ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל

דף הבית בית מדרש משנה וגמרא גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשע"ח

כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל

כתובות דף ט ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר

המשנה בסוטה כז ע"ב כותבת שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. רבי עקיבא דורש זאת מה-ו' המיותרת שבמילה "ונטמאה" בפרשיית סוטה, ורבי דורש זאת מהכפילות שנאמר פעמיים "נטמאה". נתבונן במקרים שונים בהם קיימות מחלוקות אם נאסרת לבועל, ולאור זאת נעמוד על טעם האיסור לבועל וכן נברר האם ועד כמה ישנה תלות בין דינו של הבועל לדינו של הבעל.

אונס
בסוגייתנו הגמרא שואלת מדוע לא אסרו את בת שבע על דוד ומתרצת שני תירוצים. הראשון, משום שהיא נאנסה ולא עשתה זאת ברצון, והואיל ואנוסה אינה נאסרת לבעלה היא גם לא נאסרת לבועל. השני, שאוריה נתן לבת שבע גט על תנאי בשעה שיצא למלחמה, וממילא כשבסוף נשלח ונהרג במלחמה נמצא למפרע שלא הייתה אשת איש.
תירוץ הגמרא הראשון מעורר תמיהה, וכי מפני שלא נתרצתה אלא דוד אנסה דינו יהיה קל יותר ותהא מותרת לו?! התשובה היא שמתחדש בתירוץ זה שהאיסור לבועל תלוי באיסור לבעל, ולכן באונס למרות שמצד הבועל האיסור חמור יותר מכל מקום הואיל ואינה נאסרת על בעלה היא גם לא נאסרת עליו.
הבית שמואל (אה"ע יא ס"ק ג) מבין ששני התירוצים חלוקים, ולפי התירוץ השני בגמרא גם באונס היא נאסרת על הבועל למרות שמותרת לבעלה, ומביא שכן סובר הירושלמי (סוטה ה, א). ובדעת התוס' הוא מציין שיש מחלוקת בין דיבורים שונים. בתוס' בסוטה (כז ע"ב ד"ה כשם שהמים) הביאו את דברי הירושלמי ואילו בתוס' בשבת (נו ע"א ד"ה ליקוחין) כתבו שבאונס היא מותרת לבועל. מבאר הבית שמואל שדיבורי התוס' חלוקים ביניהם כאיזו לישנא בסוגייתנו לפסוק. בסימן קנט (ס"ק ט) הוא מסייג שעל כל פנים גם לפי הלישנא המתירה מהתורה מכל מקום מדרבנן אסרו מטעם קנס.
לכאורה דברי הבית שמואל מחודשים ואינם מוכרחים, שהרי שני תירוצי הגמרא בסוגייתנו נכונים מבחינה מציאותית, שהרי גם היה אונס וגם נתן לה גט על תנאי, ולכן מסתבר יותר ששני התירוצים נכונים ואין סיבה להידחק ולומר שהם חלוקים ביניהם. נראה שרוב הפוסקים התירו להלכה 1 או מטעם זה או מטעם שפסקו כלישנא הראשונה.

