ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
התוס' (ט ע"ב ד"ה אי למיתב) מוכיחים מכך שגם מכח ספק ספיקא ניתן להוציא ממון, ולכן כאן הואיל וגם על הצד שזינתה אם היה זה לפני האירוסין מגיע לה מנה, וכדי להפסיד גם את המנה צריך גם שהמעשה יהיה אחרי האירוסין וגם שיהיה בזנות, מספק ספיקא אינה מפסידה אותו אלא יכולה לתבוע ולהוציאו מהבעל.
לאור זאת הם מקשים על הסוגיא בדף ט ע"ב. אביי מביא הוכחה לכך שאדם בקיא בפתח פתוח ולכן הוא נאמן לאסור את אשתו בטענת פתח פתוח. הוכחתו היא מדין המשנה שתקנו להינשא ביום רביעי כדי שאם ימצא פתח פתוח יבוא מיד למחרת לבית הדין ולא תתקרר דעתו, משמע שאכן בית הדין יקשיבו לדבריו ועל פיהם יאסרוה עליו, ומוסיף אביי שאין לדחות שאדם אינו בקיא ומטרת התקנה אינה לצורך לאוסרה עליו אלא לצורך הפסדת כתובתה, כי אין בעיה בכך שתתקרר דעתו ויתן לה כתובה בלא שמגיע לה, ואין צורך לתקן תקנה כנגד. מדייקים התוס', שהוא נאמן להפסידה כתובתה גם אם אינו בקיא למרות שטענתו נחשבת כמסופקת, ומקשים מדוע הרי יש כאן ספק ספיקא לטובתה, ספק שמא אינו בקיא ופתחה באמת סגור, וגם אם בקיא ופתחה פתוח שמא נבעלה באונס. ומתרצים שכאן הצד שנאנסה אינו צד גמור לטובת האשה כי גם על הצד שנאנסה יש להסתפק שמא נאנסה קודם האירוסין ואז אינה מקבלת כתובה.
רבי עקיבא איגר (יב ע"ב ד"ה אלא עד) מעיר על התוס' שלפי הסוברים שטעם הפטור בספק ספיקא הוא מטעם שספק דאורייתא אסור רק מדרבנן, ואם כן ספק דרבנן לקולא, ודאי שטעם זה לא שייך בדיני ממונות, וגם לפי הסוברים שהוא מטעם רוב הדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב, ולומר שספק ספיקא עדיף מרוב זהו דוחק ומניין לנו לחדש כן, ועוד שמדברי התוס' שבאו להוכיח שאין לומר שספק ספיקא אינו מוציא ממון, משמע שבאו לדחות הווה אמינא שאפילו לרב לא מוציא ממון, ולפי זה התוס' מעלים שני צדדים קיצוניים, או שעדיף מרוב ויועיל אפילו לשמואל או שגרע מרוב ולא יועיל אפילו לרב, וזהו דוחק.
גם הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) הסבור שהיתר ספק ספיקא הוא מטעם רוב דחה שהדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל לגבי רוב בממונות, ולכן להלכה שלא הולכים אחר הרוב גם אין ללכת אחר ספק ספיקא. כפי שיובא בהמשך הפני יהושע צמצם את חידוש התוס' כדי ליישבם.
הרמב"ן (יב ע"א ד"ה וליחוש, בפיסקה "ועיקר הפי'") אכן כותב בפירוש שמכח ספק ספיקא לא מוציאים ממון, וזו לשונו: "דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספיקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה". את הוכחת התוס' הוא דוחה שמדובר שהבעל טוען בפירוש שזינתה קודם האירוסין ואינו חושש לטעון שמא זינתה לאחר האירוסין, ולכן אין לנו לחשוש לצד זה. הוא כותב זאת כדי לתרץ את המשנה בדף יג ע"א שהויכוח הוא אם היא מוכת עץ או דרוסת בעל, ונראה שמהמשנה בדף יב ע"ב שהויכוח הוא אם נבעלה לפני האירוסין או לאחריהם הרמב"ן אפילו לא נתקשה כי שם היה פשוט לו שאין לחשוש לצד שזינתה תחתיו, כי הבעל בפירוש טוען שהבעילה הייתה לפני האירוסין, אך במשנה בדף יג ע"א לא מפורש בדבריו ולכן התקשה, ותירץ שגם שם הואיל וטענתו היא "דרוסת איש ולא מוכת עץ" משמע שבא לטעון רק מצד שהייתה דרוסה עוד לפני האירוסין.
