ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש גירושין

חלוקת רכוש ומתנות בעת גירושין

לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה
בעת הגירושין ביקשו בני זוג לדעת כיצד לחלק ביניהם משורת הדין את הנכסים וכלי הבית, שכן התקשו לוותר ולהגיע לעמק השווה, ובכללם על דירה שניתנה ע"י הורי האישה ונרשמה בטאבו על שם שניהם.
טענת האישה: הורי לא נתנו לבעל מתנה, אלא בהיותו בן זוגי, ומשנפרדו דרכינו, על בי"ד להטיל עליו צו להסיר את שמו בטאבו.
טענת הבעל:הליך רישום שמי בטאבו מעיד כי ניתנה לי הדירה במתנה אישית, כפי שנהוג ליתן לחתן מתנות. שכן לו רצו ההורים ליתן מתנה רק לביתם, לא היה להם לרשום אותה על שמי, אלא על שם ביתם בלבד.
תשובה
מתנות הניתנות לחתן, משנשאו, אינן חוזרות עם הגירושין, אא"כ היתה התניה מפורשת על כך. ולגבי מתנות שקיבל מהאישה במשך שנות הנישואין, ישנה מחלוקת אם מחויב להשיבן לה כל עוד אינה מורדת בו, ואין להוציא מידו מספק.
רישום הבעל בטאבו; ישנה מחלוקת האם להגדיר את הרישום בטאבו כמתנה או לאו, ואין בכח הספק להוציא מיד הבעל שרשום כבעלי הנכס. ברם יש לדון בכל מקרה לגופו מפאת אומדנות נוספות בכל נדון ומקרה.
מתנות הניתנות לאישה מסווגות לאלו שנועדו להתנאות בהן בעת הנישואין, כתכשיטים, ואלו חוזרות לבעל, לבין סתם מתנות שאינן חוזרות. למעט מצב של מורדת, שאז אף אלו חוזרות לבעל.
מתנות שקיבלו מקרוביהם ומשמשים את שניהם, ניתן לבן זוג של הקרוב. ברם אם ניתנה מתנה אישית לבן הזוג השני, נותרת היא אצלו. מטעם זה, לא יוכלו להוציא מידי הצד השני אם רשמו גם את שמו בטאבו, שכן יתכן וניתן לו כמתנה אישית.
הגרושה נוטלת עימה את בגדיה שרכשה במהלך חייהם המשותפים (אא"כ היה חייב לגרשה מן הדין), אולם נפסק להלכה כי את בגדי שבת מחוייבת להשיב לבעל, פרט לאלו שקיבלה מקרוביה, או שקנתה בשובר אישי שקיבלה. אומנם במציאות ימינו אין לכך משמעות מלבד לשמלות ערב מיוחדות.
נימוקי הדין
נתן מתנה לחבר והסתכסך איתו
הנמוקי יוסף בדף נט. מדפי הרי"ף כתב: 'המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע כשהיה אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם, אין יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו. ומשמע שם שאם אמר לו תחילה שמשכיר לו משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו, יכול להוציאו'. וכן פסק הרמ"א בסי' שיב סעי' ט. נמצא, שמתנה שאדם נותן הינה חלוטה בידי המקבל בלא יכולת לערעור. ואף לו יהיה קץ לקירבה שביניהם והחברות ששררה תעלה על שירטון, לא יוכל לדרוש את המתנה חזרה, בלא הודעה מוקדמת בעניין. שהרי אין ערובה לנותן המתנה שהמקבל יהא חבר שלו לעולם, ולא מוגבלת המתנה לרמת הקירבה ואהבה שלהם.
הנתיה"מ שם ביאורים סק"ז הרחיב דין זה ואמר, שאף אם אמר שנתן את המתנה בשל אהבה ששוררת ביניהם, כל עוד לא כפל תנאי שיביע שאם לא ימשך מצב אהבה זה תחזור המתנה – המתנה אינה תלויה במצב שביניהם, ואינו יכול להחזירה אליו לאחר שנתנה מכבר: 'אפילו אם אומר בפירוש מחמת שהוא אוהבו, ואפילו אמר תנאי בפירוש, לא מהני עד שכופל לתנאי'. וכ"כ הקצוה"ח בסי' שיט סק"א: 'בזה שאומר בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו, אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר, וכיון דלא כפליה לתנאיה ולא אמר כלל בלשון תנאי, אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי'.
ברם הוסיף הקצוה"ח שם שאם ברור לכו"ע בבירור שנעשה המקח על דעת מסויימת, הרי המקח כפוף להתנאה זו, ולמד זאת מדין הגמ' בקידושין בדף נ. שאם מכר ביתו כשהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל, ולבסוף נותר לגור במקום, המכירה בטילה. כיון שאין אדם מוכר קרקע ללא סיבה: 'היינו דוקא במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן'. אך במטלטלין וכן בשכירות קרקע דרוש להתנות תנאי כפול.
הרמ"א בחו"מ בסי' רז סעי' ד פסק שיש להכריע עפ"י אומדנות במתנה: 'מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח. וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים'. הרי שנכון לאמוד את מניע המתנה, ולהכריע לגבי החזרתה. ובאר הסמ"ע סק"י בטעם הדין: 'הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם'. נמצא, שנכון לאמוד מתנה שניתנה עפ"י נסיבותיה. אומנם בהעדר אומדנא מוחלטת, כפי שכתב הקצוה"ח לגבי מתנת מטלטלין לאוהב, יש להתנות תנאי כפול.

האם ישנה אומדנא בגידרן של מתנות שניתנו בזמן הנישואין
יש לדון לגבי מתנות שניתנו לכל אחד מבני הזוג במהלך שנות הנישואין, אם משהתפרקו הנישואין מחוייבים להשיבם שכן גלוי וידוע לכל העולם שלא ניתנו בכדי שיקחו עימם ביציאתם, או שמא הינם ככל מתנות אוהב, שניתנו לבן זוג באופן מוחלט בשעות קירבה ריגשית ששכנה ביניהם.
השו"ע באבהע"ז בסי' צט סעי' ב פסק: 'הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה'. ובאר הח"מ סק"ז שהאומדנא היא שניתן כמתנה חלוטה לאישה ולא לגבותה באם יתגרשו: 'הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם'.
