ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תנ"ך

המנגנים של דוד

רבי יוסי אמר שהמנגנים במקדש היו ממשפחות בית הפגרים ובית הצפורים מהעיר אמאוס, זהו רמז שמדובר בשילוב של לויים ושל ישראלים, והוא נועד להסביר מדוע דוד רצה שינגנו דווקא כך.
הרב מרדכי הוכמןסיוון תשע"ח
60
לחץ להקדשת שיעור זה
מי היו מנגנים במקדש
בתוספתא (וילנא, ערכין א, ו) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים בבית המקדש. וזו לשון התוספתא (בתיקונים קלים לפי המשנה ערכין ב, ד, ולפי שינויי נוסחאות):
"אלו הן מכין (מנגנים) לפני מזבח. עַבְדֵי כהונה היו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר עַבְדֵי לְוִיָּה. ר' יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' ( בֵּית הַצִּפּוֹרִים ) מאֵמָאוֹס - (שהיו) מַשִּׂיאִין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי ולויים היו."

מפשוטם של דברים נראה שהמחלוקת קשורה לשאלה מי הוא המנגן שנגינתו תסייע לשומעיו להשגת רוח הקודש. בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ג) נאמר שטהרה מביאה לידי קדושה, ונראה שרבי מאיר ורבי יהודה ורבי חנינא בן אנטיגנוס נחלקו בשאלה איזו הקפדה על אכילה בטהרה מתאימה להשגת קדושה.

הקפדה על אכילה בטהרה
הכהנים ועבדיהם חייבים לאכול את התרומה בטהרה, והם נענשים במיתה בידי שמים אם אכלו אותה בטומאה. רבי מאיר סבור שהמנגנים שבמקדש היו עבדי כהנים, והכוונה לגויים שנמכרו לעבדות לכהנים. ולשיטת רבי מאיר, עבד שחייב לאכול בטהרה הוא קרוב להשגת רוח הקודש יותר מאשר ישראל מיוחס שיתכן שאינו מקפיד לאכול בטהרה. ובחירת עבדי כהנים בתור מנגנים תעביר את המסר הנכון לצבור, שמי שמקפיד לאכול בטהרה חמורה שנקראת 'טהרת תרומה' (ראו טהרות פ"ב מ"ב) – הוא הראוי ביותר לנגן ניגונים המביאים לידי רוח הקודש.

התורה לא חייבה את הלויים לאכול את המעשר שהם מקבלים מבני ישראל בטהרה. אך הלויים שזמנם מצוי בידם הם תלמידי חכמים והם מלמדים תורה את בני שאר השבטים, ובתור תלמידי חכמים הם מקפידים מרצונם שהם ועבדיהם יאכלו מאכלי חולין בטהרה. הקפדה זו חמורה פחות מההקפדה שמקפידים הכהנים, שהרי הלויים עושים זאת מתוך רצון עצמי, ולא מתוך פחד מעונש מיתה בידי שמים. אך רבי יהודה סבור שהקפדה מתוך רצון עצמי מתאימה להשגת רוח הקודש יותר מאשר הקפדה מתוך פחד. ולשיטתו, עבד שאוכל חולין בטהרה הוא קרוב להשגת רוח הקודש יותר מאשר ישראל מיוחס שאינו מקפיד לאכול בטהרה, ובחירת עבדי לויים בתור מנגנים תעביר את המסר הנכון לצבור, שמי שמקפיד לאכול חולין בטהרה – הוא הראוי לנגן ניגונים המביאים לידי רוח הקודש.

רבי חנינא בן אנטיגנוס סבור גם הוא, שהקפדה על אכילת חולין בטהרה שנעשית מתוך רצון עצמי מסייעת להשגת רוח הקודש. אך לדעתו ההקפדה של עבדי הלויים על אכילת חולין בטהרה אינה מספיק טובה, מפני שהמסורת הזו אינה מושרשת אצלם מאבותיהם. לדעתו, מי שהוא תלמיד חכם ואביו תלמיד חכם הוא זה שמקפיד כראוי לאכול חולין בטהרה, שהרי מסורת בידו מאביו כיצד יש לדקדק ולאכול חולין בטהרה. לפיכך, המנגנים במקדש היו לויים, שהרי הם תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים שמקפידים לאכול בטהרה; והקפדה נכונה זו תסייע בידם להשגת רוח הקודש.

היסוד המשותף לרבי מאיר ולרבי יהודה ולרבי חנינא בן אנטיגנוס הוא שאכילה בטהרה מביאה לידי רוח הקודש, אלא שזה פוסל 'השגחתו' של זה, וזה פוסל 'השגחתו' של זה.

