בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות קידוש החודש – 90 שניות על הרמב"ם היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לב הלימוד - הלכות קידוש החודש חלק א'

undefined

הרמב"ם היומי

ניסן תשע"ח
7 דק' קריאה
הקדמה כללית:

בהלכות קידוש החודש כמה חלקים:
פרקים א-ד עוסקים בקידוש החודש ועיבור השנים על פי הראייה, כדין התורה וכפי שהיה בזמן הסנהדרין.
פרקים ה-ח עוסקים בקביעת לוח השנה, כפי שמקובל כיום. בהם ישנם חישובים מתמטיים אך די פשוטים.
פרקים ט,י עוסקים בקביעת 'התקופות', לפי השיטות השונות.
פרקים י''א-י''ט מהווים יחידה נפרדת לגמרי שעוסקת בחישובים האסטרונומיים של ראיית הירח, כפי שנבאר באריכות כאשר נגיע לשם.


פרק א': מחזור הלבנה:כאשר עוקבים אחרי מהלך הירח ניתן לראות שבכל יום הוא זורח במזרח (ושוקע במערב), אך כל יום בשעה מאוחרת בכ-49 דקות, כך הוא משלים סיבוב, ביחס לשמש (בהמשך נדבר על ייחוס אחר, אך כעת זה מספיק), כל כ- 29.53 ימים. במהלך סיבוב זה ישנו זמן בו הירח חולף בסמוך לשמש, זורח ושוקע ביחד איתה, ומכיוון שאור השמש חזק מידי לא ניתן לראות את הירח במשך יומיים בקירוב. כאשר הירח מתרחק מספיק מן השמש הוא שוקע מעט לאחריה ואז ניתן להבחין בסהר הירח סמוך למערב. ראייה זו היא הקובעת את תחילת החודש ועליה מעידים העדים, כפי שיפורט בפרקים הבאים. בהמשך הירח מתרח עוד, וככל שהוא מתרחק הוא גדל, עד לאמצע החודש, אז הוא מגיע לשיאו ומתחיל לקטון עד לראש החודש הבא.
אם ראיית הירח הראשונה נעשית בערב שלאחר 29 בחודש, מקדשים את יום ה-30 כ-א' של החודש הבא וחודש זה נקרא חודש חסר. אם לא נראה אז מעברים את החודש וקובעים שני ימים 30 ו-31 כראש חודש וחודש זה נקרא חודש מלא.
המשמעות העיקרית של שנת החמה היא עונות השנה, אך אלו תלויות במחזור השמש שביאורו יותר מורכב ויעשה בעתיד בע''ה. עיקר העיסוק בעיבור השנים יעשה בפרק ד'.
העיקרון של קביעת השנה על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל בלבד חשובה מכמה סיבות: ראשית, אם לא כך עשוי להווצר פיצול מהותי בין חלקים שונים של עם ישראל. בנוסף ישנו עניין של כבודה של ארץ ישראל. ישנו גם עניין רוחני שהקב''ה נתן לנו את הכוח לקבוע את הזמנים.


פרק ב': עדות החודש, כפי שכבר הוסבר בפרק א', היא עדות על הראייה הראשונה בחודש של סהר הירח סמוך למערב מעט לאחר שקיעת החמה. כיוון שניתן לחשב אירוע זה בכלים אסטרונומיים וכן כיוון שהעיקר בקביעת החודש הוא הכרזת בית הדין, כפי שמבואר בהלכה האחרונה של הפרק, עדות זו קלה מעדויות אחרות. אלא שכיוון שהיו כיתות שונות בישראל שרצו שפסח יחול תמיד ביום שבת או סתם רצו לחבל, נקבע שיש לזהות קודם כל את העדים כאנשים כשרים שידוע שאינם מן הכיתות הסוטות.
עניין נוסף שקל יותר בעדות החודש נובע מהעובדה שהראייה הראשונה יכולה להיראות ממקומות שונים ומרוחקים זה מזה באופן כמעט זהה לחלוטין. מסיבה זו ניתן לצרף לעדות החודש גם אנשים שלא היו יחד בעת הראייה.

הפרטים השונים שעליהם שואלים את העדים בהלכה ד' נוגעים לצורה בה נראה הירח והם יבוארו במהלך הפרקים י''א-י''ט.

הירח נראה בעת השקיעה, והוא נראה למעשה כפס דק מאוד של אור בצורה של סהר. במצב זה ניתן להתבלבל בקלות על ידי עננים רחוקים מעל המערב שמוארים בתחתיתם מאור השמש ששקעה.

