ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!

שיחת מוצאי שבת פרשת בלק תשע"ח

עבודת המידות

◆ דמותו של בלעם הרשע ◆ חשיבות עבודת המידות ◆ מבחן לפני הכניסה לארץ ישראל ◆ המדרגה אליה אנחנו שואפים ◆ ההתעלות בשלושת השבועות.
316
לחץ להקדשת שיעור זה
בס"ד
פרשת בלק **


עבודת המידות
דמותו של בלעם הרשע
קראנו השבת את פרשת בלק. אנחנו פוגשים כאן אדם בעל כישרונות עצומים: גאון, נביא, בעל כוחות אלוקיים, ומצד שני מקולקל. במבט הראשון אי אפשר להבין את זה, איך יכול להיות אדם בעל כוחות גדולים כאלה שהקב"ה נתן לו עד שאומרים חז"ל: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) אבל באומות העולם קם (ספרי דברים, שנז) זאת אומרת שהוא היה נביא במדרגה מאוד גבוהה. אני לא יודע איך להסביר את זה, קשה להבין. למה הקב"ה נותן כוחות כאלה גדולים לאדם עם תכונות מקולקלות? אבל אנחנו יכולים ללמוד מזה לימוד גדול: יכול אדם להתעלות, להתפתח במעלות רוחניות, לימודיות, ומידותיו מקולקלות. אולי זה בא ללמדנו, לתת תשומת לב לדבר הזה. בלעם חשב שהוא צדיק, "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) הוא רוצה למות כמו האבות, לא פחות! מגיע לו הדבר, הוא חושב שהוא צדיק, הוא חושב שמידותיו אינן מקולקלות. עין רעה, ביקורת על הדברים השלילים שיש בעולם - הוא חושב שזה טוב, וכי צריך להעלים עין מהחסרונות, צריך לראות את החסרונות כדי לתקן אותם. הוא רצה גם לתקן את ישראל, הוא חיפש בהם את החסרונות והוא לא מצא, "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (שם). זה טבע של אדם שרואה רע, עין רעה. בלעם לא חושב שזו עין רעה אלא זו עין ביקורתית, זו עין שחודרת ורואה את הקלקולים שלא כולם רואים.
יש לבלעם גם "נפש רחבה", הוא חושב שגם זה לא חיסרון, כי סוף סוף הוא אדם גדול, אז מגיע לו מלא ביתו כסף וזהב. הוא צריך לשמור על כבוד הנבואה וכבוד המעלות שלו ולא לזלזל בזה. הרי יש הרבה הדרכות המורות שלתלמיד חכם אסור לזלזל בכבודו, חכמים אומרים שאפילו זו הייתה הסיבה לחורבן, שלא ברכו בתורה תחילה, לפי השיטה מקובצת במסכת בבא מציעא, הכוונה היא שלא נתנו לתלמידי חכמים לברך בתחילה ולא נתנו להם את המקום הנכון. בלעם מקפיד על זה. יש לו נפש רחבה בגלל המעלות שיש לו. כלומר יכול להיות אדם שטועה ולא מכיר את החסרונות שלו, הם יכולים לגדול ולגדול והוא לא מכיר בהם.
זה לימוד גדול מאוד.

