ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצות זכירת יציאת מצרים בליל הסדר ובכל ימות השנה ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח והגדת לבנך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פסח תשנ"ח

מצות זכירת יציאת מצרים בליל הסדר ובכל ימות השנה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

בליל התקדש חג ישנה מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים, מסביב אותה מצווה בנויה מערכת המצווה של ליל "הסדר". מהי הגדרתה של מצווה זו?

הרמב"ם כתב:
"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר: והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואע"פ שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך דברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח" (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א).

המנחת חינוך (מצווה כא) ועוד אחרונים הקשו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שהרי אף בכל הלילות יש מצות זכירת יציאת מצרים, (מזכירין יציאת מצרים בלילות... שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך, הימים, כל ימי חייך הלילות")ומה מיוחד במצווה בליל הפסח? המנחת חינוך שבלילה זה יש מצווה מיוחדת של "והגדת לבנך" או למי שהוא אחר, וכשאין לו למי להשיב , אז באמת הזכירה בלילה הזה היא כמו כל לילות השנה.

וקשה לפרש כן ברמב"ם, דאם כן היחוד במצות ליל ט"ו בניסן הוא המצווה של "והגדת לבינך", והיא לא נמנת כמצווה בפני עצמה, אלא רק מצות זכירת יציאת מצרים. ועוד הרי הרמב"ם כתב שאף אם אין לו בן מצווה לספר לעצמו, משמע שיש בלילה הזה מצווה מיוחדת לספר בניסים ונפלאות שנעש ו לאבותינו במצרים, ומשמע שלא מספיקה הזכרה בעלמא של יציאת מצרים, וכן משמע מדבריו שחיוב זה ל"ספר" קיים אפילו אם אין לו למי לספר. והנה את המצווה הזאת לספר למד מהפסוק "זכור את היום הזה" דוקא, ומהפסוק "והגדת לבנך" למד הרמב"ם את זמן קיום המצווה "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

לכן נראה לפרש את הרמב"ם כפי שהביא ה"עמק ברכה" בשם הרב מבריסק שמהות המצווה בליל הפסח שונה מכל הלילות. המצווה כל השנה בזכירה בעלמא, ובליל הסדר - בדרך סיפור והגדה, ובהרחבת הדברים. והוסיף הרב מבריסק (המובא בעמק ברכה עמ' ע"ו- ע"ז)להגדיר מהו סיפור, ומדייק ברמב"ם ששלושה כללים בדבר:
א. שיהיה בדרך של שאלה ותשובה.
ב. מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
ג. לבאר את טעמי המצוות של פסח מצה ומרור. שכן הרמב"ם אחרי שכתב ענינים אלו מסיים "ודברים האלו כולן נקראין הגדה" (פ"ז חו"מ ה"ה) אלא שקשה כיצד למד זאת מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", והרי נאמר שם רק "זכור" ומשמע שיוצא בזכירה בעלמא (כפי שאכן פסק הפרי חדש סי' תע"ג אות ו' ד"ה "ויאמר" דבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יצא והביאו המנ"ח שם.), וכמו שבכל השנה די בזכירה בעלמא, שגם זה נלמד מאותו הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ומנין ידע הרמב"ם שיש יתרון בליל הסדר שמצווה לספר ביציאת מצרים בלילה הזה?

ב. לכאורה קשה איך למדו מצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה מהפסוק "למען תזכור" שאינו אמור בלשון צווי? ואכן רש"י על התורה למד מצווה זו מהפסוק "זכור את היום הזה" שנאמר בלשון צווי, ומקור לדבריו במכילתא דר' ישמעאל, וזה לא כדברי בן זומא במשנה בברכות ובהגדה. ודלא כהרמב"ם שלמד "מזכור את היום הזה" לזכור יציאת מצרים בליל הפסח דוקא, שמקור דבריו במכילתא דרשב"י, (עיין בגור אריה על הפסוק בשמות י"ג ג', ובגבורות ה' פ"ב שדחה את דברי הרמב"ם, "והדין עמהם (עם רש"י) שאין רמז בכתוב הזה להזכיר יציאת מצרים בליל ט"ו") ועל רש"י קשה מנין למד להזכיר יציאת מצרים בלילות אם לא מהפסוק השני ששם נזכר כל ימי חייך".

