ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סדר ברכת המוציא ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (13 ד') הורד mp3
שלח לחבר


סדר ברכת המוציא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ירון יוסף בן מרים
ולזיווג הגון ובקרוב

א - הפסק בין נטילה לברכת המוציא
נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא. לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, כל זמן שאין מסיחים את הדעת מכך שעומדים לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשה, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ורבים מעולי תימן נוהגים כן, ומדברים בין נטילת ידיים לסעודה. ומקצת מן הראשונים סוברים שאין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך דחוף הנוגע לסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.

ונפסק בשו"ע (קסו, א), שטוב לנהוג כדעת המחמירים, שרק לצורך הסעודה מתירים לדבר, אבל בדברים אחרים ראוי להחמיר שלא לדבר ולא לשהות בין הנטילה לברכת המוציא. והוסיף הרמ"א (עפ"י תוס' סוטה לט, א) שטוב להיזהר שלא להפסיק כשיעור הליכת כ"ב אמה (11 מטר).

אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, גם לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב). מה עוד שלדעת רוב הפוסקים מותר מלכתחילה להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא.

ואחר שברך "המוציא" צריך להזהר שלא להפסיק בין הברכה לאכילה (כדין שאר ברכות הנהנין). ואם הפסיק בשתיקה, לא הפסיד הברכה. ואם דיבר אפילו מילה אחת שאינה שייכת לברכה ולאכילה, הפסיד את הברכה. ולא יפסיק בדיבור עד אחר שיבלע משהו מן המאכל שברך עליו, ובדיעבד אם דיבר אחר שכבר הרגיש את טעמו אינו צריך לחזור ולברך. (מ"ב קסז, לה, ובאו"ה). 1

ואם דיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, כגון שברך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או אמר הגישו לאורח לחם - למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו).

ב - מנהגי הברכה והבציעה על הלחם
בכל עת שמברכים על דבר מאכל, טוב לאוחזו ביד, שעל ידי כך יכוון יותר בברכתו. ויאחזנו ביד ימין שהיא החשובה. וכשמברכים על הלחם, מפני חשיבותו המיוחדת, טוב לאוחזו בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד).

ויבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. בעבר כשהיו אופים את הלחם בתנורים ביתיים, היו אכן מקומות שנאפו טוב יותר והיו שנאפו פחות טוב, לפיכך היה חשוב לשים לב לאכול אחר הברכה מהמקום שנאפה באופן המשובח ביותר. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ולכן אין מקום שהוא משובח יותר, ומכל מקום יש לבצוע תחילה פרוסה שיש בה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה משובח מהרך. ובלחם שנאפה בבית יבחר לבצוע על המקום המשובח (שו"ע קסז, א). 2

והואיל ולחם שלם מכובד יותר מפרוסה, לפיכך ראוי לומר את הברכה על לחם שלם, אולם מצד שני יש לחתור להצמיד את ברכת המוציא לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יתחיל לחתוך מעט את הלחם, באופן שישאר עדיין מחובר באופן כזה שאם יתפסנו בצידו האחד יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו.

וכל זה אמור בלחם רגיל שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה אורכת זמן קצר מאוד, לא יתחיל לבצוע לפני הברכה, אלא יברך עליה כשהיא שלימה, ומיד לאחר הברכה יבצענה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה).

בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת צריכים לברך על שתי חלות שלמות, ואם יתחיל לחתוך לפני הברכה, אחת מהן כבר לא תהיה שלמה. ויש נוהגים לעשות סימן כלשהו בסכין במקום שלאחר מכן יבצע את החלה, כדי לחסוך את הזמן שבדרך כלל אדם שוהה עד שהוא מחליט מהיכן לבצוע את הלחם. ויש שנזהרים שלא לעשות אפילו שריטה בחלות שבת לפני הברכה (שו"ע ורמ"א קסז, א; ב"ח מהרש"ל - לסמן, כה"ח י"ח עפ"י הצל"ח לא לסמן).

ג - אם צריך לטבול הפת במלח
בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או בסלטים או בבשר. לפיכך אמרו חכמים שאין ראוי לאכול אחר שברך ברכת המוציא מן הפת כשהיא טפלה בלא טעם, שכן דווקא אחר הברכה ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ובכך להדגיש את שבח הברכה, לכן נוהגים להטעים את מה שאוכלים אחר הברכה במלח או דבר מה אחר שיוסיף טעם בפת. ומי שמעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חרבה בלא מלח ובלא שאר דברים המלפתים את הפת, אינו צריך לטבול את הלחם לאחר הברכה במלח.

וכיום כל הלחמים שלנו אפויים באופן כזה שיש בהם כבר מעט מלח, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא ואין צורך להטעימו במעט מלח או סלט. ואע"פ כן רבים מהדרים לטבול את הלחם במעט מלח לאחר ברכת המוציא, כדי לרמז בזה על כך שהשולחן דומה למזבח, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (שו"ע או"ח קסז, ה).

ד - על איזה לחם עדיף לברך
בברכות הנהנין הננו מהדרים לומר את הברכה באופן שיבטא את השבח בצורה המושלמת ביותר, לכן: אדם שיש לפניו מספר לחמים, מוטב שיברך את ברכת המוציא על הלחם החשוב שביניהם.

וכך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.

ואם יש לפניו לחמניה קטנה ולחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב לברך על הלחמניה, משום שהיא שלמה ואילו הלחם כבר נחסר. וטוב לברך על לחם קטן שלם מאשר על לחם גדול שכבר נחתך.

ואם יש לפניו שני לחמים שטעמם שווה והוא מתכוון לאכול משניהם, אם האחד גדול מחברו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר.

ואם יש לפניו שתי לחמניות, האחת מקמח מלא והאחת מקמח מנופה. בעבר היו רגילים להחשיב את הלחמניה מהקמח המנופה כטובה ומשובחת יותר, וממילא היו מברכים עליה. אולם כיום רבים מחשיבים לחמניה מקמח מלא כמשובחת יותר, לפיכך מי שמחבב יותר את הלחמניה מהקמח המלא - יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחת מהם, יברך על הלחמניה מהקמח המנופה (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג).

וכל הדינים הללו נועדו למטרה אחת, לבטא את ההודאה שלנו בצורה המשובחת ביותר. וקל וחומר שיש לשים לב שכל מילה בברכה תאמר בכוונה. 3


^ 1. למהדרין טוב לאכול כזית בלא להפסיק ורק אח"כ לדבר (מ"א קסז, ז, מ"ב ל"ה), ונלענ"ד שהוא משום כבוד הברכה, אבל ודאי שאינו מעכב, שהרי אפילו על כלשהו צריך לברך.
^ 2. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון - רמ"א.
^ 3. באר המ"ב קסח, ט, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי והמנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. וכאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה, לדעת רוה"פ מין שבעה קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ולרמב"ם החביב קודם. וכן כאשר מדובר על שלם מול חתוך (מ"ב ריא, ד). אבל לגבי הכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il