ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
מחלוקת רבנו תם וריב"ם
רבנו תם מתרץ שביאת גוי נחשבת כביאת בהמה ואין בזה איסור אשת איש ועל כך לא צריך למסור את הנפש. סיוע לכך הוא מוצא בגמרא הנזכרת בסנהדרין שהקשתה מדוע אסתר לא מסרה נפשה הרי היה זה בפרהסיא. משמע שהייתה צריכה למסור נפשה רק בגלל הפרהסיא ולא מצד גילוי עריות.
רבנו תם הרחיב יסוד זה ועל פיו התיר לאשת איש שנבעלה לגוי ברצון להינשא לגוי הבועל לאחר שהתגייר. טעם ההיתר הוא שהתורה הפקירה את זרעם, כפי שנאמר "וזרמת סוסים זרמתם", ולכן למרות שבוודאי יש איסור גם בבעילת גוי, מכל מקום לא חייבים על כך מיתה וכן אינה נאסרת. המקור לכך הוא בגמרא ביבמות צח ע"א, הלומדת מפסוק זה שאין ייחוס של אב למצרים, ולא רק משום שהם שטופים בזימה אלא אפילו במקום שידוע על שני בנים שהם באמת אחים, כגון שהם תאומים, לא טעונים חליצה וייבום זה מזה.
ריב"ם המובא בתוס' חולק ומתרץ באופן אחר. על כל פנים לדעתו ביאת גוי נחשבת לגילוי עריות לגמרי וגם על כך קיים החיוב למסור את הנפש. הוא כותב שאין להרחיב את דברי הגמרא ביבמות, והם לא נאמרו אלא לעניין ייחוס, אך עצם האיסור הוא איסור ערווה גמור וממילא גם נאסרת לבעלה וגם לגוי הבועל. הוא מביא שלוש הוכחות לכך שנאסרת לבעלה: הראשונה מסוגייתנו. הגמרא אמרה שאין לדרוש להן שאונס מותר משום שיש פרוצות, כלומר, שהן יעשו זאת ברצון וייאסרו על בעליהן. אם כן מוכח שביאת גוי אוסרת אותה לבעלה. השנייה מדף כו ע"ב. שם אמרנו שהאשה שנחבשה בין עובדי כוכבים ונבעלה ברצון אסורה לבעלה. והשלישית מדרשת הגמרא במגילה טו ע"א לגבי אסתר, שבאומרה "כאשר אבדתי אבדתי" התכוונה לומר שכאשר אבדה מבית אבא כך אבדה ממרדכי משום שתיאסר לו.
ממשיך ריב"ם וכותב, שהואיל ונאסרת על בעלה ודאי נאסרת גם על הבועל. לגבי תוספת זו לא טרח הריב"ם שבתוס' להביא הוכחה, אולם כאשר הרא"ש הביא את דברי הריב"ם, הובא שם גם המקור לתלות זו שבין הבועל לבעל – המשנה בסוטה כז ע"ב "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה ונטמאה". מהנוסח המובא ברא"ש משמע קצת שריב"ם הסתפק אם דעת רבנו תם הייתה להתירה רק לבועל או גם לבעל, ולכן הביא תחילה ראיות לכך שהיא אסורה לבעל ועל כך הוסיף את המקור וההוכחה לכך שהואיל ואסורה לבעל אסורה גם לבועל. לעומת זאת מהנוסח המובא בתוס', משמע יותר שהבין בדעת רבנו תם שמתיר אפילו בבעל, ולכן לא טרח להביא את ההוכחה מסוטה אלא רק ציין בקצרה שדינו תלוי בבעל, בגלל שבכך עסק המעשה של ר"ת.