ג. מדוע לא מנה הרמב"ם את המצווה של זכירת יציאת מצרים בכל יום כמצות עשה בפני עצמה, אע"פ שהזכירה כחלק מהלכות קריאת שמע: "ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" (פ"א מהלכות קריאת שמע הל' ג')? (עיין ב"אור שמח" שנטה לומר שהמצווה כל השנה היא מדרבנן ויש בה קיום רצון התורה לזכור יציאת מצרים וכך משמע בצל"ח י"ב ד"ה "מזכירין" שתירץ: מפני שפסוק "למען תזכור" לא נאמר בלשון צווי אלא קאי אדלעיל לאכול פסח ומרור שעל ידי זה תזכור, אף דממילא שמעינן דמצווה לזכור, מ"מ אינו נמנה למצווה בפני עצמה.)

מאידך גיסא, הרמב"ם כתב מצווה זו בהקשר למצות ק"ש. בהקדמתו כתב שיש בה מ"ע אאחת לקרא ק"ש. ואח"כ כתב שיש בק"ש ג' פרשיות ומצווה להזכיר יציאת מצרים בפרשת השלישית, משמע שאין זו מצווה נפרדת (וכן לא כתב הזכרת יצ"מ מצווה, אלא מצווה להזכיר משמע שכך ראוי ואין זה מ"עבפני עצמה).

ד. עוד צ"ע מה למד הרמב"ם ממצות "זכור את יום השבת לקדשו" ביחס למצותינו? (עיין "אור שמח" שהרמב"ם מצא כאן מקור לאמירת הגדה על כוס יין, לקיים "זוכרהו על היין" כמו בקידוש של שבת. ולכאורה הדברים סתומים ברמב"ם, וקשה לומר שלכך התכון).

ה. בהגדה של פסח מובא החדוש של בן זומא שמזכירין יציאת מצרים בלילות. ולכאורה הלכה זו מתיחסת לכל השנה, ואינה ענין ללילה הזה?

זכירת יציאת מצרים - מצווה תמידית

ונראה לע"ד לתרץ כל זאת בהגדרת המצווה הזאת כמצווה תמידית, לזכור תמיד את יציאת מצרים, שכן המילה "זכור" - היא מילת "מקור" וקביעת מצב, והיא בעיקרה חובת הלבבות, ולמרות שצריך לזכור גם בפה (עיין שאגת אריה סי' י"ג שדן בשאלה אם מספיק לזכור יציאת מצרים בלב בכל ימות השנה, ומסיק שצריך הזכרה בפה כמו בזכירת מחית עמלק).ונראה שזה כוונת חז"ל גם במצוות מחית עמלק וז"ל:
"זכור את אשר עשה לך עמלק" - יכול בלב? ת"ל: לא תשכח, הרי שכחת הלב אמור, ומה אני מקיים "זכור" -בפה (מגילה יח.).

ונראה שהגמ' לא חזרה בה ממה שהבינה שהמצווה היא בלב, אלא שהרבוי זכור בא ללמד שתנאי המצווה שיפרש זאת בפה שאז הזכירה בלב חזקה יותר, וזהו כמו שעור הזכירה. וכך משמע ברמב"ם שמגדיר את המצווה " שנזכור מעשיו הרעים ומריבתו כדי לעורר איבתו תמיד" (פ"ה הלכות מלכים ה"ה)משמע שהעיקר הוא לזכור איבתו בלבוכן שזו היא מצווה תמידית בלא הגבלת זמן. ובטעם שהצריכו חז"ל לזכור בפה (ומתוך ספר ) פעם אחת בשנה, כתבו האחרונים (מיני תרגימא להר"י פיק), שהוא מפני שנאמר לא תשכח, ושכחה היא לאחר י"ב חודש, ויש שכתבו (תורת חסד ס' ל"ז) ש"מסרו הכתוב לחכמים" והם שערו שיש להזכיר זאת פעם אחת בשנה כדי שלא ישכח, שהרי אין לומר שהתורה תחייב להזכיר בפה את מחית עמלק בלא הפסק. וכן נראה לבאר ביחס לזכירת יציאת מצרים שהיא מצווה תמידית "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" כל השנה (כמו שכתב רש"י על התורה) אלא שאת מעשה הזכירה בפה אנו עושים פעם אחת בשנה בליל הפסח במטרה שלא נשכח זאת כל השנה, וכך משמע בפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" היינו שע"י הזכירה בליל הפסח תזכור זאת תמיד.

