בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות אישות – 90 שניות על הרמב"ם היומי
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
פרק ט':
ספקות בקידושין

קידושי ערוה בטלים, ומבטלים כל מקרה שלא ניתן לנתק את הערוה מהקידושין.
ספק קידושין מזקיק גט, ואוסר כל מי שנכלל בספק.
קידושי אב: נאמן לאסור בתו, ודבריו מתפרשים בפשיטות. כשאינו יודע, נאמן אחר לכונסה.
הצהרה אישית: אוסרת עצמו, ומתירה את שאר העולם (כמפורט בפרק), ויתן גט. ניתן לבטל שליח, והשליח יכול לקדש לעצמו.

הוכחת קידושין:
א) עדי קידושין – עדיפים מכל ראיה, גם כשאחרים לא ראו.
ב) עדי סבלונות (מתנות) או כתובה – תלוי במנהג.
ג) עד אחד – אוסר אותה במקרים מסויימים.
ד) קול – נחשב ראיה אם אין הצדקה והסבר למעשה ('אמתלא') כמבואר בפרק.


פרק י':
סדר הנישואין

ארוסה ('הרי את מקודשת לי') אסורה לבעלה, עד שיהיו 'נישואין'.
נישואין: שיביא את האשה לביתו טהורה ויתייחד עמה, ויכתוב כתובה בסכום מינימלי כמפורט בפרק.
תיקנו לברך 7 ברכות בבית החתן בתנאי שיש מניין גברים.
החתן חייב לשמוח עם הכלה 7 ימים (נישואין שניים 3 ימים) ובימים אלו החתן לא עסוק במלאכתו היום יומית אלא אוכל ושותה ושמח עם אשתו.
ניתן להתארס בכל יום חול אך נישואין אסורים בחול המועד ובימי שישי ושבת.


פרק י''א:
הכתובה

סכום דמי הכתובה משתנה: בתולה – מאתיים. בעולה או נשואה וכדומה – מאה.

חרש, שוטה וקטן – אין להם דין כתובה. שוטה -אין לה תקנת נישואין. חרשת -אין כתובה (כדי שלא ימנעו מלהתחתן עימה)

טענת בתולים: אשה שהתחתנה בידיעה שהיא בתולה (יש לזה משמעות כספית👆🏻) אך בעלה טוען שלאחר החתונה גילה שאין היא בתולה. מבררים עימה את סיבת הדבר או הכחשה של האשה. אם נאנסה או קיבלה מכה וכד' ולפי תשובתה הדין משתנה כמפורט בפרק.
בכללות האיש נאמן להפסידה עיקר הכתובה, אם אין לה הסבר מנומק בשל הכלל: ''חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה'' (חזקה על אדם שאינו טורח ומוציא הוצאות על סעודת נישואין כשיודע שהנישואין לא יהיו קיימים)
לפיכך: מי שנשא אשה, וטוען שלא מצא לה בתולים - נאמן, ופטור מלשלם לה את כתובתה, ואין חוששין שמא טענת שקר בפיו, שבוודאי לא היה טורח ומוציא הוצאות על הסעודה, על מנת לבטל את הנישואין בטענת שקר.

בירור טענת בתולים: בביאה הראשונה יש לראות דם ופתח פתוח. יש מקום להבין למה אין את אחד מן הסמנים במקרים מסוימים כמפורט בפרק.


פרק י''ב:
חובות וזכויות בנישואין

חובות:
מהתורה – שארה, כסותה ועונתה. מדרבנן – עיקר כתובה, ואחריות לצרכיה בחייו ובמותו, ולילדים.
שארה:אחריות למזון. כסותה:אחריות לביגוד. עונתה: תשמיש המיטה.

''הכול לפי עושרו'' של האדם - כלומר שעל המזונות להיות ביחס לעושרו של האדם, אפילו כמה תבשילי בשר בכל יום במקרה שמדובר באדם אמיד במיוחד. במידה והאדם הגיע למצב שאינו יכול לתת לאשה אפילו לחם, עליו לגרש אותה. לגבר אין מחויבות לסעוד במשך ימי השבוע עם אשתו, אבל בסעודות השבת חייב לאכול איתה ביחד.

זכויות:
שימוש בנכסיה ותוצרת ידיה, בצורות שונות.
האחריות על המזונות הן גם כלפי הילדים ובי''ד כופים אדם שלא נותן אוכל לילדיו..

בעל שנסע לזמן ארוך -מניחים שהשאיר כמות מזון המספיקה למספר חודשים.
אם יש מחלוקת בין הבעל לאשה לגבי שימוש האשה במזונותיה -מאמינים לאשה כפוף לשבועה.


פרק י''ג
חובת כסות ומגורים

אתמול למדנו על החיוב של האיש לתת לאשתו ביגוד ומגורים (כסותה).
היום לומדים את גדרי החיוב.
יש לתת לאשה ולילדים הקטנים בגדים מינימליים לחורף ולקיץ, כלי בית וריהוט בסיסי, וכן תכשיטים. ועשיר ירבה לפי עשרו.

המדיר אשתו: אם זהו דבר בסיסי לאשה, כגון תכשיטים ומרחץ, יציאה מהבית וכו' ממתינים זמן מסוים, ואז מתיר נדרו או מוציא ונותן כתובה (כמפורט בפרק)

ארץ ישראל מחולקת ל-3 לעניין נישואין. יהודה,עבר הירדן והגליל
איש שהיה באחת מן הארצות הנ''ל ונשא אישה בארץ אחרת--כופין אותה ויוצאה עימו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, ואף על פי שלא פירש זאת. אבל הנושא אישה באחת מן הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ--אינו יכול להוציאה לארץ אחרת; אבל מוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ. ואינו יכול להוציאה לא ממדינה לכפר, ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם, ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.
אך כופים לעלות לישראל.

חיזוק ליישוב הארץ מהרמב''ם היום:

מֵחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל--כּוֹפִין לַעֲלוֹת, אַפִלּוּ מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה רָע; וְאַפִלּוּ מִמְּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל, לִמְקוֹם שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִים--מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַפִלּוּ מִנָּוֶה רָע שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִים לְנָוֶה הַיָּפֶה שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל. אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה--תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה; אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת, וְהוּא אֵינוּ רוֹצֶה--יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עִם יְרוּשָׁלַיִם: שֶׁהַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם; וְהַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il