וכ"כ החת"ס ח"ג אבהע"ז א סי' קמא, הובא בפת"ש שם סק"ז: 'והנה כללא כיילי הגאונים דשדרא ממתיבתא אפי' סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובה... ובלבוש כ' אפי' מצא בה ערות דבר. והדין עמו, דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע, ועד עתה הי' טובה וישרה, וא"כ חל המתנה שעה. ואיכא סברת הגאונים, אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע, יחזור מתנתו בשביל זה'. הרי אפילו שמצא בה ערוות דבר וזינתה תחתיו, זכאית להחזיק במתנות שקיבלה, ואין אומדן דעת שנתן לה בהתנייה שתשאר עמו, ככל מתנות אוהב, פרט למצב של מרידה.
בשו"ת רבי יצחק אלחנן סי' קב במכתבו לגר"ש מסלאנט למד מדברי הנתיה"מ דלעיל, שיש ליתן את הנדוניא מיד לאישה בחזרה באם הבעל מורד: 'אומדנא ברורה, דמה דמכנסת האשה הנדוניא להבעל זהו העיקר לפי דהוי בעלה, משא"כ היכא דמורד עליה ואינו נוהג מנהג אישות אדעתא דהכי לא נתנה לו, דידוע לכל דעיקר כוונתה היה ליתן לו רק אדעתא דיהיה לה בעל כדרך כל הארץ'. אבל לא סבר כן לגבי מצבים נוספים של גירושין.

שמין בגדי אלמנה
הגמ' בכתובות בדף נד. כתבה לגבי אלמנה: 'אלמנה. רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין שמין מה שעליה'. רש"י באר שנחלקו רב ושמואל באלמנה שבאה לגבות כתובתה, אם מחשיבים את הבגדים שעליה כחלק מתשלום כתובתה.
הגמ' ביררה כמאן הלכה: 'אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב; דתנן אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה'.
וכן פסק הרי"ף בכתובות בדף כא. מדפי הרי"ף והרמב"ם בהל' אישות פרק טז ה"ד: 'וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו... ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה'.
הרי דין פסוק הוא ששמין את כל בגדי האלמנה, ומפחיתים מכתובתה דמי לבושה ובגדיה, ומבוסס דין זה על האומדנא שלא נתן לאשה על מנת שתצא מביתו, כשיוצאת שלא מדעתו אלא באונס שמים.

אם שמין בגדי גרושה
ברם בדינה של הגרושה, ישנה מחלוקת ראשונים אם שמין את בגדיה שעליה, ומפחיתים מכתובתה;
א. הרי"ף שם והרא"ש בכתובות פ"ד הל"ב סברו שדין גרושה שונה מדין האלמנה, ולא שמין לגרושה את בגדיה. וכ"כ הרמב"ם בהל' אישות פרק טז ה"ד: 'אבל אם גירשה לרצונו... ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה לא היא'. וכ"כ הרשב"א שם: 'ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה'. וכן הוא במלחמות ה' לרמב"ן בכתובות שם: 'אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא, תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא... למה זה דומה, לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא'.
בטעם החילוק בין אלמנה לגרושה כתב הרי"ף: 'ופוק ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה'. וכן הוא ברא"ש שם. כלומר, בעוד אלמנה יצאה ממנו שלא מרצונו ועל כן לא סביר שהבעל הניח לה לזכות בבגדיה: 'על מנת למיפק לא אקני לה', אך כשמגרשה מדעתו, נותן לה את בגדיה שעימה. ומדוע אם מגרשה מדעתו נותן לה בגדיה, כתבו הראשונים שם: 'דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה'. כלומר, כיון שמגרשה שלא מרצונה, הינה זכאית לבגדיה. ולא בארו טעם לדבריהם. האם יש כאן 'קנס' על כך שגירשה נגד רצונה, או שזהו דינה של הגרושה אף לו חפיצה בגירושין או יוזמת אותן, כל עוד אינה יוצאת ממנו בעל כורחו כפי שאלמנה יוצאת או כשמצווה להוציאה בעל כורחו.
ב. הרז"ה שם הובא גם בר"ן סבר: 'דאפי' בגרושה שמין מה שעליה, דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה, ואפ"ה אמרי' דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה'.
ניתן לבאר את יסוד מחלוקתם בשני אופנים;
א. אפשר שיסוד מחלוקתם נעוץ באומדנא האם בדעת הבעל להותיר את מתנותיו לאשתו גם באם יתגרשו (אפשר להטעים סברתם, ולא בהכרח, האם הבגדים מוגדרים כתכשיט וניתנו להתנאות בהם בזמן הנישואין, או כבגד להתכסות, ולשימוש אישי בלא זיקה לנישואין אליו).
מהאי טעמא יש לבאר את דברי הרב המגיד בהל' אישות שם שאם היה הבעל חייב להוציא את האישה בעל כורחו, הרי וודאי ששמין את הבגדים שעימה כחלק מתשלום הכתובה. והח"מ בסי' צט סק"ב הוכיח שכן סברו הרי"ף והרא"ש, שכל שלא כפו עליו לגרשה לא שמין בגדיה, כיון שאמרינן שרצה ליתן לה. ברם הטור בסי' צט הביא את העיטור שסבר: 'דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה (אז לא שמין), אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה'. הרי אף שלא כופין אותו להוציא, ישנה אומדנא שלא נתן לה שיהא שלה.
ב. אפשר לראות מדין זה יסוד בהגדרת חובת הבעל בכסות אשתו. לעומת חובת הבעל ליתן מזונות לאישתו, שיהא שלה, ואף אם צימצמה עצמה וקימצה בעיסתה ולא אכלה, כל שזכאית לו הינו שלה, כמש"כ התוס' בנזיר בדף כד: בד"ה 'שקימצה', וכ"כ בתשובה מאהבה הובא בפת"ש אהע"ז ריש סי' ע. חובת הבעל בכסות לאשתו אינו ליתן לה אותם ולהקנות לה אותם, אלא זכות שימוש נתן לה, כל עוד שאצלו, כלשון הריב"ש דלעיל: 'שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם'. ולהבנה זו, ישנה השוואה ודימיון של דין כסותה לדין מדור, שאינו חייב להקנות לה מדור, אלא זכות מדור מחוייב לאישה. ברם אם לא שמין הבגדים שעליה, בהכרח אמרינן ש'אקנויי מקני לה' לאשה, כדין חיובו במזונותיה. וכן חקר בספר דברי יוסף אהע"ז סי' עג להגר"י כהן זצ"ל אב"ד בירושלים, האם הבעל מקנה לאשה כסות ומדור בקניין גמור והוא שייך לה, או שהכסות והמדור שייכים לבעל, והוא נותן לה שימוש בהם.