נראה לומר, שהעובדה שעיקר מצות הזכירה היא בלב והדבור הוא רק תנאי לשעור הזכירה. מלמדת שלא די בזכירה בעלמא, שלא תשאיר כרושם על הלב, אלא שצריך לספר הדברים שיביא להתפעלות הנפש, ומכאן החובה לספר ביציאת מצרים. וכן בזכרון מחית עמלק החובה היא "לעורר איבתו", ואם כן לא די בזכירה בעלמא אלא צריך שהדבר ישאיר רושם עמוק בלב, ואפשר לדייק זאת בלשון התורה "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע ", הזכרון בספר התורה הנצחית הוא הזכרה שיש בה רושם, וכן מודגש שצריך לשים הדברים באזני יהושע היינו להטעים הדברים באזניו, בהבנת הלב. וכן בזכירת יום השבת, משמע שלא די בהזכרה בעלמא, וז"ל הרמב"ם בספר המצוות קנ"ה:
"הוא שצוונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו, ונזכיר בם יציאת מצרים וקדוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו".

ומפשטות דבריו של הרא"ש בכלל כ"ד נראה שאין מצווה להזכיר יציאת מצרים בדבור כלל, אלא שע"י קיום המצוות של ליל הסדר הוא זוכר זאת בדרך ממילא. ולכאורה יש ללמוד מגמ' ערוכה (פסחים ) שדנה בשאלה איך רב ששת שהיה סומא הוציא את בני ביתו במצות הגדה, שהיא מצות עשה של ספור יציאת מצרים, ולפי סברתם של בה"א סומא פטור ממצווה זו ואינו מוציא את הרבים ידי חובתן! משמע שמצווה זו מתקיימת בדבור.

ולכן נראה שגם לפי דעת הרא"ש יש מצווה לומר את ההגדה, (וכך מפורש בסוגרים) , אלא שאמירה זו אינה המצווה אלא תנאיה, שע"י ההגדה הוא זוכר. וכן ע"י המצוות שבלילה זה הוא זוכר יציאת מצרים. וכך משמע מדברי ראב"ע "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'". אינו אומר לא זכיתי שיש מצווה כזאת. אלא " שתאמר", משום שזה חלק מאמירת ק"ש. ומפסוק זה דרשו חז"ל שבודאי יש מצווה כזאת שממנה יזכור יציאת מצרים גם בלילות.

נמצא שהזכרת יציאת מצרים באופן יחודי קיים רק בליל ט"ו, ובשאר ימות השנה אנו נזכרים בכך בדרך אגב למצוות הנוהגות כל השנה.

מה המקור לספור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן?
כדי להסביר זאת נקדים להוכיח שמדאורייתא איכות הזכירה צריכה להיות כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, שכן כך אומרת התורה לכל הדורות "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", וכך עונים לבן הרשע שהוא מבאי הארץ (כמו שנאמר"והיה כי תבואו אל הארץ וגו'" ) ואינו מבין "מה העבודה הזאת לכם" - ואף אתה אמור לו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - לי ולא לו ", שיש להדגיש לו את יציאתו האישית ממצרים, וכן בפרשת בכורים מודים מביאי הבכורים לדורותיהם על הוצאת אבותיהם ממצרים, ואף מחוסיפים "ואותנו הוציא משם". משמע שזכרון זה אינו רק ידע הסטורי של הגאולה אלא הרגש שמחת הגאולה כאילו היא מתרחשת עתה, ולפי זה אפשר להסביר את החדוש שאומר בעל ההגדה:
"ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

ולכאורה מחה ההוא אמינא שהחכמים יהיו פטורים ממצות עשה זו? וכן קשה מה הקשר בין זה, למה שנאמר לעיל מיניה:
"ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים"?

