ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קריאת שמע וברכותיה ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילת נשים שאר חלקי התפילה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

קריאת שמע וברכותיה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.


נשים במצוות קריאת שמע וברכותיה
מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר. וכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה, גברים חייבים בה ונשים פטורות ממנה.

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה, ועם קריאת שמע של ערבית ארבע ברכות, שתיים לפניה ושתיים לאחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו. גם ממצוות אמירת הברכות נשים פטורות, שאף הן תלויות בזמן: ברכות קריאת שמע של שחרית זמנן עד סוף ארבע שעות, וברכות קריאת שמע של ערבית זמנן כל הלילה.

ואמנם יש אומרים שנשים צריכות להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, מפני שמצוות זכירת יציאת מצרים היא מצווה תמידית שנמשכת כל היום וכל הלילה, אבל כפי שיבואר בהמשך (הלכה ג) לדעת רוב הפוסקים, כיוון שחובת היום נפרדת מחובת הלילה, גם מצוות זכירת יציאת מצרים נחשבת תלויה בזמן, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, מכל מקום במצוות האמונה נשים חייבות כגברים, ולכן ראוי שיקבלו על עצמן בכל יום עול מלכות שמיים באמירת שני הפסוקים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם" (שו"ע או"ח ע, א, מ"ב ה, כה"ח ה). והרוצה להדר בזה, תאמר את כל שלוש הפרשיות וברכת "אמת ויציב", שמוזכרת בה יציאת מצרים, ותסמוך אח"כ גאולה לתפילה (ע' לעיל ח, 4, שמעלת ברכת "אמת ויציב" קודמת לאמירת שלוש הפרשות).

עוד שתי מצוות שהזמן גרמן מוזכרות בקריאת שמע - ציצית ותפילין. וכבר למדנו (בפרק ג'), שהנשים קולטות את אורן של המצוות שהזמן גרמן גם בלא לקיימן, ואשה שחפצה לקיים מצווה שהזמן גרמה, יש לה על כך שכר. אמנם את מצוות ציצית ותפילין לא נהגו נשים לקיים, מפני חששות שונים שלא כאן המקום לפרטן (רמ"א או"ח יז, ב; לח, ג). אולם את קריאת שמע וברכותיה כל אשה קוראת לפרקים, ויש נשים שמהדרות לאומרם בכל יום, וכן הנהיגו בבתי ספר רבים (ע' לעיל ב, ח, 10; ח, ג, 4). לפיכך נלמד בהלכות הבאות את משמעות המצווה והלכותיה.

מצוות קריאת שמע

קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, הראשונה: "שמע" (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. השלישית: "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת "והיה אם שמוע" שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנן ביום ובלילה, לפרשת "ויאמר" שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת רוב הראשונים, הקורא את הפסוק "שמע ישראל" בלבד, כבר קיים את המצווה מהתורה, שהוא הפסוק עליו נצטוונו (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך וכו' ובשכבך ובקומך". וחכמים הם שתקנו לקרוא את שלוש הפרשיות. אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון כבר קיים בו את המצווה מהתורה לדעת רוב הראשונים. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלמות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות (פניני הלכה תפילה טו, 1).

זכירת יציאת מצרים
מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ומזה שהדגישה התורה ואמרה " כל ימי" - למדנו שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לומר את פרשת "ויאמר" בסדר קריאת שמע מפני שני טעמים, האחד, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשני כדי לזכור את יציאת מצרים. ולכן נוהגים לקרוא "ויאמר" גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (ע' ברכות יד, ב; כס"מ הל' ק"ש א, ב-ג).

והבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שזמן מצוות קריאת שמע של יום בשלוש השעות הראשונות של היום בלבד, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו זמן מצוות זכירת יציאת מצרים של יום נמשך כל היום, אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע. גם בברכת "אמת ויציב" שחרית, ו"אמת ואמונה" ערבית, מזכירים את יציאת מצרים, ומי שאומרן יוצא ידי מצוות זכירת יציאת מצרים גם אם לא יקרא את קריאת שמע.