שיטת רבי יוסי
הכהנים נושאים נשים רק ממשפחות מיוחסות, וכאשר רבי יוסי אומר שמשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא' היו "משיאין לכהונה" כוונתו שמדובר במשפחות מיוחסות בישראל. נראה שלרבי יוסי מי שהוא מיוחס לאבותינו הקדושים - הוא בעל המעלה הנדרשת; וכן מצאנו במסכת קידושין (דף ע, ב): "כשהקב"ה משרה שכינתו,אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל". נראה שלשיטתו, מי שהוא ישראלי מיוחס ראוי לנגן במקדש - ואפילו שיתכן והוא אינו מקפיד לאכול חולין בטהרה. ואמנם וודאי שכל הבא אל המקדש צריך להיות טהור, ובתקופה שהוא בא לנגן במקדש הוא טהור, אלא שיתכן שבשאר התקופות הוא אינו אוכל חולין בטהרה.
אולם הפירוט שרבי יוסי מביא צריך ברור. מדוע הקפידו לבחור נגנים דווקא ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'? מדוע חשוב לציין שהם היו מהעיר אֲמָאוֹס (=אֲמָאוֹם)? ומדוע לא לקחו נגנים ממשפחות מיוחסות אחרות שבאותה העיר? או ממקומות אחרים? ובכלל יש להקשות על התנאים כולם, מדוע מתעלמים הם מהמסופר בתנ"ך על הדברים שקבע דויד המלך בעניינים אלו, וכדלקמן.

מה קבע דוד המלך בענין המנגנים
דוד המלך קבע את הנהלים והסדרים בבית המקדש עוד לפני שהוא נבנה. הוא קבע את עשרים וארבע משמרות הכהונה, של הכהנים שהיו באים ומתחלפים מידי שבוע בבית המקדש, כמסופר בדברי הימים (א כד, ז-יח): "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי... לְבִלְגָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר... לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים". וקביעות אלו נשמרו כפי האפשר גם בימי בית שני (ראו תענית דף כז, ב; תענית כט,א; בבא קמא קי,א; סוכה נו, ב). וכמו כן דוד קבע גם את עשרים וארבע משמרות המנגנים (דברי הימים א כה, א-לא):
"וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם:... וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה: וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד: פ וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף, גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי, הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר: הַשְּׁלִשִׁי זַכּוּר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:... לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:"

מהכתוב שם משמע, ש"שָׂרֵי הצבא" היו מעורבים בהקצאת מנגנים שינגנו יחד עם בני אסף הימן וידותון שהיו לויים, ושנאמר עליהם "הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם", והיינו שנגינתם בכלים מסייעת להם ולאחרים להשגת נבואה ורוח הקודש.

נראה ש"שָׂרֵי הצבא" כוונתו כפשוטו ל"שָׂרֵי הצבא" ממש, ואין הכוונה לשָׂרֵי הלווים האחראים על 'צבא העבודה' של הלויים (וכפי שפירש המלבי"ם), ומשום ששָׂרִים אלו נקראו לפני כן במפורש בשם "שָׂרֵי הלויים" (דברי הימים א טו, טז). ונראה שדויד כיבד את שרי הצבא לבחור מתוך אנשי הצבא מנגנים ישראלים שינגנו יחד עם המנגנים הלויים. והמנגנים הישראלים נקראים כאן "אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' " של המנגנים הלויים.
מנין בני אסף הימן וידותון היה בסך הכל עשרים וארבעה, כאשר כל אחד מבני משפחות לויים אלו היה ראש משמרת של מנגנים. ובכל משמרת היו שנים עשר מנגנים, ובסך הכל היו מאתיים שמונים ושמונה: "וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה". בכתוב זה משמע שכל אחד מהמנגנים היה 'מבין', מילה זו משמעותה בתנ"ך: 'בקיא בתורה ומלמדה', וכפי שמצאנו בנחמיה (ח,ט): "וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם", וכפי שמצאנו בדברי הימים (ב לה,ג): "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל". ונמצא שמסופר בכתוב זה שכל אחד מן המנגנים, גם מנגן ישראלי, היה מנגן שהגיע גם למעלת 'מבין' (='בקיא בתורה ומלמדה'), גם הלויים וגם 'אֲחֵיהֶם' הישראלים.
ואמנם מיד בסמוך הסמוך נאמר: וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד". וכאן מוזכרים במשמרות המנגנים גם כאלו שהיו בגדר 'תלמיד', ולכאורה הדבר קשה, שהרי לפני כן נאמר שכל מאתיים שמונים ושמונה המנגנים היו בגדר 'מבין'. נראה שאין כאן חזרה מהאמור לפני כן, אלא שכאן מוזכרים המנגנים לפי האופן שבו הם נתפשו בצבור, ובקרב הצבור ה'לוי' היה נחשב ל'מבין' כלומר ל'בקיא בתורה ומלמדה', ואלו הישראלי שהיה לוחם בצבא היה נחשב ל'תלמיד', והייינו למי שמקבל מה'לוי', ואפילו אם באופן אישי אותו ישראל הגיע למדרגת 'בקיא בתורה ומלמדה' (ונקרא בכתוב הקודם בגדר 'מבין'). וכתוב זה מספר, שנקבע שבכל משמרת יהיה שלוב מנגנים שמהם היו 'לוי' ('מבין') ומהם היו 'ישראל' ('תלמיד'). וזו כוונת הסגנון החוזר שם באופן דומה בכל אחת מעשרים וארבעה המשמרות: "בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר", כלומר, ראש המשמרת ובניו שהיו לויים ביחד אם המנגנים הישראלים שהצטרפו אליהם ונקראים'אֶחָיו' , בסך הכל היה מספרם שנים עשר.

