ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
א"י
מפורסמת היא מחלוקת התנאים בדין 'דבר שאינו מתכוין'. לדוגמא, אדם גורר בשבת מיטה על הקרקע, יתכן שאגב הגרירה הקרקע תיחרש, אך הדבר אינו הכרחי. רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר. מחלוקתם אינה רק בהלכות שבת, אלא בכל התורה כולה; אולם לדעת כמה מהראשונים קיים הבדל בין כל התורה לשבת, שבכל השבת רבי יהודה אוסר מהתורה, ובשבת רק מדרבנן 1 . כאשר מדובר במצב של 'פסיק רישא', כלומר כאשר המלאכה תיעשה בודאות ועל ידי הגרירה תהיה בודאי חרישה, מוסכם שהדבר אסור מהתורה.
הצד חילזון
בגמרא 2 מובאת ברייתא "תנו רבנן, הצד חילזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת", משום צד. שואלת הגמרא, מדוע אינו חייב גם משום נטילת נשמה? ומתרץ רבא "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה", כלומר הוא אינו מתכוין להוצאת הנשמה, אלא להוצאת הצבע. שואלת הגמרא - והרי זהו פסיק רישא! והיא עונה "שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה", כלומר הוא מעדיף שהנשמה תישאר, כי דם המופק מחילזון חי צלול ואיכותי יותר מדם המופק מחילזון מת.
התוספות במקום מסבירים שטעם ההיתר הוא שזו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', שכיון שאין לו עניין בנטילת הנשמה נמצא שהוא אינו עושה את המלאכה לגופה אלא למטרה אחרת. אלא שהתוספות מקשים על כך
ותימה, דבסוף פרק קמא דחגיגה משמע דהא דפטר רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת, ואם כן בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה!
שאלת התוספות מיוסדת על כך שלדעת רבי שמעון, למרות שהכלל בכל המלאכות הוא "כל המקלקלים פטורים", הרי שבמלאכות חובל ומבעיר - חייב אף על מקלקל. וכיון שחייב גם על מקלקל, מוכח שאין במלאכות אלו צורך במלאכת מחשבת; ואם כן מדוע קיים בהן הפטור של "מלאכה שאינה צריכה לגופה"? הרי במסכת חגיגה אומרת הגמרא שגם הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מטעם מלאכת מחשבת, ואם כן צריך להיות שבחובל יהיה חייב גם במלאכה שאינה צריכה לגופה!
התוספות מקשים קושיא זו גם על גמרא מפורשת במסכת סנהדרין 3 , שם נאמר שאם אדם לוקח מחט כדי ליטול את הקוץ, למרות שמקלקל בחבורה חייב - מכל מקום הריהו פטור, מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף כאן קשה אותה קושיא, הרי במלאכת חובל אין צורך במלאכת מחשבת. התוספות אינם עונים על קושייתם.
קושיות נוספות
את שאלת התוספות ניתן לשאול גם על הגמרא במסכת כריתות 4 . התנאים נחלקו ביחס לאדם שחותה בגחלים בשבת, לדעת תנא קמא הוא חייב אחת ולדעת רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי אלעזר ברבי צדוק הוא חייב שתים, שכן במעשהו הריהו מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. ומסביר רב אשי שמחלוקת התנאים היא בכגון שנתכוין רק לכבות והתחתונות הובערו מאליהן - תנא קמא סובר כרבי שמעון, שדבר שאינו מתכוין פטור, ורבי אלעזר ברבי צדוק סובר כרבי יהודה. שואלים התוספות, הרי בדבר שאינו מתכוין בשבת גם רבי יהודה אינו מחייב מהתורה אלא רק מדרבנן! והם עונים שכאן מדובר בפסיק רישא, ומה שרבי שמעון פוטר הוא משום שזהו פסיק רישא דלא ניחא ליה.