נראה שהתוס' חלקו על היסוד שבתירוץ הרמב"ן, ולדעתם עלינו לחשוש גם לצדדים שבעל הדין לא העלה, שהרי טענתו כאן היא בשמא ואם כן לא מונחת בטענתו הודאת בעל דין שכל שאר הצדדים שלא טען ודאי לא אירעו.
ביאורים בשיטת התוס'
מהריב"ל ובית שמואל
המהר"י בן לב (חלק ג סימן כא; הובא בשב שמעתתא א, כ) והבית שמואל (סח ס"ק יד) הבינו את דברי התוס' כפשוטם ללא כל סייג והבית שמואל אף פסקו להלכה.
השב שמעתתא (שמעתתא א, כ) מקשה על כך מהגמרא בדף יט ע"ב לגבי שנים החתומים על שטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו. הגמרא מקשה מדוע מגבים בשטר זה כשטר טוב הרי יש כאן שני עדים כנגד שני עדים. אם נאמר שמוציאים ממון מכח ספק ספיקא לא תובן קושייתה, שכן יש כאן ספק ספיקא. הספק הראשון הוא הספק אלו מהעדים הם דוברי האמת, כלומר, האם באמת העדים החתומים הם פסולי עדות, אך גם על הצד שהם פסולים שמא עדותם נכונה, שהרי פסולי עדות נפסלים רק מספק שמא הם משקרים.
ביאור הפני יהושע
הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה של ברי ושמא שאז בצירוף ספק ספיקא הברי יכול להוציא מהשמא. למעלה ראינו שלפי רבן גמליאל ברי בצירוף מיגו או חזקת הגוף יכול להוציא משמא, ואם כן יש לומר שהוא הדין בצירוף ספק ספיקא.
בדברי הפני יהושע מחודש שלמרות שהבעל טוען ברי שמצא פתח פתוח, היות שאנו אומרים שאינו יכול להיות בקיא אנו מתייחסים לטענתו כטענת שמא. כך מפורש גם בדברי התוס' בשבועות (מה ע"ב ד"ה וניתב), שכתבו לגבי שבועת שכיר שטענת הברי של בעל הבית אינה נחשבת אלא כטענת שמא, ומקשים שלכאורה הדין שם צריך להיות תלוי במחלוקת אם ברי עדיף משמא או לא. נקודה זו אינה מוסכמת על כולם .
ביאור הש"ך
הש"ך בספרו תקפו כהן (סימן קכ) מעמיד את דברי התוס' דווקא לגבי חיוב כתובה, ומסביר שגם לדעת התוס' ספק ספיקא אינו מוציא ממון אלא שלגבי כתובה הדין הממוני תלוי בדין האיסורי והואיל והספק ספיקא משפיע על הדין האיסורי ממילא נגזר מכך הבדל על הצד הממוני. כלומר, הש"ך מחדש שהפטור מהכתובה אינו נובע מעצם הזנות שלה אלא מכך שגרמה לבעלה להיות מחוייב לגרשה, ולכן גם אם מצד האמת זינתה, אם סוף סוף לא נאסרה על בעלה, כגון שיש ספק ספיקא לגבי האיסור, הוא חייב בכתובתה. חידוש זה של הש"ך אינו מוסכם .
את דברי הש"ך קשה מאוד להלום בתוך דברי התוס'. מעבר לכך, לכאורה הם נסתרים מהסוגיא עצמה עליה מוסב התוס', שהרי הגמרא רצתה לברר שמא אפשר לומר שהבעל אינו נאמן לעניין לאוסרה ובכל זאת נאמן לעניין הכתובה, ועל כך שואלים התוס' מדוע לא יתחייב לשלם על הכתובה מצד ספק ספיקא. מפורש בגמרא כאן, שיתכן שלא יהיה נאמן לעניין לאוסרה ולמרות שהיא תהיה מותרת לו ייפטר מן הכתובה .