אופן הדרשה "נטמאה ונטמאה"
לפי השיטה שאסורה לבועל אפילו באונס המילה "כשם" (כשם שאסורה לבעל וכו') לא באה לומר שדיניהם תלויים זה בזה, אלא באה רק לומר שכמו שהזנות מהווה סיבה לאסור אותה על בעלה כך היא מהווה סיבה גם לאסור אותה על הבועל.
לעומת זאת, לשיטה שבאונס מותרת נראה שהדרשה בסוטה אינה רק מצד הכפילות אלא גם יש כאן היקש או גזירה שווה בין הבעל לבועל ולמדים שהדינים תלויים זה בזה. ואכן ב לבוש מרדכי (סימן יא אות ג) ביאר את הדרשה שם שהיא משום היקש, אך יש להעיר שלכאורה לפי פשט המשנה הלימוד הוא מצד כפילות וייתור ולא מצד היקש, ובפרט לפי רבי עקיבא שמרבה זאת מה-ו' המיותרת, ולפי זה נראה לכאורה כשיטה האוסרת לבועל, אך יש לומר שגם אם הריבוי הוא מייתור אין לרבות מעבר למה שבו עוסקת הפרשייה בתורה (שעיקרה עוסק באיסור לבעל), ושם נאמר "והיא לא נתפשה" ונתמעט בפירוש אונס.
והנה התוס' ביבמות (לה ע"א ד"ה אע"פ) מבארים שיטה זו באופן אחר. מהמילה "נטמאה" למדים כמה דינים: האשה נאסרת לבעל, האשה נאסרת לבועל, האשה נפסלת לכהונה (להינשא לכהן) והאשה נאסרת בתרומה גם אם היא בת כהן (ואינה חוזרת לאחר גירושיה לאכול בתרומה גם אם אין לה ילדים מבעלה הישראלי). ר"י מתקשה כיצד לגבי תרומה וכהונה נפסלת גם אם נבעלה באונס, הרי המקור הוא מ"נטמאה" שבפרשיית סוטה ופרשייה זו עוסקת רק במקרה ש"והיא לא נתפשה". ומתרץ שאנו מבינים ש"והיא לא נתפשה" מוסב רק על ה"נטמאה" הראשון העוסק באיסורה לבעל ולא בשני העוסק בענייני כהונה, משום שלגבי כהונה מצאנו שהתורה לא חילקה בין אונס לרצון ואסרה אשת כהן לבעלה אפילו כשנבעלה באונס. לאחר מכן הוא מתייחס לדין הבועל, ומבין לאור דבריו שאם כן "והיא לא נתפשה" גם לא נאמר על דין הבועל, אך בכל זאת "סברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל". לפי זה הלימוד "נטמאה נטמאה" אינו היקש אלא כפילות, ואם כן התלות בין דין הבועל לבעל אינה נובעת מהיקש, אך היא גם לא נובעת מכך שאין לרבות לגבי הבועל מעבר למה שנאמר בפרשייה, אלא המקור הוא מסברא. משמע מדברי התוס' שזו סברא פשוטה אך הם לא גילו לנו מהי, וכאמור, בכך נעסוק בהמשך.
שוב ראיתי שהחתם סופר (אה"ע חלק א סימן כו; הובא בפתחי תשובה יא ס"ק ה) תלה את הדין בשני אופני הלימוד. אם הלימוד הוא מה-ו' המיותרת ב"ונטמאה" פשוט שלא שייך לאסור יותר מהבעל הנלמד מגוף המילה "נטמאה" ולפי זה יש להתיר באונס. אולם אם הלימוד הוא מהכפילות "נטמאה נטמאה" דיניהם אינם תלויים זה בזה. ומסיק שהואיל ולדעת רבי עקיבא הלימוד הוא מה-ו' ודאי כך הלכה. אם כן, גם לדבריו לכל השיטות הלימוד אינו מצד היקש אלא שלדעתו אכן יש הבדל בין שני אופני הלימוד לגבי דין אונס.

אשת כהן שנאנסה

החלקת מחוקק (יא ס"ק י) הסתפק מה הדין באשת כהן שנאנסה, האם נאסרת לבועל כשם שנאסרת לבעלה או לא, ולא פירט את סיבת הסתפקותו. ובאמת יש לעיין בכך, כי במבט ראשון לא מובן מה הצד לומר שמותרת לבועל, הרי מסברא דווקא באונס המעשה של הבועל חמור יותר, ובסוגייתנו נתחדש בטעם הראשון שבכל זאת הואיל ואינה נאסרת על הבעל גם אינה נאסרת על הבועל משום שדינו תלוי בדין הבעל, אך כאן היא כן נאסרת על הבעל. נעמוד על כך בהמשך כשנעסוק בטעמי האיסור לבועל. מכל מקום לפי צד זה הגורם שמחלק בין המקרים שנאסרת לבועל למקרים שאינה נאסרת הוא אם המעשה היה באונס או ברצון, ולא אם נאסרת לבעלה או לא.
הבית שמואל (ס"ק ג) כותב שמדברי הרמ"א משמע שאסורה, ומעיר שכל המקום להסתפק הוא רק לפי התירוץ הראשון בסוגייתנו אך לפי התירוץ השני אפילו אשת ישראל שנאנסה אסורה לבועל, כמבואר למעלה, ואם כן כל שכן שאשת כהן נאסרת.
בהגהות הגר"ב פרענקיל (על הח"מ) העיר שמפורש בדברי התוס' ביבמות (לה ע"א ד"ה אע"פ) שגם באשת כהן נאסרת על הבועל. התוס' כותבים "יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל", ואם כן מפורש שדווקא באשת ישראל יש לחלק ולא באשת כהן.