סוגיא זו עוסקת בהבערה, וגם בהבערה הכלל הוא שמקלקל חייב ונמצא שאין בה צורך ב'מלאכת מחשבת', ועל כן הקושיא שהקשו התוספות במסכת שבת קיימת גם כאן, כיצד יש במלאכת חובל את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
התוספות במסכת יומא מתייחסים לשאלה זו, ואומרים שטעם הפטור של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אינו שיש חיסרון ב'מלאכת מחשבת', אלא שמלאכה זו אינה דומה למלאכת המשכן, שבו היו המלאכות לגופן. דברים אלו הם בניגוד לדברי הגמרא במסכת חגיגה, שאומרת במפורש שהחיסרון הוא ב'מלאכת מחשבת', אבל התוספות הוכרחו לכך מכח הגמרא במסכת כריתות. על כל פנים, לשיטת התוספות קיימת מחלוקת סוגיות בשאלה מהו טעם הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה - מפני שכך לא היה במשכן, או שאין זו מלאכת מחשבת.
במסכת כתובות 5 אמר שמואל שאסור לבעול בתולה בשבת כי בכך הוא מוציא דם, ונמצא עובר על מלאכת חובל. מקשה על כך רבי אמי מהברייתא "המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ליחה פטור". הברייתא עוסקת באדם שמוציא מוגלה, ואומרת שאם כל כוונתו היא להוציא את המוגלה הדבר מותר לכתחילה, ומקשה רבי אמי מה בין הוצאת מורסא לבין בעילת מצוה. ומבארים התוספות, שלמרות שהמפיס מורסא מוגדר כעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה ובדרך כלל חכמים אסרו זאת, משום צער לא גזרו כאן, והוא הדין בבעילת מצוה משום המצוה. ומקשים התוספות, הרי כל דין מפיס מורסא הוא לשיטת רבי שמעון, אבל שמואל עצמו פוסק כרבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה! עוד הקשו התוספות, מדוע לא הקשתה הגמרא על שמואל שיש להתיר מטעם 'דבר שאינו מתכוין', הרי 'רוב בקיאים הם' ואין כאן 'פסיק רישא'! התוספות הניחו את שתי הקושיות ב'צריך עיון'.
בתחילת המסכת 6 אומר שמואל, שבדרך כלל כאשר כתוב 'פטור' בהלכות שבת הכוונה היא 'פטור אבל אסור', חוץ משלשה מקומות בהם פטור ומותר: צידת צבי, צידת נחש ומפיס מורסא. התוספות מביאים את קושייתו של בה"ג, הרי שמואל סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, כשיטת רבי יהודה, ומדוע הוא אומר שדברים אלו מותרים? ותירץ רבינו תם שאכן שמואל עצמו מחייב במקרים אלו, והוא עוסק בשיטת רבי שמעון, למרות שהוא עצמו אינו פוסק כך. יש בכך דוחק, כי יוצא ששמואל אומר דברים שאינו סובר אותם.
שיטת הערוך
מכח קושיות אלו נראה, שיש מחלוקת סוגיות בגדר הכלל 'פסיק רישא דלא ניחא ליה', ובמחלוקת סוגיות זו נחלקו גם הראשונים.
הראשונים בכמה מקומות הביאו את דעת הערוך, ש'פסיק רישא דלא ניחא ליה' מותר לכתחילה. למשל, הברייתא 7 אומרת "התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה בגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, ואם לייפות את הקרקע חייב בכל שהוא". שואלת הגמרא - הרי גם כאשר מטרת האדם אינה לייפות את הקרקע, סוף סוף הקרקע מתייפית בהכרח, והרי זהו 'פסיק רישא'! והיא עונה שמדובר בברייתא בקרקע של חבירו, שאז אין לו עניין ביפוי הקרקע. התוספות במקום מביאים את שיטת הערוך שהדבר מותר אף לכתחילה, ולכן התיר להסיר מחבית פקק העשוי מפשתן ולמשוך ממנו ין, למרות שאי אפשר שלא יסחוט בכך את הפקק, כי אינו נהנה בסחיטה זו, שהרי היין נופל לארץ. הערוך הוכיח את שיטתו מכמה מקומות, אולם התוספות דוחים את ראיותיו, וכותבים ש'פסיק רישא דלא ניחא ליה' מוגדר כ'מלאכה שאינה צריכה לגופה' שאסורה מדרבנן, אלא שיש יוצאים מן הכלל: מפיס מורסא משום צער, צד נחש כדי שלא ישוך. סברת שיטתו של הערוך מבוארת בדברי הרמב"ן 8 :
כל מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה, אף על פי שהוא פסיק רישא מותר לרבי שמעון, דדבר שאינו מתכוין מיקרי.
