ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מה יועילו ההפגנות? ;">

בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף שיחות לפני הגירוש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ה

מה יועילו ההפגנות?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

החובה למחות
שאלה: מה הערך בהפגנות השונות, חלקן חריפות כמו ההפגנות על הכבישים; האם לא עדיף לשכנע בדרכי נועם?
תשובה: אכן בדרך כלל צריך לשכנע בדרכי נועם. אולם כשממשלה מתכוונת לבצע עוול נורא, להחריב יישובים, להרוס בתים, לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, אסור לשתוק. ובמיוחד כאשר אנו משוכנעים שמעשים אלה יגרמו לסכנות קשות לכלל היהודים בארץ.

וכן אמרו חז"ל (שבת נד, ב):
"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו".

וכמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח - אפילו מאה פעמים משמע".
וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה" (ערכין טז, ב).

ונחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג הלכה כר´ יוחנן שההוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שההוכחה עד הכאה. וכפי שכתב בהלכות דעות (ו, ז): "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה - הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" (ועיין בהקדמת השל"ה).

וכאן לא מדובר רק במחאה כלפי אדם שחוטא לעצמו, אלא מדובר בחטא שנעשה כלפי אחרים בגזילת בתיהם והרס חייהם, ואף בגרימת סכנה חמורה לכלל ישראל על ידי עידוד המרצחים.

במשך שנים לא הבנתי את משמעות ההלכה: כיצד יתכן שאדם ימחה וחברו יכה אותו? עתה לדאבוננו הסוגיה ברורה. כמעט וכבר לא נותר יהודי נאמן לעמו ומולדתו שלא חטף בעצמו מכות משוטרים או חיילים, או לפחות מכיר חבר או קרוב משפחה שחטף מכות.

מה התועלת במחאה עד הכאה
שאלה: ומה זה מועיל להוכיח עד הכאה?
תשובה: למחאה שני תפקידים. האחד - לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. לעורר אותו לחשוב, שיבין עד כמה מעשהו חמור. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא - עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכול כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תיאמר בחריפות, יחשבו הכול כי הדבר אינו חמור כל כך.

אנשים רגילים להילחם על פרנסתם וכבודם, ולשם כך הם מוכנים לחסום כבישים ולהשבית מערכות חיוניות במדינה. ואם על דבר חמור כל כך של גזירת גירוש יהודים חלוצים וחורבן יישובים לא תהיה מחאה שכזו, יאמרו הכול שאין הדבר חמור. המחאה צריכה להיות חריפה לפי חומרת החטא, ולפי המקובל באותו מקום וזמן. ומחאה כזו ידעו חכמים שעלולה להגיע עד הכאה.

כמובן שהשוטרים והחיילים המכים עוברים באיסור חמור, וכל מי שיכול מוטלת עליו חובה להענישם על כך.

האם לא צריך להתמקד בחינוך בלבד

שאלה: הרי ברור ששורש הבעיה הוא שרבים אינם מבינים את ערכו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. ואם כן, מדוע לא נתמקד בשורש הבעיה? מדוע להפנות משאבים להפגנות ומחאות שונות, הרי את הבעיה בשורשה כל הפעילות הזו לא תפטור?

תשובה: אמת שעיקר התיקון ייעשה על ידי לימוד תורה ברוחב ועומק, בהכוונת כל תחומי החיים לאורה, ובהנחלתה לכל העם. עם זאת, אין אנו פטורים מלפעול לביטול מעשים רעים ועוולות שעושה הממשלה.

משל מחולה
משל למה הדבר דומה, לחולה מסוכן שיש צורך להבהילו לבית חולים. ואכן התקבצו כמה אנשים והחלו לעזור. זה מכין רכב כדי להסיעו, זה מברר בחיפזון איזה בית חולים תורן היום והיכן יטפלו בחולה היטב, וזה מתייעץ עם רופא מומחה, כדי שכשיגיע החולה לבית החולים יידעו לבקש עבורו את הטיפול הטוב.