אלא שהייתה הוה אמינא לומר שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים ההיסטורית, ואם כן החכמים שכבר יודעים את כל מה שארע לאבותינו די להם בזכירה בעלמא, אבל כיון שהמצווה היא להרגיש שבגאולת מצרים גם אנו ובנינו ובני בנינו נגאלנו משם, לפיכך גם החכמים חייבים לספר ביציאת מצרים, מפני שרגש הלב נשכח ו"ליבא דאינשי אינשי" וצריכים ספור והמחשה כדי להחיות את ההרגשה הזאת מחדש.

לפי זה מובן מדוע הצווי "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" נאמר להם ביום יציאתם בשעת התרחשות הדברים, שאז שייך לצוותם על זכירת הדברים באיכות זו, וכן לדורות המצווה לזכור את היום הזה ביומו, בחג הגאולה, שאז יכול להרגיש כאילו הוא עצמו נגאל ממצרים. ונראה שהרמב"ם רצה להוכיח שהפסוק "זכור" מדבר בט"ו בניסן, מהפסוק " זכור את יום השבת" שגם בזכירת השבת אנו מוצאים תופעה זהה שהמצווה לזכור את יום השבת ביומו בקדוש, ולהמשיך לזכור את השבת תמיד גם בימות השבוע. בקשר לזכירה ביומו השוו חז"ל בין זכירת שבת לזכירת יציאת מצרים, וזה לשונם:
"כו"ע לא פליגי שבשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא: זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו שליום אף כאן בעצומו של יום"

(שבת פו:), ולכן גם לדורות מצות זכירת השבת היא דוקא ביומו, ע"י שמקדש את היום בדברים. ואע"פ שהזכירה בדברים היא דוקא בשבת, הזכירה שבלב היא מצווה תמידית, כמו שכתב רש"י בפירוש "זכור" –
"תנו לב לזכור את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה מזמינו לשבת"

וכן כתב הרמב"ן:
"ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצווה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים"

ונראה לומר שגם בזכירת השבת ביום השבת יש צורך איכות של זכירה שירגיש בלבו את קדושת השבת, ולכן לא שייך לומר זכירה זו אלא בשבת שאז הוא חי ומרגיש את אוירת השבת זוכרהו על היין על היין בדרך חשיבות, וכן עונג שבת באכילה ושתיה כלול במצווה זו. וכן יובן מה שאמרו בתורת כהנים (בחוקתי ב' ג'):
"וכן הוא אומר: זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך? כשהוא אומר: שמור, הרי שמירת לב אמורה הא מה אני מקיים - זכור - שתהא שונה בפיך"

ופירש הר"ש משאנץ וז"ל:
"הא מה אני מקיים זכור - שתהא שונה הלכות שבת"

משמע שמצווה זו אינה רק מזכירה כל שהיא, אלא הרגשת הלב בשבת, ואפשר להשיגה ע"י למוד הלכות שבת. וכמו שמדייקים האחרונים שיש מצווה בליל הסדר ללמוד הלכות פסח (עיין מקראי קדש סי' מ"ב) מאותה הסיבה. וצריכה הזכירה להעשות ביום השבת באופן כזה שישאר זכרונה כל השבוע.

מנין שיש מצווה להזכיר יציאת צרים בכל יום?
אלא שאם כן מנין ידעו חז"ל שיש מצווה להזכיר בפה יציאת מצרים בכל יום הלא הפסוק "זכור" מדבר על ט"ו בניסן? והפסוק "למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" לא נאמר בלשון צווי שיהיה אפשר ללמוד ממנו מצווה נוספת על כל יום, אלא בא ללמד שמצות הזכירה בליל הפסח הוא על מנת שיזכור זאת כל השנה כולה! ונראה לומר שלמדו את חיוב הזכירה בכל יום מזה שהתורה חזרה והדגישה כל ימי חייך, ללמדנו שיש חשש שזכירת יציאת מצרים עלולה להשתכח בהם, ויש לחזור ולהזכיר אותה בימים ואף בלילות, וכיון שעיקר ההזכרה כבר נעשתה בפסח, ודי לנו בהזכרה כל שהיא במשך כל השנה.

נקודת המחלוקת בין בן זומא לחכמים
ולפי זה נראה להסביר מחלוקת בן זומא וחכמים (במשנה ברכות י"ב:):
"אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - בלילות, וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח".

