ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסחר ב"דברים שיש בהם חיי נפש"

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה גשמים בארץ ישראל Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


מסחר ב"דברים שיש בהם חיי נפש"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

מלבד האיסור על אגירת פרות ועל מכירתם בשעת היוקר, אנו מוצאים דבר נוסף בתקנות חכמינו: איסור להשׂתכר, בארץ ישראל, מפרות או מדברים שיש בהם חיי נפש (צורכי מחיה). גם בעניין זה לא מובן לנו האיסור על רווחי תיווך, הלא כל חיי המסחר בשוק בנויים על מכירת ירקות ופרות. וכך נאמר בברייתא: "אין משׂתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון: יינות שמנים וסלתות" (בבא בתרא צא, ע"א), והכוונה היא לקניית יין ושמן וסלתות מבעל הבית על מנת למוכרם בשוק, וההסבר לכך: "כדי שדברים שהם חיי נפש, יהיו מצויים למכירה בזול ככל האפשר" (רמב"ם, הלכות מכירה יד, ד). אם כן, איך יתנהל השוק? - "זה יביא מגָרנו ומוכר וזה מביא מגָרנו ומוכר". כך, בעסקת חליפין ישירה, לא יאמירו המחירים. מהי המטרה באיסור? כדי "שבעל הבית עצמו ימכור לצריכין, כמו שהוא מוכר לחנוני" (רשב"ם). כך תוכל להימכר הסחורה באופן ישיר בלי מתווכים רבים ובזול.

הרשב"ם מניח שאין בזה טרחה רבה, "דהא בעל הבית מצי מַזבין בלא טורח". לפי דבריו יוצא שניתן למכור את הסחורה בלי מתווכים, והיא תהיה זולה יותר במכירה ישירה ובקשר שבין החקלאי והצרכן. על כן אסרו את התיווך: "להשתכר בדברים שיש בהם חיי נפש", כדי שברכת האדמה תהיה נחלת הכול ובזול. אבל בדברים שאינם עיקר המאכל, כמו: תבלין, כמון, ופלפלין - מותר לסחור, כי מצרכים אלה אינם עיקר חיותו של האדם. אמנם אם נעשתה השקעה ביבול, התיווך מותר, "ומיהו לקנות חטים ולעשות פת, דכיוון דאיכא טרחה, שרי" (רשב"ם). הוא הדין אם רק טחן את החטים.

למדנו מכאן יסוד חשוב, כל מקום שיש בו עמל, וטרחה, והשקעה, יש מקום לתבוע עליהם שכר, אבל תיווך בלבד, כמו מכירת חנווני, ביקשו חכמים למנוע. אמנם לאחר שהתפתח השוק הקמעוני והיו לחנווני הוצאות מכירה, הכירה ההלכה בזכותו לקבל תמורה על הוצאותיו, בצורה מוגבלת, לא מעבר לשישית המחיר:
"אבל חנווני המוכר מעט, מעט, שׁמין לו יציאותיו על החנות וגם שכר טרחתו, ונוסף על זה - ירויח שתות". (ערוך השולחן, חושן משפט רלא, כ)

ולכן חטים שנקנו ונעשתה מהם פת, בוודאי שעל ההשקעה יש לשלם, ואין בכך משום השתכרות בדברים שיש בהם חיי נפש, כיוון שיש בזה טרחה, הוא נוטל שכר טרחתו, ולא דמי תיווך עקרים, שאין בהם קורטוב של עשייה ויצירה. ההלכה האוסרת השתכרות בדברים של חיי נפש, נועדה למעט ולצמצם את רווחי התיווך שאין בהם יצירה, שרק מגדילים את מחיר הסחורה, ומעיקים ומכבידים יותר את השגתה.

הסחורה בדברים שיש בהם חיי נפש נאסרה, משום שבעיקרה היא נועדה לקיים את בני האדם בצורה שווה, היא ניתנת להשגה לכול על ידי "זן ומפרנס לכל ומטיב לכל, ומכין מזון לכל בריותיו" (ברכת המזון). ואמנם בדברים הצדדיים שאינם עיקר החיים, בהם ניתן לסחור ולהרוויח. כל מי שמעוניין במותרות משלם תמורתם מחיר גבוה. הרמב"ם הטיב לצייר את העולם לפי הנוסחה האומרת, שיש יחס ישר בין הדברים החיוניים לחיים לבין מחירם, שכיחותם וקלות היכולת להשיגם, ובין דברי מותרות ומחירם הגבוה, והקושי בהשגתם.
"וראוי שתתבונן על מצבנו במציאות, שכל מה שהיה הדבר הכרחי יותר לבעל החיים הרי מציאותו יותר, והוא זול יותר, וכל שהוא פחוֹת הכרחי, מציאותו פחות והוא יקר מאד". (רמב"ם, מורה נבוכים ג, יב)

הנה האוויר שהוא חיוני מאוד לחיים, נמצא בכל מקום ובחינם, המים נמצאים יותר מן המזון ואפשר למוצאם בכל עיר, ויותר בזול, הירקות והפרות נמצאים בזול יותר מן הממתקים, וכן הלאה. ככל שצועדים לכיוון המותרות כמו: הכסף, הזהב והיהלומים, החפצים הללו נדירים יותר מן הברזל והנחושת אשר נמצאים בשירותו של האדם,
כך משלמים יותר. אפשר לצייר זאת כפירמידה שבסיסה רחב מאוד בדברים החיוניים, וככל שאין צורך בהם לחיי נפש, הם נמצאים פחות מזומנים בעולם, ועל כן מחירם יקר מאוד, כמו שהפירמידה מתקצרת בראשה. נבין מעתה את תקנות חכמינו לשמור על הברכה, שתישאר בבסיס הרחב, ותהא פתוחה לכול, ובהישג יד כל אדם.

הערה מכת"י:

יש הסבר אחר מדוע מותר ליטול שכר על הפת. כיוון שנעשה מן החטים דבר חדש, הרי אין זה מסחר 'בדברים שיש בהם חיי נפש' (נימוקי יוסף).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il