והנה מגיע לשם איזה ´צדיק´ ומתחיל להוכיחם: מדוע אתם כל כך מבוהלים ונחפזים? וכי אינכם יודעים שהכול בידי שמיים? אם הוא יתברך היה רוצה שהחולה יחיה - אזי הוא יחיה, ואם ירצה שימות - הרי ימות. ואם אתם באמת רוצים לתקן, הרי שורש הבעיה שבעטיה אדם זה מוטל חולה במיטתו הוא רוחני, והתיקון לבעיות הרוחניות נעשה בתפילה ובתשובה, ומדוע אתם טורחים כל כך סביב ענייני העולם הזה.

ואף שאותו ´צדיק´ צודק שהכל בידי שמיים, ושורש כל המחלות נעוץ בבעיות רוחניות, מכל מקום תפקידנו עתה הוא לגמול חסד עם החולה ולהצילו. כשנסיים לעשות את כל מה שאפשר, כמובן נרבה בתפילה ותשובה. אבל עתה מוכרחים לפעול בכל מה שאפשר.

כך גם לגבי הצלת היישובים והצלת ישראל מסכנת הכניעה לטרור. כל מה שאפשר לעשות למען מניעת הגזירה, במחאה והסברה, צריך להיעשות.

היחס בין פעילות מחאתית ללימוד וחינוך
עם זאת צריך כמובן לדעת ששורש הבעיות הוא במצב הרוחני שלנו. וכדי לתקן ולרומם את העם, צריכים להרבות בתורה. יתר על כן: חובה לדאוג, שלמרות כל הטירדות בענייני השעה, מירב המאמצים יושקעו בלימוד ובחינוך, בחשבון נפש ובתכנון נכון לטווח ארוך.

נחזור למשל שהזכרנו: כמו שבתחום הרפואה מירב המאמצים צריכים להיות מופנים לרפואה מונעת, היינו להקדמת תרופה למכה, כך גם בבעיות הציבור, מירב המאמצים צריכים להיות מופנים ללימוד תורה וחינוך.

אבל מי שאינו פועל למנוע מעשי עוולה נוראיים שכאלה, אלא טוען שרק תפילה או פעילות רוחנית מופשטת תועיל כאן, אינו מבין שתפקידנו הוא לתקן את העולם הזה. וכמעט אפשר לומר עליו שהוא לומד תורה שלא לשמה, מפני שלימוד התורה לשמה הוא לימוד שמעורר את האדם למעשים שמבטאים אחריות לתיקון העולם. וכמו שאמרו חז"ל: "נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, שיהא אדם לומד בתורה על מנת לשמור המצוות לעשותם, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם" (מדרש אגדה ויקרא כו). אע"פ שאור התורה נצחי ומועיל לחיי עולם, ואילו המצווה היא כמו נר, שמועיל לחיי שעה בלבד (ע´ סוטה כא, א, ומהר"ל נתיב התורה א).

היחס למפקדים הבכירים בצה"ל
שאלה: מדוע בשיעור "עיתונות לוחמת ברשע" כתבת שאתה מעריך את החייל הפשוט, ואילו מהמפקדים התעלמת?
תשובה: אכן שמת לב לכוונתי. אני מעריך יותר את החיילים הפשוטים מאשר את המפקדים. וככל שעולים בסולם הדרגות כך הערכתי הולכת ופוחתת, משום שכוונתם כבר פחות טהורה.
רבים מהמפקדים נעשים חנפנים כלפי מפקדיהם ועריצים כלפי פקודיהם. הם מתחנפים כדי לקדם את הקריירה שלהם, כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, כדי לקבל פנסיה טובה, כדי לקבל אחר פרישתם ג´וב טוב או לפתוח בקריירה פוליטית.