עניין קביעת ראש החודש על ידי בית הדין מדגיש שוב את השליטה שניתנה לעם ישראל על הזמנים, דבר שיש לו השפעה בעליונים ובתחתונים.

כדי להבין את הלכה ט' יש לבאר כמה נקודות: קבלת עדות החודש באה לאמת את ראיית הירח. לכן אם בית הדין רואה בעצמו את הירח הוא כבר לא זקוק לעדות. אלא שראיית הירח מתרחשת לאחר השקיעה וברוב הפעמים בלילה. כאן נכנס הרמב''ם להגדרת הגבול בין היום ללילה, כפי שכבר עשה בהלכות שבת. נושא זה של קביעת הגבול בין היום ללילה הוא מסובך מאוד בין מבחינת המציאות ובין מבחינת המקורות והלימתם עם המציאות. אביא לדוגמה את הצעתו של הרב קפאח, אף שקשה להולמה עם המציאות: לכל הדעות ודאי הוא שהיום לא נגמר עם ירידת השמש מעבר לאופק (פרט לשיטת הגאונים). כאשר רואים כוכב אחד זהו עדין יום גמור. לאחר יציאת שני כוכבים זהו בין השמשות, ואז כבר אסור לקדש את החודש בגלל הספק. לאחר יציאת שלושה כוכבים זה כבר לילה גמור. אם בית דין ראו את הירח בלילה אז למחרת הם כבר לא שונים מעדים אחרים, ועל כן שניים מתוכם צריכים להעיד לפני חבריהם.


פרק ג':עדות החודש מתקבלת במהלך יום השלושים מראש החודש הקודם כאשר הראייה הראשונה מתרחשת בערב שלאחר היום ה-29. לכן המרחק שבו על העדים להיות על מנת שיוכלו להגיע בזמן הוא מרחק הליכה של יממה.

כיוון שהמצווה של קביעת החודשים היא מן התורה והיא אינה ניתנת לדחייה, היא דוחה את השבת עם כל הדברים שנחוצים לשם קיום המצווה ואפילו על הספק.

בזמן המקדש קביעת ראש החודש על פי העדים עשויה הייתה לעורר בעיות – כיוון שבקביעה זו תלויה הקרבת קרבן המוסף ועוד כמה עניינים במקדש. לצורך כך הגבילו את קבלת העדים עד לזמן בו כבר לא ניתן להקריב קרבן מוסף. לאחר חורבן הבית לא היה צורך בתקנה זו והיא בטלה.
מטרתה של סעודת העיבור היא לפרסם את העובדה שהחודש עובר.

עניין ההודעה על החודש לכל העם הוא פרקטי (מעשי) בלבד והוא אינו חלק ממצוות קביעת החודשים. על כן הוא אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב בכלל.

כדי להבין מעט את המציאות סביב השיבוש של הכותים יש להבין שהכותים, הם השומרונים, היו מסוכסכים מאוד עם ישראל באותה תקופה. הארץ שבה הם גרו, אזור השומרון, נמצא ממש על מסלול המשואות. על כן זה היה להם פשוט ביותר לשבש את העברת המסר.

ההבדל בין ניסן ותשרי לבין שאר החודשים עליהם יוצאים נובע מהעובדה שבשאר החודשים המועדים אינם מן התורה ועל כן אין צורך בוודאות וניתן לסמוך על המצב הרגיל. אך בניסן ותשרי, בהם המועדים הם מן התורה, יש צורך בוודאות גמורה שהחודש קודש בפועל.

ההבדל בין תשרי לניסן נובע מכך שבתשרי ישנם שני ימים נוספים בהם לא הולכים השלוחים – ראש השנה ויום הכיפורים. לכן בניסן יכלו השלוחים ללכת 12 ימים (בניכוי שבתות) ובתשרי ברוב השנים רק 10 ימים.
נושא זה עוד יידון בפרק ה' בהקשר של הלוח הקבוע וכיצד נוהג בו יום טוב שני.
בראש השנה עצמו ברוב העולם כולל בארץ נהגו יומיים.

בנוגע לאיום והטרפת העדים ישנם כמה מחלוקות. עיקר העניין נובע משני גורמים הפוכים: זהירות מדבר שיראה כשקר ואי קיום של המועדים בזמנם, אך מצד שני זהירות מגרימת שיבוש בעם ישראל.