ובאמת בהבנת דברי רבנו תם נחלקו הראשונים. המאירי הבין שהוא התיר אותה אפילו לבעלה ואילו הריטב"א הבין שהתירה רק לבועל אך לבעלה גם הוא מודה שאסורה. מלשון דברי רבנו תם עצמו כפי שהם מובאים בתוס' משמע קצת כדברי הריטב"א, שכן בנימוק לפסקו באותו מעשה כתב "דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי, דהויא כביאת בהמה". אולם יש לפרש שאין כוונתו רק שלא אומרים את ההיקש בין הבעל לבועל אלא שלא אומרים את האיסור של "ונטמאה" לבעל וכן לא אומרים את האיסור של "ונטמאה" לבועל.
הסבר שיטת רבנו תם
אם נבאר את רבנו תם כדברי המאירי, יהיה קשה מאוד מהמקורות שהביא ריב"ם. לגבי סוגייתנו, אפשר לתרץ שתירוץ הגמרא – שלא רצינו לדרוש שאונס מותר בגלל הפרוצות – אין פירושו שהפרוצות ייאסרו על בעליהן, אלא אפילו אם יהיו מותרות, סוף סוף בגלל הדרשה הן יבואו להיבעל ברצון, ומכך רצינו להימנע. שוב ראיתי שהשיטה מקובצת הביא את דברי המאירי, ושם הציע לתרץ כך קושיא זו, והוסיף לתרץ את הקושיא מהאשה שנחבשה שמדובר בבעל כהן, ולגבי אסתר תירץ שאף שלא נאסרה אמרה שמרדכי לא יחפוץ בה משום שנפגמה בבעילת גוי, אך כתב שם שתירוצים אלו דחוקים מאוד .
הואיל והוכחות הריב"ם חזקות, מסתבר לומר כדברי הריטב"א שגם רבנו תם מודה לכך שאסורה לבעל, אלא שמסברא נצטרך להבין מהי הסברא לחלק, הרי רבנו תם דימה זאת לביאת בהמה, ובביאת בהמה גם אינה נאסרת לבעלה.
החתם סופר כאן (ד"ה ולדרוש), הגרב"ד פוברסקי (אות לה) והגרז"נ גולדברג (חזון קדומים, כתובות, איסור סוטה לבעלה) מתרצים שאמנם מבחינה איסורית באמת אין ביאת גוי נחשבת לביאת זנות אלא שבכל זאת נאסרת לבעלה משום שלגבי האיסור לבעלה לא נאמר "ומעלה מעל בה'" אלא "ומעלה בו (בבעלה) מעל", ובעל מתקנא ומקפיד גם על ביאת גוי. המקור לסברא זו הוא מתשובת המהרי"ק (סימן קסז) המחדש שאישה שזינתה תחת בעלה ברצון נאסרת לבעלה אפילו אם לא ידעה שיש איסור בדבר, בגלל שהיא התכוונה למעול מעל באישה ולזנות תחתיו ולא כתוב "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה'" אלא "ומעלה בו מעל". למרות חידוש זה, לבועל היא (הנבעלת לגוי) לא נאסרת. הגרב"ד מנמק את החילוק, שהריבוי "אחד לבעל ואחד לבועל" נאמר רק באיסור חמור של עריות ולא בביאת בהמה, ולכן בביאת גוי נאסרה רק על הבעל משום הזנות ומעילת המעל, וכן משמע מדברי הגרז"נ. לעומת זאת, החתם סופר סבור שלכאורה היה עליה להיאסר מטעם זה גם לבועל, אלא שהואיל וכשמתגייר הריהו כפנים חדשות, נמצא שמראש היה כבהמה וכעת נעשה אדם, ואין זה אותו בועל. בהמשך נרחיב ביסוד של המהרי"ק.
שיטת רבנו יחיאל
רבנו יחיאל, המובא בריטב"א כאן, סובר למעשה כרבנו תם, להתיר את האשה לבועל הגוי שהתגייר, אך לא מטעמו. טעמו של רבנו יחיאל הוא שבשעת העבירה הגוי לא יכול להיאסר מצד הדין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל" משום שבין כה וכה ישראלית אסורה בגוי , ואחר שהוא מתגייר הוא גם כן לא נאסר משום שהוא כקטן שנולד. לדעתו גם זנות עם גוי אינה מעשה בהמה בעלמא אלא איסור ערווה גמור.
