ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מזיק דבר הגורם לממון וממון השווה רק לבעליו

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה יסודות בדיני ממונות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (57 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ב' סיון

מזיק דבר הגורם לממון וממון השווה רק לבעליו

חושן משפט סימן שע"ח , שפ"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מזיק דבר הגורם לממון וממון השוה רק לבעליו.
תוספות מסכת בבא קמא דף עא עמוד ב
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי - תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף סב.) [ע' תוס' לעיל נד. ד"ה חמור].
קצות החושן סימן שפו
ובפרק הפרה (ב"ק) דף נ"ד (ע"א) אמרינן חמור דבור לר' יודא קשיא, ובתוס' שם (ד"ה חמור) הקשה הר"ר משה מפינטזייא נימא דאתי חמור למעוטי שטרות שאם נפלו שטרותיו לבור דבעל הבור פטור, וע"ש שכתבו משום דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן, ולפי שיטת הרמב"ן דהוא מן התורה הדרא קושית תוס' לדוכתיה . ונראה לפי מ"ש תוס' במרובה דלא מיחייב משום דינא דגרמי אלא במחיצת הכרם שראוי לכל העולם וכן שורף שטר ראוי למכור לכל העולם ולגבות בו, אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לשומר ופטור אפילו לר' מאיר ע"ש, ולפי מ"ש הרמב"ם פ"ו ממכירה (הי"ב) דמכירות שטרות דרבנן, א"כ שורף שטר מן התורה לא מחייב משום דינא דגרמי כיון דאינו ראוי אלא למלוה גופיה וא"כ לא צריך קרא למעוטי שטרות, אבל השתא דכבר תיקנו רבנן מכירה בשטרות וראוי לכל העולם למכור ולגבות חייב עליה מן התורה כיון דהשתא ראוי לכל העולם.
נתיבות המשפט ביאורים סימן קמח

דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם . כדמוכח בב"ק פרק החובל [פ"ט ע"א] דאמר טובת הנאה דאשה, דאי דבעל לימרו לה מאי אפסדינך, אי הוית מזבנת לה [לטובת הנאה] בעל הוה שקיל מינך וכו'. ולכאורה קשה, דמה בכך שאינה יכולה למוכרה משום שהבעל יקח הדמים ממנה, מ"מ האשה יכולה לומר כמו ששוה הספק טובת הנאה אצל מי שרוצה ללוקחה כמו כן שוה הספק אצלי והרי הזקתני הספק הזה. אלא ודאי המזיק דבר שאי אפשר ליקח דמים בעדו פטור. וכן מוכח בכתובות דף ל' [ע"ב] בתחב לו חבירו, שכתבו התוס' [ד"ה לא צריכא] שאינו שוה פרוטה, וקשה הא מ"מ שוה הוא אצל האוכל, שאינו נמאס אצלו. אלא ודאי כיון שאינו יכול ליקח דמים לא מיקרי בר דמים, והכא נמי אינו שוה רק לבעל הדרך ההוא, ולכך פטור.
א. שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן קלה
ובפשוטו רגילים ללמוד דבריו שאין חייבים לשלם אא"כ יכול הבעלים למכרו ולקבל עבורו ממון אבל אם שוה ממון רק לבעליו בלחוד פטורים. וגם יש לדון לפ"ז במי שיש לו מזכרת כוס או כלי אחר שירש מאביו או מזקנו אשר ידוע שלכל אחד מזכרת כזו יקרה בעיניו ושוה אצלו יותר, כמה חייבים לשלם עבור זה אם הפסידו. ובעיקר דבריו נראה, דאין זה משום דקיי"ל שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלא דאף אם כר"ש דכממון דמי שפיר י"ל כדבריו דשאני גורם לממון דמעיקרא היה ממון לכל העולם אלא שלגבי כולם אח"כ זה נפסד ולגביה דידיה ה"ז נשאר עוד ממון, משא"כ בכה"ג שלא היה מעולם ממון לאחרים, [ומיושב בזה מהא דגנב שור הנסקל מבית השומר דלר' שמעון חייב כפל ד' וה' אף על פי שאינו שוה למכירה ורק לשומר בלבד, ועיי' תוס' ב"ק ע"א ע"ב ד"ה וסבר].
ב. קצות החושן סימן רז ס"ק ד
הנותן ערבון. כתב הטור (סעיף כ"ד) ז"ל, שאלה לא"א הרא"ש ז"ל (כלל ס"ו סי' ט'), ראובן היתה לו פרה והיה ירא לשוחטה שמא תמצא טריפה, אמר לו שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ואם תמצא כשירה כך וכך, ונתן שמעון משכון ביד שליש ושחט ראובן את הפרה ונטרפה כו', וראה שמעון הפסד וחזר בו וכו'. תשובה, יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו, .....אמנם הא קשיא למה לא יתחייב משום דינא דגרמי כיון שעל פיו שחטו, ומאי שנא מהא דכתב הרא"ש סוף כלל ק"ד בראובן שהלך לאומן ואמר לו עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר ולמחר אמר לו טול הפעולה שאמרת לעשות שאם לא תטלנו תפסיד, וראובן אמר כבר לקחתי מאחר, והעלה דחייב לפרוע לאומן כל ההפסד משום דיני דגרמי, מידי דהוי אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה כו' נותן להם שכרם משלם (ב"מ עו, ב) שעל ידם הפסידו מלאכת היום, וה"נ על פי דיבורו הפסיד ע"ש..... ואפשר כיון דרוב בהמות כשרות לא הוי מזיק דסבור שתמצא כשירה והו"ל כמו אונס דפטור אפילו במזיק ממש ואכתי צ"ע:
ג. נתיבות המשפט ביאורים סימן רז ס"ק ח
ולפענ"ד לא קשה מידי, ....ולפ"ז נראה דה"ה בהורג בהמתו של חבירו ונמצא טריפה אינו משלם לו אלא דמי טריפה, ואינו יכול לטעון הייתי מוכרו לחרישה, דמ"מ נתגלה הדבר שלא היה שוה רק שהיה יכול להונות לאחר, ומזיק א"צ לשלם רק כפי מה ששוה באמת ולא כפי מה שיכול להונות, דהא אם הזיק כסף סיגים, אף שהיה יכול להונות נכרים ולמוכרו בחזקת כסף, א"צ לשלם רק מה ששוה באמת.וא"כ הכא נמי, כיון שהקנין אינו קנין, רק שצריך לשלם לו מטעם ערב שהוציא ממון על פיו או מטעם מזיק, משו"ה אין מחוייב לשלם רק מה שהוציא על פיו באמת, דודאי אם יאמר לחבירו זרוק מנה לים ואתן לך מאתים אינו חייב ליתן רק מנה, וכן מזיק אין חייב לשלם רק מה ששוה באמת.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il