כלומר, לדעת רבי שמעון - 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' מוגדר כ'דבר שאינו מתכוין', ולא כ'מלאכה שאינה צריכה לגופה', וכיון שכך ברור שהדבר מותר לכתחילה בכל מקרה, כדין כל דבר שאינו מתכוין.
נתבונן בסברת הערוך. מצד אחד, ב'פסיק רישא דלא ניחא ליה' האדם עושה שתי פעולות, אלא שאת הפעולה השניה הוא לא צריך לגופה, ולכן זו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. אולם, בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה האדם עושה רק את הפעולה האסורה. לדוגמא, בחופר בור ואין צריך אלא לעפרו הוא עושה דבר אחד - בור. הוא עשה את המלאכה, אלא שאינו צריך אותה. לעומת זאת, בכל פסיק רישא הוא עשה שתי פעולות - גם את הפעולה אליה הוא התכוון וגם את הפעולה הנלוית, שאין לו צורך בה. הוא גורר מיטה, ובדרך אגב נעשה גם חריץ והקרקע מתייפית. הבחנה זו מפורשת בהגדרת המושגים: ב'דבר שאינו מתכוין' הוא כלל לא מתכוין למלאכה האסורה, ואילו ב'מלאכה שאינה צריכה לגופה' הוא מתכוין למלאכה, אבל לא לגופה 9 .
נבאר את הדברים גם בסברא: סברת ההיתר בדבר שאינו מתכוין היא, ששם המעשה נקבע לפי כוונתו 10 . כיון שהוא מתכוין לגרור מיטה, על פעולתו יש שם 'גרירת מיטה' ולא 'חרישה'. לעומת זאת במלאכה שאינה צריכה לגופה - כמו למשל בחפירת בור - הוא עושה רק פעולה אחת, ולכן אי אפשר לשנות את שם פעולתו והוא נשאר 'חורש', אלא שזו פעולת חרישה שאינה צריכה לגופה, שלדעת רבי יהודה אסורה מהתורה ולדעת רבי שמעון אסורה מדרבנן.
לכן, לדעת הערוך אם נרצה להגדיא את 'המפיס מורסא' נאמר שהאדם עוסק בהוצאת המוגלה, ולא בעשיית פתח.
ביאור הסוגיות לשיטת הערוך
נמצא שנחלקו הערוך והתוספות האם 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' מוגדר כ'דבר שאינו מתכוין', כדעת הערוך, או כ'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כדעת התוספות. והנה יש גמרא מפורשת שאומרת כדברי התוספות: "אמר רב יהודה אמר רב המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ליחה פטור, מאן תנא? רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה" 11 . כיצד, אם כן, יכול הערוך לומר דברים כנגד גמרא מפורשת?
נראה שכל הגמרות שהתוספות נשארו ביחס אליהם בקושיא הם הם המקור לשיטת הערוך, והוא יאמר שישנה מחלוקת סוגיות בדבר. ונרחיב את הדברים.
כאמור, שמואל אסר לבעול בתולה בשבת כי בכך הוא חובל. והקשה על כך רבי אמי מה בינו לבין המפיס מורסא שמותר. התוספות הוסיפו שלמרות שההיתר במפיס מורסא מבוסס על כך שזהו מקום צער, ובדרך כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן - רבי אמי מקשה שגם במקום מצוה יש להתיר, כשם שמתירים במקום צער. יש בכך דוחק מסויים, כי הגמרא עצמה כלל לא התייחסה לכך; על כל פנים התוספות הקשו, הרי שמואל עצמו פוסק כרבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה!
לשיטת הערוך, קושיית רבי אמי על שמואל היא פשוטה. הגמרא כאן מבינה שכל 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' מותר מטעם דבר שאינו מתכוין, וממילא ההיתר הוא גם לפי שמואל. כמו כן, המשמעות הפשוטה העולה מקושיית רבי אמי היא שההיתר אינו דוקא במקום צורך מיוחד, אלא בכל אופן, כשיטת הערוך.