וצריך להבין מדוע בן זומא העדיף לרבות את הלילות, וחכמים העדיפו לרבות את ימות המשיח? ונראה לומר שלדעת שניהם מצות זכירת יציאת מצרים היא מצווה תמידית, שאין להסיח את הדעת ממנה, וע"י שמזכיר יציאת מצרים בליל הפסח בדרך סיפור והגדה יועיל לו לזכור זאת כל השנה, אבל מזה שהתורה הדגישה "כל ימי חייך" משמע שהדבר מועד לשכחה, ויש להזכירו הזכרה כל שהיא בימי חייך - אלו הימים. וסובר בן זומא שהלילה הוא גם כך סיבה שמשכחת את זכרון הגאולה בגלל שבה לא היתה גאולה שלימה, ("לא הויא גאולה מעליתא" ולכן סבר ריב"ל שלא צריך לסמוך גאולה לתפילה בלילה - ברכות ג':) והיא מסמלת מצב של גלות והסתר פנים, לכן בא הרבוי "כל ימי חייך"- שמרבה את הלילות לזכרון יציאת מצרים. אבל חכמים סוברים שהלילה טפל ליום ודי בהזכרת היום להועיל לזכרון גם בלילה. ולעומת זאת לימות המשיח עלולה להשכח גאולת מצרים מחמת היותה טפילה לגאולה שתהיה לעת"ל, ולכן דרשו חכמים את הרבוי "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח".

ונראה לבאר את נקודת מחלוקתם ע"פ המשך הויכוח ביניהם בתוספתא ברכות פ"א:
"אמר להם בן זומא לחכמים - שדרשו כל ימי חייך לימות המשיח- עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא, שנאמר: הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה. אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתאמר יציאת מצרים מוסף על המלכויות, ומלכויות עיקר ויציאת מצרים לעתיד לבא".

לפי המבואר בתוספתא יוצא שלפי בן זומא לא תזכר יציאת מצרים לעתיד לבא כל עיקר, אפילו בתורת טפילה לגאולת המלכויות, ולכאורה קשה איך תתבטל מצווה מן התרי"ג שהיא מתורת נצח? הרשב"א (ב"עין יעקב" סוף פ"א דברכות) תירץ קושיא זו בחדוש גדול:
"דע שאין הכוונה רק כדי שנזכור בפה הניסים שעשה לנו השי"ת שהוציאנו ממצרים... ועם הזכירה הזאת נקבע בנפשותינו שהוא המשגיח והיכול שלא ימנעהו מונע בשום צד... הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קבוץ עם מממושך וממורט מעמים נוראים מן הארצות הרחוקות ותהיה הכוונה ההיא יותר בהיותה ההזכרה באותות יותר חזקים ואם נאמר כן אין המצווה מתבטלת בזה כלל"

ולפי דבריו יוצא שהמצווה היא להזכיר את גאולתנו ע"י הקב"ה ולא שנא אם זה ע"י גאולת מצרים או בגאולת העתיד. היינו, שלפי בן זומא העיקר הוא להזכיר את הגאולה העכשווית, ולפי זה מובן מדוע בלילה שאז קשה להרגיש את הגאולה יש צורך להזכיר את יציאת מצרים. אבל לפי חכמים העיקר לזכור את יציאת מצרים שהייתה בעבר כשורש לכל הגאולות, ולא תעקר ממקומה גם לעת"ל, לכן אין בעיה לזכור את העבר של יציאת מצרים גם בלילה, שבמציאות העכשווית הגאולה אינה מורגשת, וכיון שהזכיר ביום את גאולת מצרים הלילה נטפל ליום ונכלל באותה זכירה. (עיין בהקדמה לאגלי טל בהסברו מדוע צריך לקרוא ק"ש שחרית וערבית).

אמנם בתוספות ודה החסיד (על ברכות י"ב:) כתב טעם הפוך שלדעת חכמים גאולה של לילה אינה חשובה כגאולה של יום, ולכן לא מזכירין יציאת מצרים בלילות, ולפי דבריו מזכירין בזמן הראוי יותר לגאולה והואשלא כדברינו, אבל מצאתי סייעתא בפרוש של אברבנאל "זבח פסח" שכתב:
"וחכמים אומרים: ימי חייך העוה"ז, פירוש לפי שהלילה נמשך אחר היום, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אין צורך לדרוש "כל" לרבות הלילות"

והוא כדברינו שזכירת יציאת מצרים שמזכיר ביום מועילה לו גם בלילה.