הבנה זו של הכתוב בענין קביעת משמרות המנגנים על ידי ראשי הצבא ודויד מהווה אחד המקורות לפסיקת הרמב"ם, שהרכב המנגנים במקדש חייב להיות שילוב של לויים וישראלים, ואי אפשר שיהיו בו מנגנים מסוג אחד בלבד, כמבואר בדבריו (הלכות כלי המקדש ג,ג): "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה".

לכאורה, ניתן היה לומר שהרמב"ם הסתמך על המסופר בספר דברי הימים, ולכן דחה את שיטות התנאים שהוזכרו בתוספתא ובמשנה. אלא שהרמב"ם לא היה עושה כך אם לא היה מוצא לכך סימוכין בדברי חז"ל. וכמו כן קשה משום שבפרושו למשנה (ערכין ב, ד,) פסק הרמב"ם שהלכה כרבי יוסי. ויש לברר האם הרמב"ם חזר מפסיקתו כרבי יוסי או שיש להבין באופן אחר את שיטת רבי יוסי.

הקושי שבתוספתא
העיון בתוספתא מעלה קושי ראשון. דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס - "מכירן הייתי! ולויים היו!" - מביעים ביקורת כלפי שאר התנאים; ואפשר שיש בם גם צליל של ביזוי למי שאומרים את דבריהם, בלא לברר את מה שידוע לתנא שמעיד על עצמו שהוא חי בזמן המקדש והכיר את המנגנים. אכן תמוה! כיצד מעיזים ר' מאיר ור' יהודה ורבי יוסי לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי ושהם היו לויים!?
נראה, שהרמב"ם פירש את דברי רבי יוסי ואת דברי הביקורת של רבי חנינא בן אנטיגנוס - שלא כפשוטם! סיוע להבנה הזו יש במעשה על הנהגה המיוחסת לרבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדלקמן.

"כהנים" - שאינם כהנים
במסכת בכורות (דף ל, ב) מסופר שבנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס עשה דבר שהתפרש כביזוי של תלמידי רבי יהודה ורבי יוסי, והשתמע ממעשהו שהוא אינו סומך על ה'השגחה' שלהם בענייני אכילה בטהרה. כאשר רבי יהודה שמע זאת הוא אמר שזו הנהגה משפחתית: 'אביו של זה ביזה תלמידי חכמים - אף הוא מבזה תלמידי חכמים!'.אולם רבי יוסי נחלץ להגנתם; ואמר שהם כהנים; ו"מיום שחרב בית המקדש" הם נוהגים "סלסול בעצמם"! ולכן התירו לעצמם לנהוג באופן המבזה שנהגו בו.

רש"י התקשה לקבל שרבי חנינא ביזה תלמידי חכמים; והסביר שחלק זה שבמעשה אינו כפשוטו. גם בספר דורות הראשונים ( חלק ג, עמוד צד) מובאות קושיות רבות נוספות על מה שארע שם. הרמב"ם סבור שהקשיים מגלים שהמעשה כולו אינו כפשוטו, ואולי היתה לו גם מסורת על כך. הרמב"ם מזכיר את ר' חנינא בן אנטיגנוס בהקדמתו לפירוש המשנה, אך כאשר הוא מספר שם על ייחוסי התנאים הוא אינו מונה אותו בין הכהנים 1 . לשיטת הרמב"ם, כאשר רבי יוסי אמר - שרבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו הם כהנים - הוא התכוון ל'כהנים' במשמעות סמלית.