לגבי נשים: יש אומרים, שהואיל ומצוות זכירת יציאת מצרים נמשכת ברציפות ביום ובלילה, אין היא מצווה שהזמן גרמה, ונשים חייבות בה. ועל כן חובה על נשים לומר בכל יום בשחרית את ברכת "אמת ויציב", ובערבית את ברכת "אמת ואמונה" (מ"א). ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שיש מצווה מיוחדת לזכור ביום ומצווה מיוחדת לזכור בלילה, הרי שזו מצווה שהזמן גרמה, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ומכל מקום הרוצה לקיים את המצווה תבא עליה ברכה. ועדיף שתקיים את המצווה באמירת ברכת "אמת ויציב", מפני שפרשת "ויאמר" קשורה למצוות ציצית שממנה נשים פטורות, ואילו עניינה של ברכת "אמת ויציב" העוסקת בגאולתם של ישראל שייך לגברים ונשים כאחד. ועוד, שאם מיד אח"כ תתפלל, תזכה בהידור הגדול של סמיכת גאולה לתפילה (ע' להלן הלכה יג).

תוכן פרשת שמע
פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א. יסוד האמונה. ב. המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג. הדרכה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א. בפסוק הראשון: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כוח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, האמת שה' הוא אחד, והוא מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב. המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" - שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ - אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ- בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריכים לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג. בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקִרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך - "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן הוסיפה התורה וציוותה: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש - "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו - "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל.

הפרשה השנייה והשלישית
בפרשה השנייה - "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' ונעבדהו בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת "והיה אם שמוע" בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. נמצא כי בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמיים, במסירת כל כוחות נפשנו לעבודתו. ואילו בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית - "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא), מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר את כל המצוות, ולעורר לקיומן, כפי שנאמר: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". והרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש כוח להתגבר על היצר, כפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ובסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים. כמו שהציצית מגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הם המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק "שמע ישראל". בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד . ומתוך כך אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות בפרשה השנייה, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו . ובפרשה השלישית מצוות הציצית שמזכירה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ובה יש הרחבה של המילים שמע ישראל . בהמשך (הלכה יב) נלמד שגם הברכות שתיקנו חכמים הם המשך והשלמה לקריאת שמע.

משמעותה של יציאת מצרים
הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת. בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפרמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

ובאותה תקופה קשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה תקומה עוד. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות. נודע שהעולם הוא לא רק חומר ותאוות, יש גם רוחניות, יש נפש ונשמה, וממילא יש ערכים מוסריים. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. נתגלה שגם אם החומר ינסה בכל כוחו לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

וכשם שעם ישראל, אשר העניק לעולם תורה ומוסר, השתחרר מכבלי החומריות של האומה המצרית, כן גם כל אחד מישראל צריך להשתחרר מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. על ידי מצוות זכירת יציאת מצרים אנו נזכרים בסגולתם ויעודם של ישראל, ומתוך כך אנו יכולים להשתחרר מכבלי החומר ולגלות את האמת הנצחית האלוקית (וע' עוד בפניני הלכה פסח א, ב-ד).

כוונה בפסוק הראשון
הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ " לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא - לא קיים את המצווה (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוונת למשמעותה המלאה של כל מילה, צריכה להשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשבה גם על משמעות הפסוק - קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 2).

וכך ראוי לכוון: " שמע ישראל " - המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. " ה' " - לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו ולכתיבתו. לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. " אלוקינו " - שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו. וכשתאמר " אחד " תאריך כדי שיעור שתכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. וכן רמוז במילה 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח' - מולך בשבעה רקיעים ובארץ, 'ד' - יחיד ומולך בארבע רוחות (שו"ע ה, א; סא, ו; וע' מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוונה לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבינה באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים - קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 3).

ואם הסיחה את דעתה ולא שמה לב למשמעות הכללית של המילים בפסוק הראשון - לא קיימה את המצווה, ואם תרצה לקיים את המצווה - עליה לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון בכוונה (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח; ע' פ"ה תפילה טו, ו).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

פסוק שני וכוונתו
מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שפסוק זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד מסכת פסחים (נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר פסוק זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

והוא נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן צריך לכוון גם בו לפירוש המילים (מ"ב סג, יב). וכבר למדנו (טז, א) שנכון שנשים יקראו את שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע בכל יום.

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

ואף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, בכל זאת נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, "שמע ישראל", מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא "יחוד עליון". במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר מלבד ה' אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, לפיכך קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק "שמע ישראל", אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. הפסוק השני נקרא "יחוד תחתון", ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים או ימעט ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il