יש לעיין בדבריו מדוע נזקק לשני הטעמים. לכאורה כל אחד מהם מספיק. גם אם היה נאסר בהיותו גוי סוף סוף לאחר שהוא מתגייר הוא נעשה כתינוק שנולד. וכן להפך. אם הוא לא נאסר בהתחלה, שוב אין סיבה שייאסר כשמתגייר גם אם אינו כתינוק שנולד. וצריך לומר שגם אם הגוי לא יכול להיאסר בגלל שהוא כבר אסור, מכל מקום האיסור חופף ורובץ עליו, "אריא רביעא עליה", וברגע שיוכל לחול הוא יחול , ולכן נזקק לטעם שברגע שמתגייר הוא כבר כאדם אחר ולכן האיסור שרובץ עליו פוקע ולא חל עליו. מאידך, אם האיסור לא היה רק חופף עליו אלא חל עליו בפועל הוא כבר לא היה יכול לפקוע כשמתגייר למרות שהוא כקטן שנולד מבחינה מסויימת, בגלל שהאיסור כבר חל ממש על גופו .
סיוע לכך יש להביא מהגמרא בסנהדרין עא ע"ב האומרת שלפעמים בן נח שעבר עבירה והתגייר נפטר מעונשו, כגון אם בירך את ה', ולפעמים אינו נפטר, כגון אם בא על אשת איש. והיא מסבירה את החילוק שבמקום שנשתנה דינו או מיתתו נפטר אך במקום שדינו וסוג המיתה שהתחייב לא משתנה (או שמשתנה לסוג מיתה קל יותר שאז מיתה זו כלולה במיתה שהוא חייב) הוא לא נפטר מעונשו. לפי זה גם בענייננו יש לומר שאיסור האשה לבועל הוא עונש על מעשהו ולכן אם היה חל עליו כשהוא גוי והיה מתגייר היה נשאר עליו העונש .
במרדכי בסוף סנהדרין (רמז תשכ) אכן מביא בשם רבנו יחיאל רק את הטעם שגר שנתגייר כתינוק שנולד, ומשמע שאף אם היה אסור קודם לכן האיסור פוקע.
וברא"ש בסוגייתנו (סימן ד) כתב רק את הטעם שבהיותו גוי לא חל עליו האיסור, ומשמע שלדעתו האיסור אף אינו חופף ורובץ, ולכן לא נזקק לטעם שבשעה שהוא מתגייר הרי הוא כתינוק שנולד. ונראה לדקדק שהרא"ש נימק באופן מעט שונה מרבנו יחיאל. הוא כתב שבהיותו גוי לא חל משום שנאמר "ונטמאה", ומשמע מלשון הפסוק שחל דווקא על מי שקודם לכן היה מותר ועל ידי ביאה זו נטמא ונאסר. לפי זה יובן ההבדל בינו לבין רבנו יחיאל לגבי הצורך בטעם של גר שנתגייר. לדעת הרא"ש מדוייק מן הפסוק שבכלל לא חל שום איסור במקרה כזה, ולכן גם אין סיבה שיחול יותר מאוחר כשמתגייר. אולם רבנו יחיאל לא מדקדק מן הפסוק, ולשיטתו עקרונית חל האיסור אלא שאין נפקא מינה מעשית היות שמדובר בגוי ולכן האיסור לא חל בפועל אלא הוא רק רובץ, ומכיוון שכך עליו לחול לכאורה בשעה שמתגייר, ולכן נזקק רבנו יחיאל לטעם הנוסף שבשעה שמתגייר הרי הוא כתינוק שנולד.