בועל שני
המהר"א ששון (שו"ת תורת אמת סימן קצו) כותב שנפלה קצת מחלוקת מה הדין אם אשה זינתה עם בועל אחד ולאחר מכן עם בועל אחר, האם גם כאן נאמר שאסורה לבועל או שמא הואיל וכבר בעת הזנות עם הראשון נאסרה על בעלה נמצא שהבועל השני לא אסר אותה על בעלה ולכן גם לא תיאסר עליו.
השבות יעקב (חלק א סימן צד) מוכיח שנאסרת גם לבועל שני מסנהדרין מא ע"א. הגמרא שם אומרת שעדי נערה המאורסה שהוזמו אינם נהרגים בגלל שיכולים לטעון שמטרת עדותם לא הייתה כדי לחייב אותם מיתה אלא כדי לאוסרה על בעלה, ואפילו אם מעידים שזינתה עם אחד וחזרה וזינתה עם אחר אינם נהרגים, כי אמנם כבר נאסרה על בעלה כשזינתה עם הראשון ואם כן העדים לא יכולים לטעון שבאו כדי לאוסרה על בעלה, אך עדיין הם יכולים לטעון שבאו כדי לאוסרה על הבועל השני. מפורש כאן שנאסרת גם לבועל השני. הוא מביא שהציע הדברים לפני בנו של השער אפרים, והוא השיב שיש לדחות שבאמת לפי הדין אינה נאסרת על הבועל השני אלא שהעדים יכולים לטעון שלא ידעו את הדין והיו סבורים שכן נאסרת וזו הייתה מטרת ביאתם. אולם השבות יעקב דוחה ומוכיח שאי אפשר לתרץ כך.
דין זה טעון בירור, מדוע באמת נאסרת לבועל השני הרי הוא לא אסר אותה על בעלה וראינו שהדינים תלויים זה בזה (אלא אם נאמר שסבר כלישנא השנייה בסוגייתנו, אך הוא לא ציין זאת), ויש לעיין אימתי אנו תולים את דינו בדין הבעל ואימתי לא, ומהי הסברא בחילוק שיוצע.