לסיכום:
לסיכום נראה כיצד תירצו את כל הקושיות ששאלנו:
א. מנין ידע הרמב"ם לפרש את הפסוק "זכור את היום הזה" שהוא מתיחס לפסח, וכן שמצווה מיוחדת ל"ספר" ביציאת מצרים?
התשובה לכך היא: מפני שאיכות הזכירה הנדרשת היא שנרגיש כאילו אנו בעצמנו יצאנו ממצרים וזה לא יושג אלא על ידי ספור. וכן כדי להגיע לאיכות ידיעה זו צריך לספר על זה ביום ארוע היציאה ואז אפשר לחיות את הזכרון הזה כיום היציאה ממש.

ב. מדוע הוזכר בהגדה מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום?
התשובה לכך: כיון שצריך לספר ביציאת מצרים בליל הסדר באופן כזה שיועיל לזכור אותה כל השנה כולה. ומאותו פסוק "זכור את היום הזה" שלמדנו את מצות ספור יציאת מצרים בליל הפסח, ממנו למדנו גם את המצווה לזכור תמיד את יציאת מצרים, ולכן אמרו בהגדה שהמרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ומיד אח"כ אמרו את המצווה הנוהגת כל השנה, כי ככל שמרבה לספר יותר כן יזכור יותר טוב במשך השנה. ובזה מתורץ גם כן מדוע המשיכו החכמים שהסבו בבני ברק לספר ביציאת מצרים מעבר לזמן המצווה: אחרי חצות הלילה (לשיטת ראב"ע הרי זה מעבר הזמן), ואפילו אחרי עלות השחר (עד שהגיע זמן ק"ש של שחרית) לקשר את המצווה המיוחדת בלילה זה לזכרון של כל השנה.

ג. לישב הסתירה בדברי המכילתא, ובין רש"י להרמב"ם, מנין לומדים את המצווה לזכור יציאת מצרים כל ימות השנה?
והתשובה לכך היא: שמצות זכירת יציאת מצרים נלמדת מהפסוק " זכור את היום הזה" שנאמר בלשון צווי, והיא מצווה תמידית. אלא שמהפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" למדנו שיש להקפיד באופן מיוחד שלא לשכוח את יציאת מצרים ביום ובלילה, ולכן אנו מחויבים לחזור ולהזכיר לעצמנו את יצ"מ בכל יום. והפסוקים האלה משלימים זה את זה.

ד. מדוע לא מנה הרמב"ם את המצווה לזכור יצ"מ בכל יום כמצווה מהתרי"ג? לפי הנ"ל מתורצת גם שאלה זו, מפני שמצווה אחת היא לזכור את יצ"מ תמיד, אלא שמעשה במצווה מתחלק לשני זמנים, בליל הפסח יש לספר ביצי"מ כדי שנזכור זאת כל השנה, ובכל השנה להזכיר לעצמו יצ"מ בהזכרה בעלמא. והכל מפרטי אותה המצווה.

ה. מה למד הרמב"ם מ"זכור את יום השבת לקדשו" ? הרמב"ם למד את הגדרת המצווה שלנו משם, כמו שמצות "זכור את יום השבת" היא לזכור את השבת תמיד, אלא שאת מעשה הזכירה עושים בליל שבת ובדרך שדומה לספור: בחמשת הדברים על היין ובמקום סעודה, ע"מ שנזכור את השבת כל ימות השבוע, ומכאן שגם זכירת יצי"מ יכולה להתפרש כך. (ואע"פ שקדוש על היין, וכן "במקום הסעודה" אינו מדאורייתא, אפשר שחכמים ראו בתקנה זו חזוק למצווה לפי הגדרתה מדאורייתא. ואדרבה לפי זה תובן הדעה שקדוש על היין מדאורייתא למרות שאין אסמכתא יותר מ"זוכרהו על היין" - עיין תוס' פסחים קל"ו.)