כן הוא לשון ההפלאה קונטרס אחרון סי' צט סק"ג: 'דהיכא דלא עשו לה בגדים רק כדי חיוב גרע טפי, דאין כאן ראי' שהיתה כונתו להקנות לה אפי' בגרושה, כיון דהי' עושה לה רק מחמת חיוב... ומ"מ נראה דאם לא רצה לזונה ולפרנסה וב"ד כפוהו לכך עד שהוצרך ללבשה כפי החיוב ואח"כ גרשה מדעתו, דשמין לה, דלא שייך בזה דאקני לה כיון שהי' בע"כ דידי'. ומעולם לא נתן לה שיהא שלה.
כן מבואר בשו"ת חת"ס ח"ג אבהע"ז סי' קטו שאומנם בהיותם נשואים הבגדים שלה באופן גמור, אך לא ניתנו לה באופן מוחלט: 'וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דה"ל כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות, אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה, וקנין גמור'.
האם כל בגדי הגרושה נותרים אצלה
כפי שראינו, ישנה מחלוקת אם רשאית הגרושה שגירשה מדעתו ומרצונו ליטול בגדיה בנוסף לדין כתובתה, ובדעת הסבורים שהינה זכאית להחזיק בבגדיה, ישנה מחלוקת אם הכוונה גם לבגדי שבת, ומילתא בטעמא איכא;
א. הרשב"א בכתובות שם, הובא בר"ן שם סבר שכל הבגדים שאצל הגרושה בין בגדי חול ובין בגדי שבת מקנה לאישה. ועל כן גם אם גירש אישה מדעתו, ואין סברא של על מנת למישקל וליפק, שכן הבעל הוציאה מדעתו: 'ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה... בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת, ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו דשבת, וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר'. וכיון שקנתה בגדיה, אין לשום בגדי חול ושבת שלה כחלק מכתובתה, ותקבל דמי כתובה מלאים. וכן סבר הרא"ש בכתובות שם.
אומנם ישנה מחלוקת בדעתו, האם דין גביית בעל חוב זהה ותואם את זכות האישה ליטול בגדיה. ה"ה בהל' מלוה ולוה פ"א סבר שאינו גובה כלל מבגדיה, כדין שומת הכתובה. וכ"כ הבית יעקב בריש סי' צט שהראה שיש זיקה ישירה בין הדינים. אך הב"ש בסי' צט סק"ג כתב שאין זיקה בין דיני גביית בעל חוב שרשאי לגבות מבגדי שבת, לזכותה האישית של האישה בגרושיה, שזכאית אף לבגדי שבת.
ב. הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פ"א ה"ה חילק בין בגדי שבת לחול בדין הגרושה: 'אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה... בד"א בכלי החול, אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בעל חוב. ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף, שהכל לבעל חובו'. הרי שיכול בעל חוב לגבות מבגדי שבת של אשתו, שאינם קנויים לה, ולכן שם לה אותן בכתובתה, אך מבגדי חול הבע"ח אינו גובה, שמעינן מכך שהוי שלה, ולא ישום לה אותן בכתובתה. וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שא: 'דדוקא בבגדי חול, שאין ב"ח גובה מהן, לפי שקנאתן האשה, כל שלא תצא מדעתו. אבל בבגדי מועד ושבת, לא קנאתן האשה כלל, ולא זיכה אותן לה, ובעל חוב גובה מהן. והוא הדין ששמין אותן לה אפי' בגרושה, כיון שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם'.
וכן פסק השו"ע בסי' צט סעי' א: 'אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה'. הב"ש שם סק"ד הוסיף ע"כ, שאף אם הבגדים שווים יותר מסכום הכתובה אין מוציאין ממנה את הבגדים, וזכות האשה לשלם את המותר בכסף.
יש לציין, שבעידן שלנו שאין 'שוק' גם לבגדי שבת, אין משמעות לבגדי שבת, ואין מה לשום אותם בשווי כתובתה. רק לבגדי ערב יחודיים יהיה דין זה תקף, וישומו אותן בדמי כתובתה, אבל את יתר בגדיה תטול עימה.

אם שמין בגדי גרושה שהיה חייב לגרשה
השו"ע בריש סי' צט פסק עפ"י העיטור והר"ן: 'אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול'. נחלקו הפוסקים בביאור כוונת מרן 'בלא טענה'.
בדברי הרי"ף והרא"ש הנ"ל מדוייק וכן כתב המ"מ באישות שם שרק אם הגירושין נבעו מרצונו של הבעל להתגרש לא שמין בגדי הגרושה, אבל אם נאלץ להתגרש על פי חז"ל אזי שמין לה את הכסות ופוחתין מכתובתה. ולא הצריכו שתהיה הכפיה עילת הגירושין בכדי שישום בגדיה.
אך הח"מ סי' צט סק"ב דקדק מדברי המ"מ שחלק ע"כ, וסבר שרק אם כופין על הבעל לגרש, אזי שמין, אך אם אין דין כפיה לגרש, אף שיש לבעל טענה צודקת להתגרש מהאשה – אין שמין.
אולם הב"ש שם סק"ב יישב את דברי המ"מ באופן שלא יחלוק על העיטור: 'ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין, והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מא' שכופין אותו לגרש והיא מבקש' הגט, שמין'. כלומר, המ"מ הוסיף שכל היכא שהכפיה על הגט היא עילת הגירושין, שמין.
אומנם בפד"ר ח"ד עמו' 257 בהרכב הגר"ע הדאייה, הגר"י הדס, הג"ר אלישיב כתבו, שאף אם: 'נתן הבעל מתנות לאשתו וגירש אותה משום שמצא בה ערות דבר, היא איננה חייבת להחזיר לו את המתנות כי עד אז היתה בסדר'. למעט מצב של מורדת.
אימתי המורדת מחוייבת להשיב את מתנות הבעל
בדינה של מורדת נאמר בשו"ע בסי' עז סעי' ב שחייבת להחזיר לבעל את כל המתנות שקיבלה ממנו, משום דאומדים את דעתו דאדעתא דתשקול ותיפוק לא נתן לה. ע"כ אם הבעל ביקש שלום בית והאשה מסרבת, יש לחשבה כמורדת. ובפד"ר יא עמ' 128 כתבו שאף אם הבעל פתח את התיק, אם עילת הגירושין הינה משום שהאישה מסרבת לחיות עמו, חשיבא כמורדת, ומפסידה.