אי ידיעה של הבעל
הגמרא אומרת שאין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, ופתח פתוח נחשב כשני עדים. ומקשה לפי זה מדוע במעשה דוד ובת שבע לא אסרוה על דוד. רש"י (ד"ה מפני מה) מסביר שהקושי הוא בגלל "שהרי עדים הרבה ידעו". התוס' (ד"ה מפני מה) דוחים שאמנם הרבה ידעו שהביאה לביתו אך אין די בכך כדי לאסור אלא צריך שהעדים יראו כמכחול בשפופרת, וזה לא היה כי דוד בוודאי לא שימש בפני אדם. הם עצמם מסבירים שהקושיא היא מדוע דוד מעצמו לא הוציאה, הרי הוא ידע שנבעלה לו ונאסרה עליו.
הרש"ש שם כותב שדברי התוס' נאמרו דווקא בשלב הקושיא של הגמרא, אולם לאחר שתירצה שהואיל ונאנסה לא נאסרה על דוד, נתחדש שדין הבועל תלוי בדין הבעל, ולכן למרות שמסברא דווקא באונס שחטאו של הבועל גדול יותר מסתבר יותר לאוסרה עליו בכל זאת אנו מתירים כי לא נאסרה על בעלה, ואם כך אז גם במקרה שאין עדים, הואיל ובפועל לא נאסרה על בעלה, כי הוא לא יודע מכך על פי שני עדים נאמנים, גם אינה נאסרת על הבועל למרות שהוא יודע.
אולם מפשט התוס' לא נראה כך, כי אולם דבריהם מוסבים על שלב הקושיא של הגמרא אך בכל זאת הם כותבים זאת כדבר פשוט ובעזרתו אף דוחים את הסבר רש"י, ואילו סברו כרש"ש היה להם לציין שדין זה אינו נכון למסקנה אלא שלפי הבנת המקשן צריך לומר שסבר כך. ברשב"א (ד"ה והא דאמרינן) ו בריטב"א (ד"ה ותסברא) מפורש שגם למסקנה אי ידיעת הבעל אינה מתירה את הבועל. הם כותבים שהמקשן של הקושיא הראשונה בגמרא "ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה? ועוד מי אסרוה?" סבר שדין הבועל תלוי לגמרי בדין הבעל ורק אם הבעל נאסר בפועל יש לאסור גם את הבועל (כרש"ש), ולכן הסיק מכך שלא אסרוה לדוד שגם לא אסרוה לאוריה (שאם לא כן, מניין לו שלא אסרוה על אוריה), אך בהמשך החל משאלת הגמרא "מפני מה לא אסרוה (לדוד)" מוכח שהגמרא סוברת שאין תלות מוחלטת ויתכן שתותר לאוריה אך תיאסר לדוד.
יש לעיין מדוע רש"י פירש את קושיית הגמרא מצד שהיו עדים, ולכאורה משמע מכך שסבר כרש"ש ולדעתו אפילו המקשן סבר כך. אך יש לדחות 2 שסבר כפי שיישבו התוס' רא"ש (ד"ה מפני), שגם כדי לאסור אשה על בעלה אין צורך לראות כמכחול בשפופרת כדעת התוס' אלא מספיק שיש עדי ייחוד, כפי שלגבי עדי חלות קידושי ביאה אומרים "הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה" ואין צורך בעדי ביאה ממש. עדי ייחוד ודאי היו בבית דוד, ולכן רש"י כתב בפשטות שהיה לאסור על פי העדים, ואין לדייק מכאן שסבר שרק על פי עדים נאסרת.

מידת התלות של דין הבועל בדין הבעל
ראינו עד כה מחלוקות בדינים שונים, הנובעות מהשאלה האם ועד כמה תלוי דינו של הבועל בדינו של הבעל. אפשר לסדר את השיטות בסדר מדורג מהשיטה המחמירה בבועל לשיטה המקילה, וכן אפשר בסדר מדורג לפי רמת התלות בדין הבעל.

דירוג מהמחמירים למקילים:
א. אפילו אשת ישראל באונס נאסרת לבועל.
ב. אשת ישראל באונס אינה נאסרת אך אשת כהן באונס נאסרת.
ג. גם אשת כהן באונס אינה נאסרת אך בועל שני (ברצון) נאסר.
ד. גם בועל שני אינו נאסר אך בחוסר ידיעה של הבעל נאסרת.
ה. גם בחוסר ידיעה של הבעל אינה נאסרת.

דירוג לפי רמת התלות:
א. אפילו אשת ישראל באונס נאסרת לבועל – אין תלות כלל.
ב. גם אשת ישראל וגם אשת כהן נאסרים רק ברצון ולא באונס – הכל תלוי באונס ורצון, ברצון נאסרת ובאונס לא – באשת ישראל יש תלות אך באשת כהן לא.
ג. אשת ישראל נאסרת רק ברצון ואשת כהן גם באונס, ובמקרים אלו גם בועל שני נאסר – גם באשת ישראל וגם באשת כהן בדרך כלל יש תלות, אך בבועל שני אין תלות ונאסר למרות שאינו אוסר.
ד. גם בועל שני אינו נאסר אך בחוסר ידיעה של הבעל נאסרת.
ה. גם בחוסר ידיעה של הבעל אינה נאסרת – תלות מוחלטת באיסורו בפועל של הבעל.
ההבדל בין הדירוגים הוא רק התחלפות השיטה השנייה בשלישית. בדרך כלל ככל שנחמיר רמת התלות תרד משום שמחמירים גם במקום שאינה נאסרת לבעל, אולם לגבי אשת כהן יש חומרה בבעל שהיא נאסרת עליו אפילו באונס, ולכן כאן דווקא לשיטת המקילים תפחת מידת התלות.
טעם האיסור לבועל
כעת יש לדון מהי הסברא לפי כל אחת מהשיטות, ושאלה זו תלויה בהבנת טעם האיסור לבועל. נדון בכך לפי סדר הדירוג שעל פי רמת התלות.

