"אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כ"ב ז-ח).

"מאי סמיכת זקנים? אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי (לקרות להם רבי-רש"י). ... אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: בידא ממש סמכין ליה (האם צריך לשים את היד על ראש הנסמך, כמו בלכות קרבנות)? - אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי, ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות (דאלהים כתיב (שמות כב), דמשמע דייני מומחין, והיינו סמוכין- רש"י)" (סנהדרין דף יג ע"ב).

"הדיוטות אנן - שאין מומחין אלא סמוכין דמיקרו אלקים דיינין" (דף פח ע"ב).

"ודע כי עניין מומחה, מוסמך, כלומר שיהא אותו אדם שכבר נבחן ונוסה ונמצא בחכמה גדול ומובהק, אם היה אותו שבחנו ונסהו בית דין הרי הוא נקרא מומחה בית דין, ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם בלי שיסמכוהו בית דין הרי זה נקרא מומחה לרבים" (פירוש המשניות מסכת בכורות פ"ד מ"ג).

"רק בגדר תקנת חכמים או מצווה מן המובחר, אלא הוא מיסוד הדין, שכל דבר שצריך בו "אלקים" היינו מומחה לתורה והיינו שכבר עמד בניסיונות וקושיות ונמצא גדול ומובהק בחכמה ובלי זה לא חל עליו שם "אלקים" כלל" (עמוד הימיני שם).