המעשה הסמלי נועד לרמז שדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס ש'מעיד' שהוא 'חי בזמן המקדש' ושהוא 'הכיר' את המנגנים - "ולויים היו!" - לא נאמרו בגדר עדות! דבריו נאמרו כדי שיהיה בהם 'צליל של ביזוי' למי שאינם חושבים כמוהו. רבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו מסמלים הנהגה של זן מיוחד של 'כהנים' ש'מתירים לעצמם' לבזות את מי שאינו חושב כמוהם.
הכרת יסוד זה של 'כהנים' שמבזים את מי שאינו חושב כמוהם נועדה להסביר את שיטת רבי יוסי שטעמיה נשארו בתעלומה מאיתנו. הסמלים שמצויים בדברי חז"ל - לקוחים מן התנ"ך. פעמים רבות שהמעשה חוזר בשפת חז"ל על מעשה או נבואה שמופיעים בתנ"ך. ומתוך העמקה בדברי חז"ל נוכל לדלות את הפרשנות הנוספת שלהם לתנ"ך. היכן מצאנו בתנ"ך אנשים שמחשיבים את עצמם ל'כהנים' - ולכן הם מתירים לעצמם לבזות אחרים?

הקרבת הקרבנות של אברהם אבינו
הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי-צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו (ואף כוח כלכלי עצמאי, ולפי דברי חז"ל גם מטבע משלו). מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומן הסתם הוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע שזרע אברהם יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).

אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". כמה ממדרשי חז"ל מפרשים זאת כחוסר אמונה. אך יש בפרוש זה קושי; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מדרשי חז"ל אחרים מרמזים שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק; והקב"ה השיב לבקשת אברהם, וציווה עליו לעשות מעשה שישפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים . הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל 2 מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

כוונת המדרשים מבוארת יותר בתשובות ר' סעדיה גאון (רס"ג) על שאלות חיוי הבלכי. התשובה כתובה בחרוזים (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):
"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד ' הַצִּפּוֹר ' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם. ולכן הקדים תת כל בֶּתֶר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם; בְּקָרֵב 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' - לָפַחַת בהם חייהם. חיל הא-ל הגדול הזה בראותו; חויב לצוות כן את בניו ואת ביתו. למען לא ידאגו מן העינוי בביאתו; ויבטחו כי אחריו יודיע ה' ישועתו."

אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את " הַצִּפּוֹר " כמו " עַיִט " (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):
"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש'הנדקר' - הוא "משיח בן יוסף שנהרג "! הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי-צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם 'כהנים'; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם, והם מתייחסים לקבוצת 'משיח בן יוסף' כאל 'פְּגָרִים' (כמבואר בהערת השולייים 3 ). בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את 'הַפְּגָרִים' - כדי לנסות ולהעיר אותו 'לתחיה'; כלומר, שיהיו דומים להם ויעסקו ברוחניות. 'הדקירות' לא הועילו; ולכן הם מגדירים את 'קבוצת משיח בן יוסף' כ'הרוגים' - והם מספידים אותם.

הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-'הדקירות' היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב'ממלכת הכהנים' של אברהם כל בני האדם יתחברו לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה'בהמות' יש 'חיים', ומי שאינו דומה להם נחשב ל'מת'. "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". הם 'דוקרים' את בנם כדאי לחנך אותו ולוודא שיהיו לו 'חיים' לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי".

הצורך ב'דקירות'
ה'דקירות' ההדדיות מגלות, שב'ממלכת הכהנים' של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל'קבוצת משיח בן יוסף' ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת 'משיח בן דויד' – ו'לעוף באויר', כלומר לעסוק בענייני הרוח. אפשרות המעבר בין הקבוצות גורמת לכך, שחברי כל קבוצה תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם; ולשם כך הם 'דוקרים' אותם בפיהם.

הדקירה מביעה את המחשבה שרק אני ממלא את תפקיד ה'כהן' בתכנית של אברהם - והחבר שאינו דומה לי הוא 'בזוי'. ברם, ה'דקירות' מופיעות רק בשלב הראשון והמכין, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מזדהה עם התפקיד שהוא בחר בו. אך ב'ברית בין הבתרים' היה שלב נוסף.

וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם
בתשובת ר' סעדיה גאון שהובאה לעיל מבואר השלב נוסף ('וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם). לאחר שאברהם הוריד את ' הַצִּפּוֹר ' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט' - הוא עשה מעשה נוסף. אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול 'חיים' בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של 'בהמות (פְּגָרִים)' וקבוצה של 'צפורים' - ואז יהיו 'חיים' בשתי הקבוצות. אך מי האנשים בישראל שמייצגים ביותר את הקבוצות האלו? ומי פעל לקיום שלב התחיה?

הברור הראשוני של משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים)
ההבדלה הראשונית בין 'בֵּית הציפורים' (הכוח התורני) לבין 'בֵּית הַפְּגָרִים' (הכוח הגשמי) - התבטאה בהבדלה שבין שבט לוי שעוסק ברוחניות לבין שאר השבטים שעוסקים בגשמיות. התורה מרמזת שתהליך ההבדלה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים הסתיים ליד מקומות של מים.
בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם : בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

רס"ג מסביר שם שסיפור המסע ומיתת אהרון קשורים לתוכחה על חטא העגל. משה מספר שהוא התפלל שאהרון לא ימות בעקבות חטא העגל, אך התפילה הועילה רק עד תחילת המסעות 4 . אלא שדברי רס"ג רק חיזקו את הקושיה. וכי אהרון מת פעמיים הן בתחילת המסעות והן לקראת סיומם?

התיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב'מיתה' וב'קבורה' סמליים. אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה; ואילו בני ישראל אהבו מקומות של 'מים יפים'. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי ) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל 'להיקבר שָׁם ' במשך שנות חייו; ובנו יהיה 'כהן' בתפקיד הזה תחתיו. התייחסות כמו ל'הרוג' היתה גם כלפי בני לוי שהסכימו ליטול על עצמם את תפקידי הקודש אשר מעצם טבעם מצריכים פרישות והינזרות מסויימת.

אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר בני ישראל הגיעו למקומות "מים יפים" - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם. "בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. "בָּעֵת הַהִוא" היתה הבדלה בסיסית; ונקבע ש"הַפְּגָרִים" הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות; וה"צפורים" הם שבט לוי.

אֵמָאוֹס - מקום מים יפים
בתכנית של אברהם עדיין יש אפשרות מעבר בין הקבוצות, והיינו שחברי קבוצה אחת יעשו כמה מהפעולות המתאימות לקבוצה האחרת. ההבדלה ליד מקומות "מים יפים" - היתה הבדלה ראשונית ובסיסית בלבד; וזו פעולה שחוזרת ומתרחשת במשך כל הדורות. אֵמָאוֹס משמשת אצל חז"ל כסמל מקביל ל"מים יפים" שבתורה. חז"ל מספרים (קהלת רבה פרשה ז) שחבריו של התנא רבי אלעזר בן ערך בחרו ללכת ליבנה שהיתה מקום תורה - ותלמודם התקיים בידם; ואילו רבי אלעזר בן ערך בחר ללכת לאמאוס - "מקום מים יפים"- והוא שכח שם את תלמודו.


כאשר רבי יוסי אמר שהמנגנים שבמקדש היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'; הוא אמר לנו במילים של התורה - שהמנגנים היו גם ישראלים וגם לויים. לתוספת ביאור הוא השתמש ברמז נוסף. הוא הוסיף וסיפר לנו שהם מאֵמָאוֹס. מקום שמשמש אצל חז"ל - כרמז ל"מים יפים" שבתורה - המים שגורמים להבדלה בין "תופשי תורה" לבין מי שאינם כאלו 5 .
רבי יוסי מרמז לנו מדוע בחר דויד המלך לשלב בין מנגנים מבני לוי למנגנים ישראלים מאנשי הצבא. דויד רצה שינגנו יחד כדי שיתייחסו בכבוד זה לזה. לאחר שהעמקנו בטעמו דברי רבי יוסי, ניתן להבין שגם שאר התנאים שמוזכרים כחולקים על רבי יוסי, אינם חולקים עליו באמת, שהרי שיטת רבי יוסי מבוארת בספר דברי הימים. דבריהם הובאו בתור סמל לכיתתיות הקיימת בעם ישראל כאשר כל תת-קבוצה בטוחה שרק מי שאוכל מה'השגחה' שלה הוא הראוי להשגת רוח הקודש. ודברי רבי חנינא בן אנטיגנוס שאמר "מכירן הייתי ולויים היו", ושמשתמע מהם צליל של ביזוי כלפי מי שחולק עליו, נועדו לרמז על יחס הבוז שקיים בין הכיתות השונות. יחס שאותו רצה דויד לתקן. וכדי לרמז שזו ההבנה של המשנה והתוספתא, מסופר המעשה הסמלי על ההנהגה המשפחתית של רבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו ש'ביזו' את מי שאינו אוכל מה'השגחה' שלהם.