במצב זה, לא תמיד המטרה החשובה ביותר היא לנצח את האויב. פעמים רבות המטרה הראשונה היא לצאת טוב בעיני המפקדים, כדי שלא יהיו אח"כ טענות לא מהתקשורת ולא מהדרג הפוליטי. לא במקרה, בין החיילים הפשוטים יש מאות הממאנים לקחת חלק בפשע הגירוש, ואילו בין המפקדים מהדרג הבכיר כמעט שאין אחד.

את ההערצה האמיתית צריכים להפנות אל החיילים הפשוטים, שלמרות הכול מתגייסים לצבא ליחידות קרביות ומחרפים את נפשם. אין להם מעמד ולא פנסיה, הם לא יקבלו קידום פוליטי כשישתחררו מהצבא, הם רק משרתים את עמם. הם הגיבורים האמיתיים.

על קצינים דתיים ואלעזר שטרן
שאלה: אם חיילים דתיים יסרבו פקודה, עלול קידומם להיפגע. האם לא עדיף שיצייתו לפקודה כדי שיוכלו להמשיך להתקדם בסולם הדרגות?
תשובה: מה התועלת בקידומם אם לשם כך הם צריכים לוותר על אמונתם? יותר מזה, יש קצינים דתיים שכל כך ויתרו על אמונותיהם, עד שהפכו להיות גרועים מקצינים שאינם דתיים. למשל אלעזר שטרן ראש אכ"א. אינני מכיר אותו, ואולי אני טועה בו. אולם ממה שנשמע בתקשורת בשמו, ניכר שאין הוא מבין כלל את הכאב. מבחינה זו הוא הרבה יותר גרוע. גם אם אינו מסכים עם עמדותיו של חלק מהציבור הדתי, הוא היה צריך לפחות להבין, להיות רגיש. לגבי חלק מהציבור - להשתתף בגירוש יהודים זה חמור כמו להכות את ההורים. הוא צריך לדעת זאת. אבל הוא אוטם את מוחו ולבו, ובגאווה של מי שחושב שיודע יותר טוב מכולם תורה ומדינאות, הוא ניצב כמוכיח בשער. וכנגד מי הוא יוצא? כנגד שליטים שעושים הון משלטונם? לא! כלפי מושחתים שעושים את השררה קרדום לחפור בה? לא! כלפי שר ביטחון או קצינים שמשנים את דעתם כדי למצוא חן בעיני השליט? לא!

הוא גיבור לצאת כנגד אנשים שבמשך שנים הקריבו עצמם למען העם והארץ, והממשלה בגדה בהם. הם עכשיו בוכים ואבלים והוא מתעמר ומאיים. שום רגישות ושום הבנה.

במשך שנים עשו למתנחלים רצח אופי כדי להתיר את דמם, להכין את גירושם, לבזוז את רכושם ולפצותם באופן חלקי בלבד. שטרן הוא הרי בשר מבשרנו, הוא היה צריך לדעת זאת. וכאשר קצינים חילונים רואים כיצד קצין דתי אינו מבין את המתנחלים, הם לומדים ממנו כי אכן אין כאן כאב אנושי, רק מאבק פוליטי וטירוף משיחי. הם מסיקים שכל הדיבה הרעה שהוציאו על המתנחלים אכן נכונה, שהרי אפילו שטרן הדתי מסכים לה.

הלוואי ואשמע כי טעיתי בהערכתי את ראש אכ"א אלעזר שטרן, אולם כל זמן שבתקשורת נשמעים קולות אחרים, עליו חובת ההכחשה. נראה אם ירצה לגלות רגישות והבנה או ייצא לנקום.

מגמת התוכחה היא לשנות את המציאות לטובה, ומצוותה סמוכה וקשורה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). הלוואי ונזכה במהרה לתשובה ואהבה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

שיעור נוסף בנושא מאת הרב.

ניתן לקרוא הרחבות הלכתיות ופסיקת הלכה של הרב בנושא זה במדור "שאל את הרב" באתר, בקישורים הבאים:
עוד על היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה.
מה עוד ניתן (היה) לעשות למניעת הגירוש?
עוד דרכי התחזקות לאחר גירוש וייאוש.
.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il