ועוד הקשו התוספות, מדוע לא הקשתה הגמרא על שמואל שיש להתיר מטעם 'דבר שאינו מתכוין', הרי 'רוב בקיאים הם' ואין כאן 'פסיק רישא'! לפי דברי הערוך התשובה לכך פשוטה, שכן רבי אמי הקשה קושיא חזקה יותר - אפילו אם היה מדובר בפסיק רישא הדבר צריך להיות מותר.
ועוד הקשו התוספות כיצד אומרת הגמרא בשני מקומות (בסוגיית הפוצע חילזון ובסוגיית חותה בגחלים) שגם במלאכות חובל ומבעיר קיים הפטור של 'פסיק רישא דלא ניחא ליה', הרי במלאכות אלו אין צורך במלאכת מחשבת וממילא אין צורך גם שהמלאכה תהיה לגופה! גם כאן לשיטת הערוך התשובה פשוטה, שהרי ההיתר הוא דבר שאינו מתכוין, והפטור בדבר שאינו מתכוין הוא בכל התורה, ולא רק בשבת מצד מלאכת מחשבת.
כמו כן, לפי הערוך אין צורך לומר שדברי שמואל שמפיס מורסא 'פטור ומותר' נאמרו שלא כשיטתו שלו, אלא גם לשיטתו הדבר מותר מטעם דבר שאינו מתכוין.
עוד יוצא לפי הערוך, שאין צורך לומר כדברי התוספות במסכת יומא, שגדר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' היא מלאכה שמטרת עשייתה אינה כמטרה שהיתה במשכן, ואפשר להישאר בהבנה הפשוטה שהפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מטעם שאין זו מלאכת מחשבת, והפטור של פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא מטעם דבר שאינו מתכוין.
סיכום
נסכם ונאמר כי במסכת שבת מפורש בגמרא שמפיס מורסא נחשב 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', וכן מבואר במסכת סנהדרין שפסיק רישא דלא ניחא ליה הוא בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, לעומת זאת, מן הסוגיות העוסקות בפוצע חילזון, החותה בגחלים, בעילת מצוה ודברי שמואל בתחילת המסכת - עולה בפשטות שפסיק רישא דלא ניחא ליה נחשב 'דבר שאינו מתכוין'. שיטת התוספות בכל מקום היא ליישב את הסוגיות כשיטה אחת, ולכן העדיפו לומר שכל הסוגיות סוברות ש'מפיס מורסא' נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם אם הדבר השאיר אותם בקושיות; לעומת זאת הערוך יאמר שקיימת מחלוקת בין הסוגיות בדבר.
^ 1 עיין שבת מא ע"ב תוספות ד"ה מיחם. הריטב"א במסכת יומא לד ע"ב חולק וסובר שגם בשבת אוסר רבי יהודה מן התורה.
^ 2 עה ע"א.
^ 3 פד ע"ב.
^ 4 כ ע"א.
^ 5 ו ע"ב.
^ 6 ג ע"א
^ 7 קג ע"א.
^ 8 קיא ע"ב ד"ה 'האי מסוכרייתא'.
^ 9 וכן מבואר גם בתוספות במסכת יומא לד ע"ב.
^ 10 עיין שערי יושר שער ג פרק כ"ה, עמוד רס"ו.
^ 11 שבת קז ע"ב.
^ 2 עה ע"א.
^ 3 פד ע"ב.
^ 4 כ ע"א.
^ 5 ו ע"ב.
^ 6 ג ע"א
^ 7 קג ע"א.
^ 8 קיא ע"ב ד"ה 'האי מסוכרייתא'.
^ 9 וכן מבואר גם בתוספות במסכת יומא לד ע"ב.
^ 10 עיין שערי יושר שער ג פרק כ"ה, עמוד רס"ו.
^ 11 שבת קז ע"ב.
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך ללמוד גמרא?
תהיו חמים!
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
למה ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
איך עושים קידוש?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