א. נאסרים גם באונס
לדרך זו איסור החיתון עם הבועל אינו קשור לכך שהאשה נאסרה על הבעל אלא טעמו הוא מצד איסור הזנות של הבועל. אפשר להסתכל על כך כעונש על הבועל על מעשהו החמור או כרצון התורה בהקמת בתי ישראל על אדני הטהרה, ולכן לא ראוי שיוקם בית בו תחילת הקשר נעשתה בעוד הייתה האשה בברית נישואין עם אדם אחר. על כל פנים לפי שני הצדדים היסוד הוא שאיסור החיתון אינו קשור לכך שנאסרה על בעלה. כפי שראינו לעיל הרש"ש כתב שזו לכאורה הסברא הפשוטה והמובנת יותר, ולכן ללא חידוש התורה שתלתה את דינו בדין הבעל היינו מבינים שכאשר אנס את אשת חברו זו סיבה יותר גדולה לאסור אותה עליו.

ב. בין אשת ישראל בין אשת כהן נאסרים רק ברצון
דרך זו טענה הבנה. מכך שבאשת ישראל מותרים למרות שמעשהו חמור יותר משמע שיש תלות ושטעם איסור החיתון אינו נובע מחומרת איסור הזנות של הבועל אלא מכך שאסרה על בעלה, אך לפי זה לא יובן מדוע גם באשת כהן מתירים באונס הרי שם הוא כן אסר אותה על בעלה.
ונראה להציע שלושה אופנים ליישב. האופן הראשון 3 , טעם איסור החיתון לבועל אינו עונש על חומרת איסור הזנות אלא עונש על כך שאסרה על בעלה, אך דווקא במקרה שאיסור הזנות הוא הגורם המהותי לאיסורה על בעלה, אך באשת כהן האיסור לבעל נובע מצד קדושת הכהונה, שמפאת קדושתם לא ראוי שיהיו נשואות לנשים שנבעלו באיסור, ולמרות שגם שם בפועל ביאתו היא הגורם והסיבה לאיסורה על בעלה, מכל מקום סיבת האיסור לבעל אינה מיוחסת לאשמת הבועל אלא לדרישת הקדושה מצד הכהונה.
אולם הסבר זה לא יובן לפי רוב הפוסקים הסוברים שאסורה גם לבועל שני, אך אפשר ללכת בדרך דומה ולומר כדברי הגר"ש שקופ שיובאו לקמן, שזו גזירת כתוב שאיסורה לבועל תלוי באיסורה לבעל, אלא שלפי השיטה בה אנו דנים כעת, האיסור נאמר דווקא כשאסרה מצד איסור הזנות ולא כשנאסרה מצד קדושת הכהונה.
האופן השני 4 , טעם איסור החיתון אינו ענישה אלא מניעת פירצה. אם נתיר לאיש שזינה עם אשת איש להינשא יחד לאחר גירושיה מבעלה, הדבר יעודד אנשים לזנות. חשש זה קיים דווקא במקרה שגם האשה זינתה מרצון כי במקרה שאנס אותה היא בדרך כלל לא תרצה להינשא לו 5 .
האופן השלישי, טעם איסור החיתון הוא אכן ענישה על חומרת הזנות, אך לא על הבועל אלא על האשה. האשה מעלה בבעלה והפרה את ברית הנישואין שלה עימו ולכן עיקר העונש הוא עליה. לכן העונש קיים רק במקרה שזינתה מרצון.
סיוע לכך יש להביא מלשון הרמב"ן (ד"ה וא"ת, על תירוץ הגמרא "התם אונס") שכתב "והכל תלוי באשה". יש להעיר שלעומתו, בחידושי הר"ן שם כתב שהכל תלוי בבעל, ונראה שדעתו כסוברים שאשת ישראל נאסרת לבועל רק ברצון ואשת כהן גם באונס.