לפי הסברנו נראה שתהא נפקא מינה בין הסבר הרא"ש להסבר רבנו יחיאל המובא בריטב"א. הנפקא מינה היא לגבי אדם שבא על אשת איש שהיא גם אחות אשתו. האיסור של אחות אשתו הוא איסור זמני, שהרי לאחר מות אשתו הוא מותר באחותה. לפיכך, לפי הטעם של רבנו יחיאל שהאיסור לא חל בגלל שאין איסור חל על איסור, ולכן אף שהוא לא חל בפועל מכל מקום הוא רובץ וממתין ואם יסתלק האיסור הראשון מוצא השני רווח וחל, ברגע שתמות אשתו האיסור להינשא לבועל יחול, ודווקא בגוי שהתגייר לא חל בגלל שהרי הוא כתינוק שנולד. לעומת זאת לפי טעמו של הרא"ש, הואיל ובשעת העבירה היה אסור עליה, מקרה זה אינו בכלל הפסוק "ונטמאה" ואם כן האיסור לבועל לא יחול גם לאחר מות אשתו.
והנה בדין זה מצאנו מחלוקת. הרמ"א (אה"ע קעח, יט) פוסק על פי תרומת הדשן שלמרות שבגוי היא לא נאסרת לבועל ומותרת לו לכשיתגייר, בכל זאת באחות אשתו אסורה אף לאחר מות אשתו, ואין לדמות לגוי בגלל שבאחות אשתו האיסור זמני ונוהג רק כל זמן שאשתו קיימת. לעומת זאת, התפארת שמואל (על הרא"ש שם, אות ב) כותב שלפי הרא"ש יש להתיר גם באחות אשתו, ומציין שדין זה אינו כפסק תרומת הדשן. משמע שראה את סברת תרומת הדשן לחלק בין המקרה של גוי למקרה של אחות אשתו ובכל זאת דקדק שלפי הרא"ש אין לחלק, ונראה מכך שהתכוון לדקדק כדברינו שנימוק הרא"ש שונה מזה של רבנו יחיאל המובא בריטב"א.
יסוד המהרי"ק – מעל בבעל ולא בה'
כאמור, המהרי"ק (סימן קסז) מחדש שאישה שזינתה תחת בעלה ברצון נאסרת לבעלה אפילו אם לא ידעה שיש איסור בדבר, בגלל שהיא התכוונה למעול מעל באישה ולזנות תחתיו ולא כתוב "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה'" אלא "ומעלה בו מעל". הוא מוכיח יסוד זה משיטת הרמב"ם (סוטה ב, ד) הסובר שקטנה שזינתה אסורה לבעלה ואיננו אומרים שפיתוי קטנה אונס הוא. קטנה בת שלוש או ארבע ודאי שוגגת ואינה יודעת שיש איסור בדבר ורואים שבכל זאת היא נאסרת לבעלה. אשה שנאנסה או שלא ידעה כלל שעושה מעשה זנות, כגון שחשבה שהבא עליה הוא בעלה, אינה נאסרת על בעלה, אך כאן הואיל והיא יודעת שזו זנות יש כאן מעילה כלפי הבעל ולכן נאסרת.
הוכחה נוספת ליסוד זה מביא המהרי"ק מכך שאסתר נאסרה למרדכי למרות שפשוט יותר מביעתא בכותחא שאסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה אלא מצווה גדולה עשתה שהצילה כל ישראל.
הפוסקים האחרונים נחלקו בהבנת היסוד של המהרי"ק, ובעקבות כך נחלקו הלכה למעשה בדין אשה שבעלה ביקש ממנה לזנות וחשבה שהואיל ובעלה רוצה בכך גם אין איסור בדבר.
האגרות משה (אה"ע ח"ד סי' מד אות ו) כותב שגם אם בעלה ביקש ממנה לזנות, אם היא יודעת שאסור לזנות ודאי נאסרת עליו, משום שעצם הדין שאשה שזינתה אסורה לבעלה נלמד מהפסוק "אחרי אשר הוטמאה" שנאמר בלאו של מחזיר גרושתו ושם הוא מצד איסור זנות בלי קשר לבעלה, אולם במקרה שגם חשבה שכאשר בעלה מבקש מותר אכן אינה נאסרת שהרי כאן גם סברה שמותר וגם לא מעלה בבעלה. הוא מסייג שבמקרה שבעלה לא שלחה אלא רק הסכים לבקשתה יש מקום לומר שלא היה לבעל רצון גמור אלא נתרצה בעל כרחו והיא נחשבת למועלת בו מעל ונאסרת.
הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א אה"ע סי' קצב*, עמ' שנא) חולק וסובר שהמעילה כלל לא תלויה ברצון הבעל והסכמתו אלא הכוונה היא שמעלה ביסוד ושורש הקידושין לבעלה שמשמעותם היא שהאשה מופרשת ואסורה משאר העולם ומותרת רק לבעלה. הוא מסייע לדבריו מכך שהמהרי"ק עצמו הוכיח את דינו מאסתר שנאסרה למרדכי למרות שהיה מותר לה לעשות זאת למען הצלת כלל ישראל. במקרה זה לא מעלה בבעלה שהרי הייתה צריכה לנהוג כך, ובפרט שמרדכי בעצמו שלח אותה, ובכל זאת נאסרה. הוא מיישב את שיטת האגרות משה, שהואיל וגם לדעתו אם הבעל רק הסכים ולא יזם היא אסורה, הרי שאין הדבר תלוי בקפידתו אלא ברצונו, ואם כן גם לגבי אסתר יש לומר שאמנם מרדכי לא הקפיד, אך הואיל והסכמתו הייתה רק משום הצורך להציל את כלל ישראל אין זה נחשב שרצה, וגם בכך על ידי הזנות יש מעילה בבעל. אך הוא מסיים שעצם החילוק בין רצון להסכמה לא ברור כלל.
עוד הוא דוחה, על פי דברי העין יצחק (סי' ע), שהקשה על המהרי"ק מדוע נזקק לטעמו, הרי רבא סובר (מכות ט ע"א) שאומר מותר קרוב למזיד, ומתרץ שהמהרי"ק נזקק לטעם זה רק אליבא דרב חסדא שם הסובר שאומר מותר אנוס הוא. לאור זאת, כותב הגריש"א, שהואיל ולהלכה פוסקים כרבא כלל אין נפקא מינה בטעמו של המהרי"ק ורק באונס אינה נאסרת.
מקרה נוסף בו דן הגריש"א (סי' קצב, עמ' שמח) הוא אשה שאינה דתית וסברה שהואיל ובית הדין הורה לתת לה גט הרי היא כמגורשת מן הדין וטקס נתינת הגט בפועל הוא רק טקס דתי, אך גם לפני "הטקס" היא כבר רשאית להינשא לאחר. הגריש"א משיב לחכם שרצה להתירה לבועל על פי המהרי"ק, שאינה מותרת, והוכיח דבריו מתשובה אחרת בה כתב המהרי"ק עצמו (סי' פד) שאשה שחכם הורה לה שלא כדין שאין קידושיה קידושין והלכה ונישאת לאחר, אסורה לאחר וצריכה לצאת ממנו. גם במקרים אלו, לכאורה היא לא מעלה בבעלה כי הייתה בטוחה שכלל אינה נשואה לו, אך כאמור, בפועל יש כאן מעילה ביסוד הקידושין.
למעלה הובאה הוכחת המהרי"ק מהרמב"ם שאסר קטנה שזינתה למרות שקטנה בת שלוש ודאי לא יודעת שיש איסור. הגרז"נ גולדברג שליט"א [זצ"ל] (חזון קדומים, כתובות, איסור סוטה לבעלה) מבאר את הוכחת המהרי"ק מקטנה באופן מעט שונה. נאמר שם שקטנה אינה בת מצוות ולכן אם בכל זאת נאסרת לבעלה מוכח שלא העבירה כלפי שמים היא האוסרת אלא מציאות הזנות והמעילה בבעלה. ביאורו מתאים להבנת הגריש"א, שלא כהבנת האגרות משה, שכן לפי האגרות משה לא המציאות היא האוסרת אלא העבירה כלפי הבעל.