אלא שהטור באהע"ז בסי' פה הביא בשם הרמ"ה שהמורדת מפסידה מתנותיה רק אחר שכתבו עליה אגרת מרד. וכן מבואר במגיד משנה באישות פי"ד הל' ט-י, שכתב בדעת הרשב"א: 'זהו דין המורדת, לאחר ד' שבתות והמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה, עיקר ותוספת, ומה שנתן לה הבעל'. הרי שרק אחרי ד' שבתות מפסידה כתובה והמתנות מבעלה. וכן הוא בטור בסי' עז.
אולם בתשובות הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה הובאו דבריו בב"י סי' עז מבואר דמורדת מפסידה את המתנות מיד, לפני שהכריזו עליה, וטרם שהפסידה כתובתה. ובפשטות כן סבר הרמב"ם בהל' אישות שם ה"ח שמפסדת המתנות מיד (אלא דשם איירי במורדת דמאיס עלי, שגם את הכתובה מפסידה מיד כשיטתו).
אלא שיסוד שיטת הרמ"ה טעונה ביאור, שכן אם חיובה להשיב המתנות הינו מכח האומדנא דאדעתא דתשקול ותיפוק לא יהיב לה, מדוע קישר ותלה דין המתנות לכתובה? וכל שחל עליה דין מורדת היה לה להחזיר מיד את המתנות.
הגר"ח צימבליסט בפד"ר יא עמ' 256 באר כי יסוד חיובה להחזיר המתנות והכתובה הוא מדין 'קנס', ולא מדינא, וע"כ סברו הרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, קונסים אותה. אומנם העיר שהראשונים לא כתבו שמפסידה מטעם קנס, אלא כתבו בטעם הפסד המתנות משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ואכן צ"ע כיצד לא כתבו את עיקר הטעם.
וכיון שישנה פלוגתא דרבוותא אם המורדת מפסידה את המתנות עוד לפני שהפסידה את הכתובה, דלדעת הרמ"ה והטור והמגיד משנה בשם הרשב"א איננה מפסידתם, ולדעת הרשב"א הר"ן והרמב"ם מפסידתם מיד, וגם הב"ש בסי' עז סקי"ח הביא את שתי השיטות ולא הכריע – אם היא מוחזקת במתנות מסתבר שתוכל לומר 'קים לי' כהני רבוותא שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי המתנות. ע"כ אם האשה טרם הוכרזה כמורדת, ולא הפסידה הכתובה, ואינה חייבת להחזיר את המתנות שקיבלה, ואין להוציא ממנה, אלא רק לאחר הגירושין.
בגירושים רבים לא מגיעים לכלל דיון אם האישה חשיבא מורדת או אסורה, בשל ההסכמה המשותפת בעת הדיון להתגרש, ואזי לא סביר לפתוח את הדיון על מעמדה של האישה וגם לא לכתוב אגרת מרד, רק בכדי להכריע בעניין המתנות, ובוודאי שלא יוציאו ממנה בשל הספק.
אם התברר שהיתה אסורה מעולם עליו
עד כה ראינו שהגרושה אינה צריכה להשיב את המתנות שקיבלה בחייהם המשותפים, בין שהיתה יוזמה של הבעל להוציאה, בין שנוצר מצב איסור להם להמשיך את הנישואין בשל איסור שנוצר במהלך הנישואין, כל עוד לא מוטל עליה קנס בשל מרידה.
ברם אם התברר שהנישואין היו אסורים מלכתחילה, וכי האישה היתה אסורה על הבעל עוד טרום הנישואין, אזי אמרינן שהמתנות היו בטעות, וכן הוא בדברי החת"ס ח"ג אבהע"ז א סי' קמא, שביסס דבריו על דין תוספת כתובה שניתנת בשל חיבת ביאה: 'מ"מ נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות, ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואי', כגון שזנתה מרצונה בין אירוסי' לנשואי' או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנוי' ובעלה כהן... נ"ל, שכל המתנות חוזרת להבעל. דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל, דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו, בודאי חוזרת המתנה דה"ל טעות'. ומהאי טעמא כתב החת"ס שם בהמשך, כי אם היו בה מומין שלא ידע מהם, הרי הוא נשאה בטעות והמתנות ניתנו בטעות, ועל כן הם חוזרות לבעל. וכן הביא הפת"ש בסי' צט סק"ז.
ברם בפסקי דין רבניים ח"ה עמו' 278 סברו הגר"ע הדאיה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי שדווקא אם הנישואין והקידושין לא תפסו, אז אמרינן שאין מתנת חיבת ביאה תקיפה, אך אם אסורה עליו בלאו, המתנה לא חוזרת, ודלא כחת"ס שסבר שאף שבחייבי לאויין סבר שלא חוזרת: 'ובעיקר הדבר מה שכתב החת"ס שבעל הנותן מתנה לאשתו אומדנא היא שלא נתן לה אלא משום חיבת ביאה, לכאורה יש לדון ע"ז... משא"כ לענין מתנות שבעל נותן לאשתו, משום שהיא אשתו הוא נותן לה, ואם נתברר שאין לו בה תפיסת קדושין ואיננה אשתו כלל הרי זה מתנה בטעות וחוזרת'.
ההבדל בין מתנות לבגדיה
ראשונים רבים שראינו סברו שהאישה זכאית לבגדיה בעת הגירושין ואינה מחוייבת להשיבן, כן סברו הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן, העיטור וכן פסק השו"ע, למעט שיטת הרז"ה שהגרושה מחוייבת להשיבן. אך אלמנה, אינה זכאית להחזיק בבגדיה, הגם שהר"ן בכתובות שם כתב שאת המתנות שקיבלה, אינה צריכה להשיב. ויש ליתן טעם לדבר. וכן יש לבאר מדוע היו צריכים לדין יחודי עבור בגדי הגרושה שישארו בידיה, ומאי שנא מיתר המתנות שהעניק לה בעלה שאינה מחוייבת להשיב.
הב"י בסי' צט הביא מדברי הריב"ש בסי' שא והעיטור טעם לדבר: 'אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינם לא מלבושים ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהם, ואינן בכלל מה שעליה כגון אותם שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נישואין, וזה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו'. ולבאר דבריו, יש להביא את לשון הח"מ שם סק"ז, וזה לשונו: 'הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו', זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו'.
דהיינו מתנה שמאופייה הינה לשרת את הנישואין, אמורה לחזור עם סיום הנישואין, לעומת מתנה שניתנה בעת שהיו אוהבים אך לא נועדה לשרת ולסייע בנישואין דימו אותה למתנות אוהב שאינן חוזרות. ועל כן, תחזיר האישה תכשיטים שקיבלה לצורך נישואיה עם הבעל, לעומת שאר מתנות שזכתה בהם.