פרק ד':פרק זה משלים את החלק האחרון בקביעת הזמנים – עיבור השנה. מטרתו של העיבור היא לשמור על ניסן שיחול בזמן האביב - הוא שמה של השעורה שעוד לא הבשילה. באופן יותר כללי: לשמור על התאמה בין התאריכים לבין עונות השנה.
ישנם מספר סימנים לשם קביעת הצורך בעיבור:
כפי שכבר נאמר בביאור לפרק א', הגורם העיקרי שמשפיע על עונות השנה הוא מחזור החמה המשפיע על אורך היום (כפי שיוסבר בעתיד). על כן העדות החשובה ביותר לצורך ההתאמה של העונות היא 'יום התקופה' שבהקשר זה הכוונה היא לתקופת ניסן היא יום השוויון האביבי. האופן של מציאתו יופיע בפרקים ט,י.
גדילת הצמחים השונים גם היא עדות חשובה לעונות השנה. על כן אם לא גדלה עדיין השעורה ובנוסף הפירות בעצים עוד לא הגיע לשלב בהבשלה אליו הם מגיעים בדרך כלל בעונה זו יש לעבר את השנה.
שאר הסיבות, וכן גם 'הסעד', נובעים מהצרכים השונים שנחוצים לצורך קיום חג הפסח במועדו.

ההליך המורכב של עיבור השנה, וכן הסמכות הגדולה של הנשיא בו, מחזקים את החשיבות של קביעת השנה על ידי מרכז אחד, דבר שמונע מחלוקות בישראל ומחזק את המרכז הרוחני בארץ ישראל על יכולתו הבלעדית בקביעת הזמנים.

ישנה גמישות מסוימת בקביעת עיבור השנים לפי צרכי הרבים, אך מעיר הרמב''ם שלדעתו גמישות זו היא כל זמן שהדבר לא חורג מגבולות העונות – כפי שהוסבר בהלכות א'-ד'.


פרק ה' בארוכה:העיקרון שמביא הרמב''ם בתחילת הפרק ובסופו – שקביעת הלוח היא הלכה למשה מסיני ורק קביעת בני ארץ ישראל היא הקובעת – מהווה יסוד חשוב שוב אצלו. כפי שהוא מאריך לכתוב בספר המצוות (עשה קנג): דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום...אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בשעת הדחק ובהעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ...והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקבלות אצלם ובהתקבצם יחד. ויש כאן יסוד גדול מאד מיסודות האמונה...הינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש...בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה...ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל...ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא...כמו שביארנו ''כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם'' (ישעיה ב, ג).
אפשר שניתן להבין את החשיבות הרבה שהוא מיחס לכך במאבקים שהיו לו עם הקראים בתקופתו, אשר על פי דעתם יש לכל אחד ואחד לבדוק האם כבר צמח האביב והאם נראה הירח ועל פי אלו לקבוע את הזמנים, בלי סמכות מרכזית.
אמנם חשוב לציין שיש מן הפוסקים שחלקו על העיקרון שהחישוב הוא הלכה למשה מסיני והסבירו את הקביעה שלנו בכך שהלל נשיאה שתיקן את הלוח קידש את כל החודשים העתידים להיות על פי החשבון, עד אשר יתחדש בית הדין שיוכל לדון בראייה.

גם על קביעתו של הרמב''ם שמקום בלי מנהג נוהג יומיים, אף אם הוא בארץ ישראל, יש שחלקו. על פי חלק מהדעות (אשר על פיהם נוהגים כיום) קביעת יום טוב שני מתחלקת בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, כאשר ישנו דיון מהם הגבולות של הארץ לעניין זה.


פרק ו : המולד
הכלל מהפרק: זמן המולד בימות השבוע משתנה בהפרש קבוע מחודש לחודש, משנה לשנה, וממחזור למחזור. מהלך הירח נשלם בחודש, והשמש בשנה, והפער שביניהם נשלם במחזור של 19 שנה ע''י שנים מעוברות.

דוגמא מעשית: כל 19 שנה חוזרים ונפגשים תאריכי הלוח העברי עם תאריכי הלוח הנוצרי.
כלומר: בגיל 19,38,57,76 וכן הלאה היום הולדת הלועזי והעברי יתאחד ליום 1.
כלל זה הוא בדרך כלל ויש יוצא מן הכלל...


פרק ז : ראש השנה
הכלל: קביעות ר''ה נדחית מפני ג' סיבות – א) אד''ו ב) מולד אחר חצות ג) קביעות ר''ה הבא.

לא אד''ו ראש =כלומר: מקפידים שראש השנה לא יחול בימי ראשון/רביעי/שישי.
ולמה? לפי הרמב''ם היום הסיבה היא אסטרונומית=חישובית.
הראב''ד משיג באומרו שהסיבה היא ל''אד''ו'' ראש היא שיום כיפור לא יחול לא ביום שישי ולא בראשון אלא ביום נפרד משבת, כמו''כ הושענא רבה שלא יחול בשבת (שזה כבר נאמר בגמרא)


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il