ג. אשת ישראל רק ברצון ואשת כהן גם באונס, וגם בבועל שני נאסרים
לדרך זו האיסור תלוי באיסורה לבעלה, ולכן למרות שהחומרה של עצם הזנות זהה בין אם אנס אשת ישראל ובין אם אנס אשת כהן, רק באשת כהן נאסרת על הבועל. לכאורה לדרך זו טעם איסור החיתון הוא עונש על כך שאסר את האשה על בעלה. אולם לפי טעם זה לא יובן כיצד לפי רוב הפוסקים נאסרים גם בבועל שני, הרי שם כבר הייתה אסורה על בעלה.
בחידושי הגר"ש שקופ (כתובות סימן יט) דן מדוע אסורים גם בבועל שני, הרי אם האיסור תלוי בדין הבעל כפי שראינו לגבי אונס, יש להתיר בבועל שני. ומסביר שטעם האיסור לבועל אינו מצד עונש על כך שאסר אותה לבעל אלא זו גזירת כתוב שאיסורה לבועל תלוי באיסורה לבעל, ולכן יש לחלק בין אונס ששם הזנות כלל לא אוסרת אותה לבעל לבין בועל שני שאמנם כבר בעילת הראשון אסרה אותה לבעלה אך גם בעילת השני מטילה עליה איסור לבעלה, ולמרות שלמעשה לא הייתה מכך נפקא מינה כי כבר הייתה אסורה, מכל מקום מצד האמת גם בעילתו מטילה איסור.
אם כן, לשיטתו זו גזירת כתוב ואין לתור אחר הטעמים. יש להעיר, שב תוס' ביבמות (לה ע"א ד"ה אע"פ) שהבאנו לעיל מפורש שאין זו גזירת כתוב אלא סברא. הם כתבו שלמרות שהמילים "והיא לא נתפשה" מוסבות דווקא על הלימוד "נטמאה" המוסב על הבעל, מכל מקום "סברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל".

ד. בבועל שני אינם נאסרים אך נאסרים גם בלי ידיעת הבעל
גם לפי הדעות שאינם נאסרים בבועל שני, שלכאורה התלות מוחלטת, עדיין מצאנו מחלוקת אם ידיעת הבועל אוסרת גם ללא ידיעת הבעל, ויש לעיין מהי הסברא לחלק בין הדינים. ונראה שלדרך זו טעם איסור החיתון הוא עונש על הבועל על כך שגרם לאשה להיאסר על בעלה. לכן בבועל שני, שלא גרם לה איסור הואיל וכבר הייתה אסורה לבעלה, איננו מטילים עליו עונש ואינה נאסרת עליו. אולם במקרה שמצד האמת גרם לה להיאסר על בעלה אלא שבעלה אינו יודע מכך ולכן למעשה אינו נוהג באיסור, אין זה פוטר אותו מעונשו, כי סוף סוף מצד האמת הוא כן גרם לה להיאסר.

ה. נאסרים רק כשהבעל יודע
לדרך זו נראה שטעם איסור החיתון הוא כעין תקנה מהתורה על מנת שלא יצא חוטא נשכר, כפי שמצאנו בנביא לגבי אחאב "הרצחת וגם ירשת?!" לא יתכן שהוא גרם לה להיאסר על בעלה ובכך אילץ את בעלה לגרשה ואז הוא יצא נשכר מכך וישאנה. לפי טעם זה האיסור שייך רק כשבפועל גרם לבעלה להוציא אותה, ולכן אם אין ראיות והבעל לא יודע שזינתה הואיל והוא לא חייב לגרשה, גם אם יום אחד יחליט מעצמו לגרשה אין זה נובע ממעשה הבועל, ולכן אינה נאסרת לו.




^ 1.כך דעת הב"ח שהביא את דברי התוס' בשבת, וכן פסק הח"מ, ובפתחי תשובה שם (ס"ק ה) ציין שכך הכריע החתם סופר ושכן נראה מהבית מאיר.
^ 2.משה מרקובסקי
^ 3.משה מרקובסקי
^ 4.ידידיה שפירא
^ 5.אמנם התורה ציוותה אדם שאנס אשה לשאת אותה, ומשמע שזוהי טובתה, שמא בגלל שהסיר בתוליה תתקשה למצוא זיווג, אך יש לחלק ששם מדובר בפנויה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il