רשם את הדירה גם על חשבון האישה
ישנה משמעות ונפק"מ לשאלה זו לגבי דירה שניתנה במתנה, האם האומדנא שניתנה לצורך מגורם בהיותם נשואים, או מחמת החיבה והאהבה נתן לה את הדירה.
היה מקום להבחין בין דירה שהינם מתגוררים בה, לבין דירה אחרת שהינה כהשקעה ורווח ממוני (אף אם מאפשר להם בזכות דירה זו לשכור דירה במקום רצוי להם, מ"מ יש לראות בכך עיסקה, ולא כמקום מגורים).
מאידך, אפשר לתמוה, מדוע כתב לאישתו את הדירה שהם מתגוררים בה, והלא היא דרה עימו בכפיפה אחת, ויש לה זכות מדור עימו, ומדוע ראה לנכון לרשום אותה ולהקנות לה בה חלק? על כורחך, עשה זאת כמחווה של רצון טוב ליתן לה תחושה טובה ובטוחה ורוגע נפשי, ולא בכדי שיהא להם יכולת לדור בדירה. ואזי יש לראות בכך כמתנה לכל דבר.
באוסף ורהפטיג ח"ב עמו' 34 דנו הגרי"א הרצוג, הגרב"צ עוזיאל והגר"י עדס בתביעת הבעל מהגרושה להשיב לו את הזכויות בדירה שרשם על שם גרושתו, וכתבו ע"כ: 'הרי הדירה והרהיטים שבדירה וכמו כן התכשיטים שניתן לה כדי להתקשט בהם, כל אלו וודאי שלא ניתנו כמתנה חלוטה והם בחזקת הבעל... ורכוש זה שהיא מחזיקה מחזיקה בו, בודאי שיש להחזיקם להבא בידה רק על חשבון הפיצויים'. הרי שהחשיבו את הדירה כמתנה שנועדה לצורך הנישואין, והיא או תמורתה עשויים לחזור לבעל.
כן סברו בפסקי דין רבניים ח"ו עמו' 32 בהרכב הגר"א קושלבסקי, הגר"מ אליהו והגר"ח נברוצקי וכי המחווה שנהג ברישום הדירה בטאבו מעבר למחוייבות שלו כלפי האישה, אינה מעידה כי רצה ליתן לה מתנה חלוטה: 'וא"כ במדור דחייב לתת לה אעפ"י שאינו מחויב לרשום על שמה, מ"מ גם במלבושים ותכשיטין אינו מחויב לתת לה במתנה גמורה, מ"מ אנו אומדין את דעתו דכיון דמטרת המתנה היתה בגלל החיוב שיש עליו... אינו נותן אלא אדעתא למיקם קמי' ואינה מתנה גמורה'. וכשם שהתכשיטים חוזרים בשל האומדנא שניתנו לה בנישואיה, כן גם דין הדירה, הגם שהוא רשם את הדירה בטאבו על שמה, מעבר למחוייבותו.
מתנות שהאישה נתנה לבעל
החת"ס ח"ג אבהע"ז א סי' קמא העיד: 'הנה במתנה שנתנה האשה או קרובי' להבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים', כך שיש לדלות מדברי הראשונים והפוסקים את הדין ביחס למתנות שקיבל הבעל טרום הנישואין ובמהלכם, מהאישה ומקרוביה.
המאירי בכתובות בדף סג: כתב בדין המורדת: 'מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה, שלא נתנה לו על דעת כן הא משלו אין לה כלום'. כלומר, לאפוקי מדין צאן ברזל שרק מה שתפסה נוטלת, יש לבעל להשיב מתנות שברשותו שקיבל מאשתו.
מו"ר הגר"ש ישראלי בפד"ר ח"י עמו' 335 למד מכך: 'א"כ מכל שכן וק"ו, כשיוצאת ממנו במרידת הבעל ומרצונו ויוזמתו'. ואף סבר שהשבה זו אינה תלויה במתן הגט: 'גם אם הבעל מעכב את מתן הגט, שהטעם שעל מנת למיפק לא נתנה, קיים במצב שקשרי האישות אינם קיימים בפועל. וכש"כ בנידון שהמרידה היא מצד הבעל'. נמצא שבכל גירושין מחוייב הבעל להשיב את המתנות שקיבל.
בפסקי דין רבניים שם בעמו' 335 בהרכב הגר"ש ישראלי, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו, הביא הגר"ש ישראלי ראיה נוספת לכך שעל הבעל להשיב המתנות שקיבל מאישתו עם הגירושין, מהמקור ברוך בסי' יז שהובא בבאר היטב בסי' עז סעי' י שגם במורדת שטוענת מאיס עלי, המתנות שנתנה האשה מוגדרות כנכסי צאן ברזל, ואם תפסה תפסה (לדעת הי"א ברמ"א שבסי' טז סעי' ב), וביאר: 'כל עיקר שלא הפסידה הוא מפני שאמדינן לדעתה שלא הכניסה לו אדעתא למיפק, ואעפ"י שהמרידה היא מצדה. וזה רק באשר למה שעדיין קיים מנכסיה (פרט לנכסים שהבעל כבר כילה והוציא, שלא תוכל לגבות ולהוציא ממנו ערכם, שכן: 'קיימת סברא הפוכה, שעל דעת שתמרוד ותצא ממנו שלא ברצונו, לא התחייב'). וכיון שכן, שלא מכוח התנאים המפורשים אתינן עלה, אלא מכוח האומדנא, שעל מנת למיפק לא הכניסה לו, אומדנא זו הרי קיימת שפיר גם כלפי מתנות שנתנה האשה לבעל ללא כל תנאי במשך הנישואין, שלא נתנתם על מנת למיפק'. והמשיך הגר"ש ישראלי שם ואמר, שדין זה שנוטלת מה שתפסה נאמר דווקא במורדת, שהוא נותר ספק בגמ' שלא הוכרע: 'אבל בנידון שהבעל תובע הגירושין, ואין סיבה מספקת להיענות לתביעתו, בזה פשוט שגם מה שבידו עליו להחזיר, כי על מנת למיפק לא נתנה לו. והרי זה בדומה למ"ש במורדת שכל המתנות שנתן לה הבעל עליה להחזיר'.
