, כמענה לתהיות ולרצונות האנושות לביסוסה של קרבת אלוקים.

גם רבינו הגדול, רבי יהודה הלוי בספר 'הטענות להגנת הדת המושפלת' / ספר 'הכוזרי', לא התחבא בבונקר מבוצר מפני רוחות העולם בתוך בית המדרש הקדוש, אלא יצא, שמע הקשיב - וחידד את אמונת ישראל הקדושה באופן שאין עמוק ממנו, מבוסס ממנו, בונה ממנו ואף מודרני ועדכני עד ימינו.

גישתם של הראשונים, כגישתו של הקב"ה, אינה מתייחסת אל העולם על משגיו ומשוגותיו כמוקצים מחמת מיאוס. יחס כזה עלול לגרום ליהדות להיראות ככת חשוכה שכל 'כוחה' בהצטנפות מפוחדת בין תנור לסטנדר. הם לא נסגרו אלא יצאו ולחמו במאבק אמוני כזה, 'באומץ ובמנוחה' כהגדרתו המדייקת של מרן הרב קוק זצ"ל את הראשונים הללו, שעד ימינו ניזונים הוגים משמעותיים במאות האחרונות מדרכם הקדושה, ואף למדו מביקורתם הנוקבת על הנצרות או על האיסלאם פרקים חשובים מאד למען ישראל ותורתו.

לכן, לאור מימדיה הכמו גיאוגראפיים של פרשת מסעי בני ישראל, גם אנו צריכים להרכין אוזן לריאליה, ולצד האמונה והחסידות הצדקות והקדושה לעסוק גם במציאותי בו נושקים מימדי הקודש והחול, וזאת בכדי לבסס ולהשריש את גבהי המרומים במעמקי החיים, כי "בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא פרק ט"ז)

וכיון שישראל 'לב באברים' - עליו לפעול עם כלל הגוף, כלל האומות, מתוך ידיעה גאה שאחריות זו אינה מנמיכה אותו אלא אדרבא מחוייבת ממעמדו כ'בני בכורי ישראל' - על מנת לאחד את כל בניו של ה' יתברך תחת התגלותו על עולמו בקרוב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il