ביאור השב שמעתתא
השב שמעתתא (א, כד) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה שיש למוציא שטר כגון במקרה שלפנינו שיש לאשה שטר כתובתה. הטעם לכך הוא שכאשר יש שטר בידיו הוא לא נחשב כמוציא, ואף שנפסק להלכה כבית הלל ששטר אינו מוגדר כגבוי ולכן במקום שנפל ספק הוא לא נחשב המוחזק, מכל מקום הוא גם לא מוגדר כמוציא, ונפקא מינה לכך שלמרות שעל פי רוב לא ניתן להוציא ממון מכל מקום כשיש לו שטר הוא לא מוגדר כמוציא ולכן כן נלך אחר הרוב והוא הדין לספק ספיקא. סמך לכך יש בתוס' בבבא בתרא (לב ע"ב ד"ה גחין) שכתבו שגם לסוברים שלא אומרים מיגו להוציא מכל מקום כשיש בידו שטר אומרים מיגו.
טעם הדין
לפי הביאור של המהריב"ל והב"ש בדעת התוס' אכן הלכה גמורה היא שספק ספיקא מוציא ממון, ואילו לפי דעת הרמב"ן וכן לפי שאר הביאורים בתוס', ספק ספיקא אינו מוציא ממון. יש לברר מהן סברותיהן, ולצורך כך יש לשוב לבירור הסברא של עצם הדין שהולכים אחר ספק ספיקא ומתוך כך לברר האם הסברא קיימת גם בממונות.
והנה כבר עמדנו על כך בסוגיית 'ספק ספיקא' ונביא את הדברים בקצרה. ראינו שיש כמה סברות אפשריות בביאור טעם ההיתר בספק ספיקא: ספק מהתורה אסור רק מדרבנן ולכן ספק ספיקא הוא ספק דרבנן; רוב במציאות; רוב צדדים תיאורטיים; החובה להחמיר באיסור אחד היא חובה בגברא ואם כן ספק ספיקא זהו ספק באיסור גברא ורק בספק בחפצא הולכים לחומרא; ספק אם יש ספק נחשב כאין ספק לפנינו.
כפי שהקשו רבי עקיבא איגר והפני יהושע על פשט התוס' כאן (כהבנת המהריב"ל והב"ש), הטעם של ספק דרבנן לא שייך, והטעם של רוב לכאורה תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב, ואם כן מוכח שהתוס' (לפי הבנת המהריב"ל והב"ש) שלא ציינו זאת לא סברו כטעמים אלו. כמו כן הטעם של ספק בגברא לא שייך בממונות. לפי הטעם של רוב צדדים לכאורה יש מקום לומר ששייך גם בממונות, אך מסתבר יותר שלא, כי בממונות בשונה מאיסורים יש יותר משקל למציאות ופחות לצדדים תיאורטיים. מעבר לכך, לפי ביאורנו לעיל שרוב זה מושתת גם הוא ביסודו על רוב מציאותי, הואיל והרבה פעמים הוא משקף את הרוב המציאותי, ולפיכך נקבע שיש ללכת גם אחר רוב זה, מסתבר שוודאי לא יגדל כוחו יותר מרוב מציאותי, ואדרבה השב שמעתתא סבר שהוא גרוע יותר. מנגד, ראוי לציין שהרשב"א כתב שיתכן שאף עדיף מרוב.
לפיכך נראה לבאר את שיטת הב"ש בתוס' על פי הטעם שאין ספק לפנינו. מסתבר ללכת אחריו גם בממונות, כי גם כאן כלל לא מונח לפנינו הספק שמא הממון שייך לנתבע.
את שיטת הרמב"ן וכן שאר האחרונים בתוס' נוכל לכאורה להסביר לפי הסברות האחרות, אולם יש להעיר שהרמב"ן עצמו כותב שאפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספיקות איבדה כתובתה משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומשמע שהדבר פשוט לדעת כולם וגם רב הסובר שהולכים בממון אחר הרוב מודה לכך. אם כן מסתבר שלא הלך בדרך זו. כמו כן, לפי דברינו בסוגיית "ספק ספיקא" נראה שהרמב"ן סבר שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ואם כן גם לא צעד בדרך זו. נראה לבארו על פי הדרך של רוב צדדים, וסבר שאינה עדיפה מרוב מציאותי, והסברא שייכת דווקא באיסורים ששם אנו אומרים שהתורה לא אסרה דבר שרוב צדדיו להיתר, אך בממונות צריך להביא ראיה כדי להוציא ממון, וככל שנרבה ספיקות סוף סוף הריהו אלו ספיקות ולא ראיות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עקב פרשת ראה – תזיז את עצמך
העליה לרגל לחגוג בירושלים מלמדת אותנו שעם כל אי הנוחות המטלטלת אנו צריכים לשמוח בהזדמנות שניתנה לנו לתקן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