הגר"ח צימבליסט בפד"ר חי"א עמו' 129 תמה על המאירי והמקור ברוך על חוסר שיוויון בדין המורד, שאם היא מרדה וגרמה לגירושין סברו שתשיב לו את המתנות, ואם הוא מרד – האישה אינה מחוייבת להשיב את שקיבלה ממנו: 'ולכאורה הדברים תמוהים מאוד, דמהיכא תיתי שיהא כוחה עדיף מכוחו, דהא במתנה שנתן הוא לה, קיי"ל דהיכא שהוא מורד בה ומגרשה נגד רצונה אינה חייבת להחזיר לו המתנה שקיבלה ממנו... וא"כ למה לא נאמר כן גם במתנה שנתנה היא לו, דאם היא מורדת בו אינו חייב להחזיר לה המתנה, וגם אם תפסה ראוי לומר שתחזיר לו המתנה. ודברי המאירי ומקור ברוך צ"ע... דלמה יהא כוחה עדיף מכוחו?'.
מנגד, בתשו' מהר"א מזרחי סי' טז שהביא החת"ס אהע"ז א סי' קמא, והובאה בפתחי תשובה סי' צט סק"ז השווה בין מתנות שהבעל נתן לאישה למתנות שקיבל הבעל מאישתו, שניתנו בעת קירוב הדעת, ואינן חוזרות אפי' אם צד אחד סרח: 'והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא, ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למשקל איהי לנפשיה והיא תתגרש ממנו... הלכך, לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה. ודברים ק"ו, ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מילתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו להם ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מיניה לא אקני לה, אפ"ה אמרינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גירשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא א"נ משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות, דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונם לגמרי, ואנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה'. החת"ס הוסיף שגם בלא הק"ו הדין יהיה כן, עפ"י הכלל שאין עריבות שאהבה תשרה לעד עם מקבל המתנה.
הגר"ש ישראלי שם עמו' 336 העיר שאין בכך סתירה לדברי המאירי, שכן דברי המזרחי והחת"ס נסבים לגבי מתנות שניתנו לבעל בזמן האירוסין טרום הנישואין, ולכן זכאי הבעל להחזיק בהם שכן ניתנו לו כמתנה חלוטה: 'ברור שרק במתנות שבזמן החיתון הדברים אמורים דאי אפשר בלא מתנות, דבזה יש אנן סהדי. אבל לא במה שנותנת האשה לבעלה במשך הנישואין דלא שייך הני טעמי, בפרט כמו בנידון דידן שנתנה לו חצי דירתה, דאנן סהדי שאין לך שום אשה שתתן לבעלה חצי דירת מגוריה, ולהיות תלויה בו שיגרשנה, ותצטרך לשלם לו דמי דירתה או ישליכנה לרחוב. ובזה נראה דתתיישב גם הערת חתם סופר שלא הי' צריך לק"ו'. הרי שהכריע לדינא, שיש לבעל להשיב מתנות שקיבל מאשתו במהלך זמן הנישואין, כפי שעולה מדברי המאירי (והעיר, מדברי המקור ברוך שדבריו נסבים גם על מתנות שניתנו טרום הנישואין בעת השידוך, ולא סבר להותירם בידי הבעל כדין מתנות אוהב).
אלא שהגר"ח צימבליסט בפד"ר חי"א עמו' 129 הקשה על חילוקו זה של הגר"ש ישראלי: 'אולם באמת יש סברא לומר איפכא, דמה שנותנים בזמן החיתון לא ניתן אדעתא למיפק, אבל מה שנותנים אח"כ במשך שנות הנישואין הרי זה ככל מתנה שנותן אדם לחבירו דלא שייך לומר אדעתא למיפק לא אקני דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם... פשטות דברי חתם סופר הם שבכל מתנות שנתנה היא לו... אינו צריך להחזיר לה המתנות. ודעת המאירי ומקור ברוך שכתבו שאפילו כשהיא מורדת בו צריך להחזיר לה המתנות שנתנה לו, צ"ע רב'. וסבר שדברי המקור ברוך נאמרו רק באשה מאסה בבעל עוד מלפני הנישואין ופיתוה להנשא לו, ואחרי מעט ימים חזרה למאיסותה: 'ויתכן לומר שרק בענין זה כתב מקור ברוך שם שיכולה להחזיק במתנות שנתנה לו בשעת השידוכין, דהוי כאילו חזרה בה לפני הנישואין... אכן בדברי המאירי הנ"ל משמע דאיירי בכל מורדת, ואף אחרי הרבה שנים שחיו ביחד, וזה באמת צ"ע'.
לסיכום: לדעת הגר"ש ישראלי מתנות שניתנו טרום הנישואין יכול להותיר בידו, וכל שקיבל במהלך הנישואין מחוייב להשיב במהלך הפירוד שלהם. ואילו לגר"ח צימבליסט אין הבעל מחוייב להשיב כל מתנות שקיבל, ככל מתנות שניתנו לאוהב.
פריטים שקנו במשותף במהלך נישואיהם
כל שהזוג קנה במשותף במהלך שנות נישואיהם, יש ליתן לבעל, שהרי הוא קנה אותם. בין אם מכספו נקנה בין אם ממעשה ידיה – הן שלו. פרט לדברים שקנה עבור אשתו, ואין בהם סברת שנקנו כדי להתנאות בהם.
דין חלוקת הרכוש המשותף על פי הלכת הרכוש וחוק יחסי ממון.– לא נדון בגיליון זה.
מתנות שקיבלו מהקרובים
הרמ"א בסי' צט סעי' ב הביא מהריב"ש בסי' שא: 'אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה', הוי אומר, שכל מתנה שקיבלה, נותרת שלה גם לאחר הגירושין. הב"ש שם סק"ז העיר שפסק זה מיירי גם לגבי מתנות שקיבלה במהלך הנישואין, והוסיף: 'וכן מתנות מה שנותנים לדרש' קרובי הכלה הוי מתנה גמורה (לחתן)'. וכן הביא מהט"ז: 'משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה, אלא לו'. נמצא, שמתנה שניתנת באופן אישי לאחד מבני הזוג, נותרת בחזקתו, לעומת מתנות שקיבלו לצורך הבית, שניתנות לבן זוג שקרוביו הביאו את התשורה. וכן הביא בשו"ת באר המים סי’ פד שיש מנהג שמתנות שניתנו ע"י קרובי החתן מקבל החתן, ואילו מתנות שניתנו ע"י קרובי הכלה מקבלת הכלה.