מדוע לא תקנו ברכה על מצות ספור יציאת מצרים?
הרא"ש בתשובה (כ"ד אות ב') הקשה מדוע אין מברכים על מצוות ספור מצרים ותשבתו היא כדלהלן:
"הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים, שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה, ומתוך כך אנו זוכרים יציאת מצרים, ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו {נוסחה נוספת - וזהו ההגדה לצד שזוכרים יציאת מצרים.}"

מדבריו משמע שאין מצווה לספר ביציאת מצרים בפה, אלא שהיא היא חובת הלבבות לזכור זאת ע"י המצוות שצוונו הקב"ה לעשות לזכר יציאת מצרים, ולכאורה דבר תמוה הוא שהרא"ש יחלוק על פשטות הגמרא שמצות הגדה, לספר ביציאת מצרים, היא חיוב מדאורייתא?

ונראה לומר שהרא"ש לא התכון לומר שאין מצווה לספר בפה על יציאת מצרים, אלא שכל הספור הוא כדי שיזכור זאת בלב, והספור עצמו הוא רק תנאי לקיום המצווה ודומה למצות בכורות שהוא זכר ליציאת מצרים. ולכן אין מברכין על מצווה זאת שהיא שהיא חובת הלבבות, וכמו שאין מברכין עליה כאשר מפרישים בכורות, וזה כתוב ברא"ש בנוסחה הנוספת "וזהו הגדה לצד שזוכרים יציאת מצרים" שההגדה היא לצד המצווה ותנאי לה.

דוגמא לדבר מצאנו באסור "לא תחמוד" שעובר רק אם עושה מעשה, ואעפ"כ נחשב ללאו שאין בו מעשה (והמנחת חינוך התקשה בכך) אלא צריך לומר שלמרות שצריך לעשות מעשה האסור הוא בלב החומד, והמעשה הוא רק שעור של חמדת הלב, ולכן נחשב ללאו שאין בו מעשה. וכן גם מצות זכירת יציאת מצרים אע"פ שצריך לספר לפה היא חובת הלבבות, ולכן אין מברכין עליה.

האם נשים חייבות בספור יציאת מצרים ומדוע?
לכאורה נראה שנשים חייבות במצוות ספור יציאת מצרים, כמו שמוכיח התוספות (ד"ה "מי שהיה עבד ואשה" סוכה ל"ח.), מזה שנשים חייבות בד' כוסות שעליהם אומרים הלל והגדה משמע שהן חייבות בהלל והגדה וכן כתב החינוך (מצווה כ"א) ובשו"ע (סי' תע"ב סי"ד) שכל המצוות הנוהגות בלילה זה אף נשים חייבות. ולכאורה היא מצות עשה שהזמן גרמא? ואפילו אם נאמר שכל השנה נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים כיון שזמנה ביום ובלילה ולכן אין נחשב הזמן גרמא (מג"א סי' ע' סק"א ודלא כשאגת אריה), ואם נאמר שמצות זכירה בליל פסח היא מצווה נפרדת, יוצא ש"הזמן גרמא" ומדוע נשים חייבות בה? ואין ראיה מזה שחייבות במצה שמחוייבות גם באמירת ההגדה? (עיין "חשק שלמה " פסחים קט"ז: שהמציא הקש בין "זכור" לבין "לא יאכל חמץ", ולמד מזה שנשים חייבות בספור יציאת מצרים) אמנם אם נאמר שמצווה זו לזכור יציאת מצרים בליל יט"ו ניסן הוא חלק מהמצווה לזכור זאת תמיד כל השנה כולה, אם כן אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, מובן שנשים חייבות במצות ספור יציאת מצרים בליל הסדר והכל אתי שפיר.(ולכן נראה לומר כנ"ל, שמצות זכירת יציאת מצרים היא פועל יוצא של מצוות הלילה הזה שאף נשים חייבות בהם).