לכאורה יש להקשות על הוכחה זו מהגמרא בסנהדרין נה ע"ב הדנה האם בהמה הרובעת או הנרבעת נהרגת רק במקום שקיימים שני הטעמים, תקלה וקלון, או שאחד מהטעמים מספיק. הגמרא מנסה להוכיח שמספיק הטעם של קלון מכך שגם אם הבהמה רבעה ילדה קטנה היא נהרגת למרות ששם אין תקלה, ודוחה הגמרא שגם בקטנה יש תקלה אלא שחסה עליה התורה. משמע שגם המעשה של קטנה מוגדר כמעשה עבירה ורק מעונשים היא נפטרת משום שחסה עליה התורה. אולם גמרא זו טעונה הבנה מצד עצמה, שהרי פשוט שקטן וקטנה אינם נחשבים בני חיוב, כמבואר בברכות כ ע"ב שקטן לא יכול להוציא גדול בברכת המזון משום שהקטן לא מחוייב מהתורה, ועל כרחנו צריך לומר שיש גדר אמצעי, שהמעשה הוא מעשה עבירה למרות שהקטן לא מחוייב, ולכן מצד אחד זה נחשב לתקלה אך מצד שני עדיין יכול היה המהרי"ק להוכיח מכאן שלא העבירה שלה גורמת להיאסר על בעלה, כי האחריות על העבירה לא מוטלת עליה, אך גדר אמצעי זה טעון עוד בירור בהגדרתו ובהבנתו . ומכל מקום כפי שציינו, לפי פשט דברי המהרי"ק אין כל צורך להגיע לדיון זה כי הוכחתו לא הייתה מכך שהקטנה לא בת חיוב אלא מכך שהיא לא יודעת שיש איסור בדבר .
חיובי ממון
הגרז"נ מרחיב שם את הדיבור על יסוד המהרי"ק ומסביר שזהו היסוד גם בחיובי ממון, כלומר, שהחיוב אינו נובע מהעבירה שבמעשה אלא עצם המציאות שבמעשה, ולכן בשונה מעונשי הגוף שעליהם קיים הכלל שאין עונשים אלא אם כן מזהירים, בחיובי ממון אין צורך באזהרה.
הוא מוכיח זאת מהדין בסנהדרין עד ע"א, שאם רדפו אחר אדם להורגו ותוך כדי בריחתו הוא שבר כלים הוא חייב לשלם עליהם, למרות שהיה מותר לו לשבור אותם כדי להציל את נפשו. במקרה זה אין עבירה ובכל זאת חייב לשלם, כי כאמור החיוב אינו נובע מהעבירה אלא מעצם המציאות שהוא גרם נזק לחבירו.
מקור נוסף לכך הוא מביא מסנהדרין פה ע"א. שם נחלקו אם האיסור "לא יוסיף" נאמר רק לגבי הכאת אדם ש"עושה מעשה עמך" או לכל אדם מישראל. חיוב תשלומים ודאי יש לכל אדם מישראל. נמצא שלדעת הסוברים שרק ב"עושה מעשה עמך" עובר איסור, כאשר מכה אדם שאינו בגדר זה חייב לשלם לו למרות שלא עבר שום עבירה.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
להתיחס בכבוד
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
איך מוסרים את הנפש בימינו?
איך ללמוד גמרא?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך נהנים כשעובדים קשה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
מסכת נדרים מצוות לאו ליהנות נתנו
שיעור כללי
השיעור בוחן את שיטתו הייחודית של הרשב"א בסוגיית "מצוות לאו ליהנות ניתנו" והחלתה על נדרי הנאה בין בני זוג, תוך השוואתה לגישתו של הר"ן. דרך קושיותיהם של ה"שער המלך" וה"אבני מילואים", הדיון מעמיק במקרים של ייבום, ציצית ואונס נערה, ומברר את גדרי הכלל "עשה דוחה לא תעשה" כאשר האדם אינו מעוניין או אינו יכול לקיים את המצווה.