והנה הכנסת הגדולה בסי' צט הקשה, שישנה סתירה בדברי המבי"ט. שכן המבי"ט בתשובותיו ח"א סי' כט פסק: 'הכלל כי מתנות אלו כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנות או בגירושין גובה כל המתנו' שניתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו ואינם נישומי' בכלל פרעון כתובתה נדונית' ותוספת. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם, נראה שאם הם מקרוביה תקח אותם בלי שומ', ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומ' כתובתה... כל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשי' כשתמות האשה, כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנות כמו שנזכר'. מפורש בדברי המבי"ט כי מתנות שניתנו ע"י קרובי האישה לשניהם לשימוש משותף לתשמיש הבית, זכאית האשה לקבלם באלמנות או בגירושין. וע"כ, אם הורי האישה נתנו לצדדים דירת מגורים (צ"ע, איך לאמוד אם נתנו דירה שאינם מתגוררים בה, אלא להשקעה. וכן אם נתנו כסף לקניית דירה), יש לפסוק להחזיר עם הגירושין את הדירה לאשה.
ומאידך, המבי"ט בתשובה בח"ב סי' פ פסק: 'שאמרה האשה שנתן לה אביה, אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא, ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כחובתה. והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן, דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית, והרי היא ככל כלי הבי' שהם שלו אם לא שיפרש אביה בפי' שהו' נותן אותו החפץ לבתו, אז יהיה לה כנ"מ ולא ישומו אותו לה בכלל שומא נדונייתה'. הרי שיש ליתן את מתנות אלו לבעל.
הגר"ש דיכובסקי בפד"ר חי"א עמו' 127 הכריע מכח סתירה זו, שלא ניתן להוציא מהבעל מכח הספק.
על כן אם רשמו את הדירה בטאבו גם על שם הבעל, כיון שיש מחלוקת הראשונים אם הרישום מהווה כמתנה, מספק אין להוציא ממנו. כפי שהסיק התומים בסי' סב סק"ה: 'ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק... וצ"ע', וכ"כ בפס"ד מבי"ד הגדול ח"ו עמ' רסד.
ברם, בערוך השולחן בסי' סב סעי' ו הכריע שאין לראות ברישום כמתנה ובעלות: 'כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה, ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם, ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד'. הרי שמכלל ספק לא יצאנו, ואין להוציא מהתפוס שרשום על שמו.
בפד"ר רבים דנו במעמד הרישום בטאבו, ויש אומדנות נוספות בכל מציאות ובכל מקרה לגופו, ואין ליתן הוראה כללית בנידון זה.

תכשיטין שניתנו לכלה – האם חוזרים עם הגירושין
איתא במשנה בב"ב פ"ט מ"ה: 'השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר - אינן נגבין, לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין', ודווקא דבר הבלה ומתכלה, אך יתר המתנות חוזרות. הברטנורא והרשב"ם בב"ב בדף קמו. בד"ה 'השולח' בארו: 'מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה'... 'אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה...'. כלומר, בעת שמחת הקידושין, ובימינו השידוכין, שולח החתן לכלה תשורות ומתנות, ונקראים 'סבלונות', ובארה המשנה שאם ביטלו את הקשר, ולא ינשאו, דין החזרת מתנות שמתכלות תלויות באם אכל שם החתן, שכן תמורת אכילתו הוא מזכה המתנות. אך שאר מתנות שמתקיימות – חוזרות.
הרמב"ם בפיה"מ שם באר מושג זה: 'תשורות, ונגזר להן שם זה מענין המשא מן סבל'. וכן חזר ע"כ בפיה"מ בקידושין פ"ב מ"ו: 'וסבלונות, הם הדורונות והתשורות, נגזר שם זה מן סבל שהוא המשא'.
הריב"ש בסי' שא, הובא בב"י בסי' צט פסק לגביהם, שאף שנקראים בשם מתנות, הינם חוזרות לבעל, בין אלו שניתנו טרום הנישואין בין אלו שניתנו במהלך הנישאין: 'חתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה, ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר, שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב, ואפילו בגרושה. ואפילו החולקים עם הרמב"ם לומר דגרושה אין שמין בין בגדי חול בין בגדי שבת, לא חלקו עליו בתכשיטי כסף וזהב, שהרי במתניתין בערכין כד. דאחד המקדיש, לא הזכירו אלא מיני מלבוש'. הרמ"א באהע"ז בסי' צט סעי' ב פסק כדבריו, שכיון שהתכשיטים נקנו בכדי שהאישה תתנאה בהם בהיותה נשואה לו, היא צריכה להשיבם בניגוד לדין מתנות אחרות שקיבלה, כפי שהעירו הב"ש שם סק"ו והח"מ סק"ז, והגר"א העיר שמקורו מב"ב דלעיל. כדברי הריב"ש פסקו רבים מהאחרונים; בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רצב הובא בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ד סוסי' קט, בשו"ת הב"ח סי' מט, המהרש"ך, מהר"א ששון סי' נה, רעק"א בשו"ת תניינא סי' ע ושו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ד סי' נג.
והנה הבית מאיר בסי' צט סעי' ב לכאורה השיג על הכרעה זו: 'ואולם כל זה שיטת הריב"ש, ולפום ריהטא אין חולק עליו... אך תימה לי על השו"ע שבב"י מעתיקו ובשו"ע השמיטו, ועם שאני מכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו, מ"מ אני אומר לענ"ד, הרשב"א פליג עליו וכו' וז"ל הרשב"א בתשובה ח"ג סי' צו מביאו הב"י בסימן נ ופוסקו בשו"ע "המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים, ואח"כ נתבטלו השידוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה ששלחה היא לדידיה, דאומדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה, וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שתינשא בתו, ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכניס'. הרי הבין הבית מאיר שהרשב"א חולק על הריב"ש בנוגע לדין סבלונות אחר הנישואין, ורק אם טרם נישאו הסבלונות חוזרים, אולם אם נישאו מכבר הסבלונות אינם חוזרים, מאחר וניתנו על דעת שיינשאו, וכיון שנישאו נתקיים התנאי, והמתנה חלוטה. ברם, אף הבית מאיר הכריע לדינא כריב"ש בשל המנהג: 'לכן לענ"ד דין זה צ"ע, אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על דעת המנהג נותן, ויש לדון ולהורות כמותם'.
אלא שאם נבין שיש מחלוקת בין הריב"ש לרשב"א כפי שהבין הבית מאיר, הרי שישנה סתירה בפסקי השו"ע אהע"ז סי' נ בסעיפים עוקבים. שכן השו"ע בסעי' ג הביא את דין הרמב"ם והריב"ש, שסבלונות ותכשיטים שנתן הבעל חוזרים גם לאחר הנישואין: 'שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד'. ואילו בהלכה הבאה סעי' ד פסק את דברי הרשב"א ח"ג סי' צו: 'המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה'. ולאחר שנישאו לא חוזרות המתנות.