עד מתי זמן ספור יציאת מצרים
לכאורה זמן ספור יציאת מצרים תלוי במחלוקת התנאים עד מתי זמן אכילת מצה, שהרי המשנה אומרת "בעבור זה- בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". והנה ב"דגול מרבבה" על השו"ע (או"ח ס' תע"ז) כתב שאם אין לו פנאי לאכול ולומר הגדה קודם חצות, שיאכל כזית מצה ומרור מיד ויאמר הגדה אחר חצות. והקשה "עמק בכרכה" שהגדה גם כן חיובה מהתורה, ואם זמן אכילת מצה עד חצות, גם הגדה זמננה עד חצות מדוע להקל באמירת ההגדה אחר חצות, ונשאר בצ"ע. (ואפשר היה לתרץ שדעתו של הדגמ"ר היא שאת מצות ההגדה יכול לצאת באמירה כל שהיא ואת זה יאמר לפני חצות.)

ולכאורה יש להקשות על הנחה מוקדמת זו של ה"עמק ברכה" ועוד מפרשים, מדוע לא נאמר בפירוש בגמרא או בראשונים שזמן ההגדה תלוי בזמן אכילת מצה, ולהפך מצאנו בכמה מקומות, שבפשטות מצות ספור יציאת מצרים היא כל הלילה. בהגדה מסופר על התנאים שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ואחד מהתנאים המוזכרים שם היה ר' אלעזר בן עזריה שסובר שזמן אכילת מצה עד חצות (יש מתרצים זאת, שהם נהגו שם כר' עקיבא שהיה מרא דאתרא בני ברק, ולדעתו זמן אכילת מצה כל הלילה), וכן אמרו בתוספתא סוף פסחים שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה (והביאו הרא"ש) ובירושלמי אמרו שאסור לשתות יין בין כוס שלישי לכוס רביעי כדי שלא ישתכר ויוכל לעסוק בספור יציאת מצרים כל הלילה. משמע שזו הלכה פשוטה לכו"ע לספר ביציאת מצרים כל הלילה! לכן נראה שגם לשיטת ר' אלעזר בן עזריה מצות ספור יציאת מצרים היא כל הלילה, והמקור לכך מהפסוק "ליל שמורים לה'" ומפרש האבן עזרא "שלא יישנו אלא יודו ויספרו גבורות ה' בצאתם ממצרים" כלומר, כמו שהיה ביציאת מצרים שהיו מתניהם חגורים ומקלם בידם מוכנים לדרך, כן ספור יציאת מצרים צריך להיות בדרך מוחשית כזאת שיתחיל לספר בזמן שמצה ומרור מונחים לפניו וימשיך את הסיפור עד עלות השחר מוכן לצאת לדרך לחירות. ומה שנאמר "בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" זה בא לציין את התחלת זמן הספור שאינו מראש חודש אלא בלילה הזה. נוסיף לכך את חיוב להזכיר יציאת מצרים בלילות בכל ימות השנה שהוא כל הלילה , ואם כן כאשר נתחדש לספר ביציאת מצרים בליל הפסח הבינו חז"ל הכוונה היא לכל הלילה.

ולפי זה מבוארת ההלכה שגם לפי ראב"ע שס"ל שזמן אכילת הפסח עד חצות הלילה, אינו נעשה נותר עד הבוקר. ולכאורה אם נגמר זמן אכילתו בחצות מדוע אינו נחשב כנותר מיד? ואולי אפשר לומר שעדין לא נגמר זמן ספור יציאת מצרים עד השחר, ומצוות הספור היא בשעה שפסח מצה ומרור מונחלים לפניך, ולכן הפסח אינו נותר בזמן הזה עד עלות השחר. ולפ"ז יש לפקפק בחידושו של ה"אבני נזר", שאם הגיע זמן חצות ועדין לא סיים את סעודתו שיאכל כזית מצה כאפיקומן, ויתנה שאם הלכה כראב"ע זוהי אכילה לשם אפיקומן. ואחרי חצות ימשיך לאכול ואין אסור לאכול לאחר שכבר עבר זמנו. כמו שאין אסור לאכול בבקר. ואם הלכה כר"ע שזמן אכילתו עד עלות השחר יאכל פעם שניה לשם אפיקומן ויצא ידי כולם.

והנה לפי דברנו דלעיל שכל הלילה זמן הפסח ואינו נותר לכו"ע עד עלות השחר (עיין ברכות ט.) שמתנאי האכילה לאוכלו רק עד חצות, אפשר שעדין צריך להיות טעם המצה והפסח בפיו עד עלות השחר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il