חקת פרשת חוקת – פיתולים אלוקיים
מה ראה הקב"ה לתת לנו את מצוות פרה אדומה הבלתי מובנת? מה הקשר בין החוקה לבין הכפרה? ואיך זה קשור לעגל?
נדרים מי מתחייב ב"בל יחל" הנודר או המודר ?
נדרים דף ט"ו.
השיעור מנתח את מחלוקת הרמב"ם והר"ן (במסכת נדרים דף ט"ו) בשאלה על מי חל איסור "בל יחל" כאשר אדם מדיר את אשתו והיא בכל זאת נהנית מנכסיו. דרך בירור קושיות הראשונים ותירוצי האחרונים (כדוגמת הסטייפלר), השיעור מעמיק בגדרי מהות איסור הנדר ובוחן האם מדובר בחובה המוטלת על הנהנה עצמו, או בחובה גבראית המוטלת על הנודר לשמור שדברו לא יתחלל.
קרח קורח - מחלוקת, קדושה והיררכיה
הרב מדבר על שורש המחלוקת בפרשת קורח, ומסביר כי דרישתו לשוויון רוחני מוחלט נבעה מהבנה שגויה של ההיררכיה האלוקית ותפקידם הייחודי של הכוהנים. דרך בחינת גישות שונות לקדושה ולמצוות, מודגש כי בניין רוחני שלם דורש הכרה בהבדלי המדרגות בעם ישראל והתחברות נכונה למערכת הקודש על פי ההדרכה האלוקית.
אורות ישראל ותחייתו הקריאה להופעת רוחות האומה
פסקה ל' - ל"א
האומה צריכה להופיע בשלמות בכל כוחותיה | השמירה על היהדות | שימוש בכל הכוחות בשאיפה לקודש | דמותו של מרן הרב זצ"ל | היהדות היא דת לאומית בניגוד שלאר הדתות |אין אפשרות להפריד בין דת ללאום.
יסודות התורה והאמונה שני מהלכי הגמול בתחילת המתים והעוה''ב
הרחבנו לבאר את דעות הרמב''ם והרמב''ן בעניין השארות הנפש, תחיית המתים והעוה''ב. הראינו שלשניהם שני מהלכים שלמים ויסודיים בכלל מהלך המציאות והגמול, ודנו בחשיבות הכרת הדברים ובהשלכותיהם.
תורה והלכות ציבור אל תעש עצמך כערכי הדיינים
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
משנה אבות | עיוות הדין | מתעבר על ריב לו לא | מטה משפט | השבת אבידה | מציל עשוק מיד עשקו | פתח פיך לאילם
מלכים - הרב עידו יעקובי סיום הספרים מלכים ודברי הימים
מלכים ב' פרק כ"ה פסוקים כ"ב - ל'
למה ספר מלכים מסתיים בסיפור פרטי של יהויכין? ומהו עניין סיפורו של גדליה בן אחיקם? ספר דברי הימים לא מזכיר סיפורים אלו, והוא מסתיים בהצהרת כורש לבניין המקדש - דבר שהרבה יותר מאפיין סיום תקופה של חורבן הבית. אם כן - מהו המבט בו מתמקד ספר מלכים? ומהו המבט של ספר דברי הימים?
לנתיבות ישראל תורה שבעל פה וירושלים
לנתיבות ישראל א' , ל"ח - ל"ט
השיעור עוסק בקדושת ארץ ישראל ובביטויה הייחודי בירושלים, העיר המגלמת את מהותה של הארץ וקדושתה. השגת נחמה ייחודית זו מושגת דרך חיבור עמוק לתורה, אשר משפיע על עם ישראל ועל הארץ כולה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן פלא התשובה, תשובת ישראל והעולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
התשובה היא פלא. תשובת העולם כולו תתגלה ע"י תשובת ישראל- הלב באומות- שהיא התחיה הרוחנית, וכשיתגלה פלא תשובה בעולם הוא יהיה מעניין יותר מהכל.