וברור, שישנו חילוק מהותי בין הסעיפים, וכי סעי' ג עוסק במתנות שהחתן נותן לכלתו ולאשתו, וישנה אומדנא שנתנם על מנת שתשרת את חייהם המשותפים, שכן נועדו התכשיטין לנוי בהיותם נשואים. ברם סעי' ד' מיירי במתנות החותן והאישה לחתן, ולגביהם ישנה אומדנא, שלא ניתנו אם לא יגיעו לכלל נישואין, אך לאחר שנישאו, התכוונו להשאירם בידי החתן כמתנה גמורה.
טעם להבדל בין הדינים, באר בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ד סי' קט: 'דהיא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו... דכיון דהאשה כל כוונתה משום אחתוני והא אתחתן לה, ומה אכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו... משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה, דהיא בכל דהו ניחא לה... וא"כ שייך אצלו אומדנא ולא לגבי דידה'. כלומר, ישנה סברא בסיסית שהמתנה לחתן ניתנת עם הנישואין לצמיתות, לעומת מתנות החתן כתכשיטין שניתנות רק עם המשך הנישואין. והדברים כמין חומר עפ"י הרמ"א בסי' רז סעי' ד שהבאנו בריש דברינו, שיש לילך עפ"י אומדנא במתנות, ועל כן ברור לן לגבי תכשיטין שנתן הבעל שלא ניתנו כמתנות אוהב אלא לצורך הנישואין, לעומת מתנות האישה שאין אומדנא ברורה, שמא ניתנו כמתנות אוהב, ורק בסיוע תנאי כפול ניתן להגבילן ולהחזירם.
אולם כפי שבארנו, הבית מאיר חלק על הבנה זו בהבנת הרשב"א, וסבר שגם מתנות שהבעל נתן, אינם חוזרות לאחר שנישאו. ואזי לדבריו יש לבאר שהשו"ע בסעי' ג מיירי במתנות שנתן החתן לפני הנישואין על דעת שינשאו, ומשנישאו אינן חוזרות, אא"כ פירש וגילה שנותנם על מנת שתתנאה ולנוי לפניו. ובסעי' ד דן בכל מתנות שניתנו בין ע"י חותן בין ע"י החתן, שמשעה שנישאו אינן חוזרות, אא"כ גילה דעתו שרק לנוי נתנה לה.
שיטה מיוחדת מצויה בדברי הערוך השולחן בחו"מ סי' צז סעי' ל: 'ובגדי שבת ויו"ט יש מחלוקת אם הם דומין לבגדי חול או לכלי כסף וזהב, ויראה לי לפי מנהג מדינתינו שדומים לבגדי חול. שרוב בני אדם מקנין הבגדים אף היותר יקרים לנשיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין, וכן התכשיטין שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צוארה מקנה לאשתו במתנה גמורה. וכשקנה אותן בעדה, הוה כהקנה לה במתנה גמורה, ואין בע"ח גובה מהן אף לאחר מיתת הבעל כיון שהן שלה ושל בניה'. הרי שלא חלק על דברי הריב"ש, אלא סבר שישנו מנהג רווח להקנות לאשתו לבנותיו את תכשיטיהן, ועל כן אינן חוזרות לבעל עם הגירושין. ולדבריו שמקור הדין מבוסס על מנהג גרידא, יש לדון בכל עידה, קהילה ומצבים חריגים אם נכון להחיל מנהג זה. וכן לסייג מנהג זה רק על תכשיטין 'שנושאת על גופה', כפי עדותו על המנהג, ולא כמנהג גורף בכל תכשיטין שברשותה.
אם טבעת הנישואין חוזרת
הגמ' בב"ב בדף קמה. דנה אם קידושין לטיבועין ניתנו, כלומר אם כשנתנם לאישה כמתנה טבועה בים אצלה שאינה חוזרת אם מת החתן או הכלה. ובטעם הדין אמרה הגמ' שאם יאמרו שהטבעת חוזרת יסברו שהקידושין לא תפסו בה, ואזי ישא את אחותה. ועפי"ז פסק הרמב"ם בהל' זכיה פ"ו הי"ח והשו"ע בריש סי' נ.
הרמ"א שם הוסיף בשם תשובת המהרי"ל, שאם נישאו, אזי טבעת הקידושין חוזרת. כלומר, יש לאישה להחזיר את טבעת הנישואין עם גירושיה, אם נישאה מכבר. הח"מ שם סק"ה הביא מהמהר"מ מלובלין והמהרי"ל שסברו כן: 'אף במת הוא אזי טבעת הקידושין חוזר ונישום בכתובה, והעיד שכן מנהג קצת קהילות'. כלומר, שהטבעת נשארת אצל האישה, אך מפחיתים את שוויה מערך כתובתה.
הח"מ תמה על דבריהם: 'והוא דבר תמוה בעיני דלמה יהיה הטבע' קדושין גרוע מכל המתנות שנותן הבעל להאשה שאין שמין... אבל הטבעת קידושין שהוא קונה אותה בטבעת זה, איך יעלה על הדעת שלא יהיה שלה לגמרי, ועדיף הטבעת קדושין מן המתנות שנותנין אחרים להכלה'. ולכן הח"מ חלק ע"כ וסבר: 'ע"כ נראה אפילו בנתגרשה מכ"ש נתאלמנה שהקידושין שלה, דמתנה גמורה הם. והרב מהרי"ל לא כתב רק היכא דמתה היא תוך שנה או שנתים שלא יחלוקו הסבלונות והקידושין'.
אולם הב"ש שם סק"א סבר עפ"י תשובת מהר"מ מינץ בסי' צו שיש להשיב את הטבעת לבעל, מלבד פרוטה ממנה, שבה התקדשה: 'שראה הלכה למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנישואין, והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה למתנה, והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה'. וראה בפת"ש שם סק"ב שעפ"י מנהגנו לכסות פני הכלה ואינה רואה הטבעת, וודאי דדעתה להתקדש רק בפרוטה מהטבעת, ויתר ערך הטבעת חוזרת לבעל.
נמצא, שלדעת הב"ש הקידושין נעשו באמצעות פרוטה אחת מטבעת הנישואין, ויתר הטבעת חוזרת לבעל, שכן ניתנה לה ע"מ להתנאות במהלך חייהם המשותפים. ולח"מ יש להפחית את ערכה מדמי כתובתה.
עוד בנושא גירושין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il