רבי יוסי מסביר את הקביעה של דויד המלך
הכתוב "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" מגלה שגם עבודת השירה ("לְשָׁרְתוֹ") נמסרה אז בקביעות ללויים (ערכין יא, א). אמנם כמרומז בפרשייה שם, הגדרת קבוצת 'הפגרים' וקבוצת 'הצפורים' נעשתה אז מתוך השקפה שלילית הרואה את חברי הקבוצה השניה בתור 'מתים'. ודויד ורצה לשנות את הגישה הזו.
דויד רצה שהמנגנים שיסייעו לשירת הלויים יגשימו את השלב השני בברית בין הבתרים, השלב שהכוחות השונים - " נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה". בניגון המשותף, הנגנים הישראלים (שמייצגים את 'בֵּית הַפְּגָרִים' שעוסקים בתחום הצבאי והכלכלי) והנגנים הלויים (שמייצגים את 'בֵּית הַצִּפּוֹרִים' שעוסקים בתחום הרוחני) נותנים רשות וכבוד זה לזה, והם מנגנים מתוך תיאום ביניהם. ומטעם זה קרא דויד לשרי הצבא וביקש מהם לבחור מנגנים ישראלים מבין החיילים הישראליים, כדי שהניגון המשותף של החיילים הישראלים ושל הלויים יעורר כבוד הדדי ביניהם, ויביא אותם ל'תחיה'. 6
ולפי מה שהתבאר במאמר, אין סתירה בין פסיקת הרמב"ם שהמנגנים שבמקדש הם שלוב של לויים ושל ישראלים וכפי שקבע דויד המלך, לבין פסיקת הרמב"ם כרבי יוסי שמדובר בבני המשפחות המיוחסות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' ( בֵּית הַצִּפּוֹרִים ) מאֵמָאוֹס, משום שדברי רבי יוסי אינם אלא רמז שנועד לבאר את טעמו של דויד המלך. יש דברים שאי אפשר להסביר במילים - אלא רק בניגון! הניגון המשותף שהיה במקדש, היה חודר לנימי הנפש, והיה 'מחיה' את ה'מתים'. הוא היה מביא להבנה - שגם מי שאינם דומים לי משמשים כ'כהנים' ב'ממלכת הכהנים' של אברהם אבינו. הם אמנם אינם דומים לי - אך הם לא 'פְּגָרִים'!




^ 1.הרמב"ם קיבל את המסקנה ההלכתית של המעשה בענין הקפדת הכהנים על הטהרות, אך הוא פירש את המעשה עצמו - שלא פשוטו. לפיכך, בפירוש המשנה הוא לא מנה את ר' חנינא בן אנטיגנוס בין הכהנים.
^ 2.מדרשי חז"ל הובאו במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים ".
^ 3.בספר 'מדרש אגדה' (מארם צובה; עמוד 33) מובא: " 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא ' עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. ' וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא". המדרש מרמז שאם ה'צפורים' מכריזים שאין ל'בהמות' חלק לעולם הבא והן שקולות ל'פְּגָרִים' - לא יהיה חלק לעולם הבא גם ל'צפורים'. רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל'חיים'.
^ 4."וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל". (רס"ג, שם).
^ 5.ולרבי יוסי יש תנאי נוסף, שהלויים המנגנים וכן הישראלים המנגנים - יהיו מיוחסים, וכאשר הוא אומר על בני 'שתי המשפחות' - שהם היו משיאים לכהונה, הוא מתכוון לבני שתי הקבוצות. וגם בלויים קיים מושג של לוי מיוחס, וראו ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (כ,ח).
^ 6.ואמנם לאחר שחרב המקדש וחדל ניגון זה להישמע, חזרה הכיתתיות, וכפי שאמר רבי יוסי שמעת שחרב המקדש נהגו הכהנים "סלסול בעצמם", והם סומכים רק על עצמם בהשגחה בענייני טהרות. וראו לעיל במאמר.
עוד בנושא תנ"ך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il