חשיבות עבודת המידות
אמרו חכמים (אבות ה, יט):
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם.
מעניין שלבלעם היו תלמידים. הוא חינך אותם למידות ולהנהגות שהוא חשב שהן טובות: עין רעה, רוח גבוהה, נפש רחבה.
עין טובה זה אדם שרואה טוב, הוא רואה את הטובות שיש אצל אחרים, את הדברים היפים, את העולם היפה, זה מוכרח להיות אדם עם אמונה וביטחון. אדם שרואה שהעולם טוב ויפה, כמובן שזה גורם לו שמחה, הוא רואה אצל אחרים מעלות, הוא שמח שיש לאחרים מעלות, גם אם הן לא נמצאות אצלו, למה לא לשמוח, בגלל שלו אין את המעלות האלה הוא לא ישמח במעלות שיש לסביבה שלו - זו עין טובה. ההפך מזה, עין רעה, עין שרואה חסרונות, ביקורת, מתוך הרצון להתבלט. יש קשר בין עין רעה לרוח גבוהה. אדם רואה אצל אחרים את החסרונות, פה יש קלקול כזה ופה יש קלקול אחר... את החסרונות שלו הוא לא רואה. הוא מקנא באחרים ובגלל זה הוא רואה בהם את הדברים הרעים - אז הוא חושב שרק הוא מוצלח, כך הוא מתפתח.
יכול להיות אדם שלומד תורה בישיבה ויש לו אופי כזה של קנאה, של גאווה. הוא רואה אצל אחרים חסרונות והוא חושב שהוא הטוב והוא המוצלח ושהוא המוכשר, הוא החכם והמבין, הסברות של אחרים לא נכונות ולא ישרות. אחר כך הוא נעשה ר"מ, ואז הוא חושב שרק הוא יודע ללמד, שרק הוא מוצלח, שרק הוא החכם והיודע, מה ר"מים אחרים שווים... אחר כך הוא מתפתח ונהיה ראש ישיבה, אז הוא אומר: רק הישיבה שלי טובה, אין ישיבות טובות יותר, לא סופרים אחרים בכלל, אין להם ערך, בישיבה שלי יודעים ללמוד, יש למדנים אמיתיים, יודעים פשט, אצלי יש חכמים.... אחר כך הוא נהיה מנהיג, וגם אז הוא אומר: אני החכם. כך מתפתח חכם שעולה ומתקדם ומידותיו מקולקלות. יכולה להיות מציאות כזו וצריך להיזהר מזה. אדם לא מרגיש בזה, הוא חושב שבאמת זה נכון, באמת הוא הכי חכם, באמת הסברות שלו טובות של השני לא, אני יודע לתת שיעור יפה, רק אני יודע להכניס את האחרים ללימוד - וכך גם נעשות מחלוקות בישראל.
כל בן תורה צריך לעבוד על מידותיו, כך שככל שהוא מתפתח בתורה כך הוא מתפתח במידות. יש לו עין טובה, יודע לפרגן, יודע לראות את המעלות של החברים שלו, ואז כשהוא נעשה ר"מ הוא יודע לראות את המעלות של חבריו, הוא יודע שלכל אחד יש המעלות שלו, הוא נהיה ראש ישיבה, הוא יודע לראות את המעלות גם של ישיבות אחרות, יש לישיבה שלו מעלות מיוחדות ולישיבה אחרת יש מעלות מיוחדות שלה. מינה ומינה יתקלס עילאה. כך צומחים באופן האמתי והבריא. אלו שלושת היסודות של המידות: ענווה, עין טובה, נפש שפלה, הסתפקות במועט, אדם שמח בחלקו, אדם מרוצה בחלקו, יודע להודות על מה שיש לו. ואז ממילא ריבונו של עולם נותן ומוסיף לו למי ששמח ויודע להודות על מה שהוא מקבל. מי שלא שמח וכמה שנותנים לו הוא רוצה עוד - הוא תמיד חסר.

מבחן לפני הכניסה לארץ ישראל
בסוף הפרשה, עומדים להיכנס לארץ ישראל ויש משבר, בעניינים של תאוות. כל דבר הוא מאת ה', אז למה זה קורה בדיוק כאן "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" (במדבר כה, א). תארו לעצמכם, עם ישראל ארבעים שנה במדבר ומתקדם באופן רוחני כל הזמן, עולה במעלות הקודש, כל יום יורד מן, כל יום רואים את השכינה, לא טרודים שם בעבודות שמוציאות את האדם מהרוחניות שלו, פנויים לעבודת ה', לראות את ריבונו של עולם. הנה הולכים להיכנס לארץ, ניצחו כבר את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, כבר נמצאים בארץ ישראל המזרחית, ואיך פתאום קורה כזה משבר?! איך יכול להיות דבר כזה?! ולא זו בלבד, אחד מהם הולך ועושה מן 'מצעד' כזה של תאוות וקלקולים, איך יכול להיות דבר כזה, זה לא מתאים, אולי במצרים, אבל חז"ל אומרים שאפילו במצרים ישראל היו צנועים, אז איך אחרי ארבעים שנות חינוך זה קורה, הרי אין אדם עומד על דעת רבו עד אחרי ארבעים שנה, ישראל לומדים תורה כבר ארבעים שנה, נמצאים ליד משה רבינו, ליד אהרן והזקנים.
ריבונו של עולם הביא את זה, לא אנשי מדין. ריבונו של עולם מגלגל את הדברים דרך אנשים רעים. זה אתגר חינוכי, כך צריך לראות את זה. תדעו לכם שהיו הרבה אנשים שנכשלו, אבל לא כולם. הייתה מגפה, נהרגו ארבעה ועשרים אלף, זה הרבה אנשים, אבל האתגר היה לכל ישראל והרבה אנשים לא נכשלו, הם היו צריכים להתאמץ ולהתגבר והם לא נכשלו. הכישלון הזה מלמד שצריכים להיזהר ולא להיכשל. הכניסה לארץ ישראל מצריכה מדרגה חדשה של טהרה, של קדושה, של התאמה לארץ ישראל. אז עושים מבחן לישראל, מבחן שתפקידו לא להכשיל אלא לברר מי מצליח במבחן. לא כולם מצליחים, אבל אנחנו מדברים על אומה, לא על יחידים. זה היה ניסיון מחשל, זה מלמד את ישראל להתמודד עם תאוות, עם גירויים. הם צריכים לדעת לעמוד מול ניסיונות, כיוון שהם הולכים להיכנס לארץ ישראל הקדושה.

המדרגה שאליה אנחנו שואפים
אנחנו יכולים ללמוד מזה, אחרית כראשית, כשישראל נמצאים כבר בארץ ישראל, הקב"ה רוצה להרים אותם למדרגה חדשה, ואיך אפשר להרים למדרגה חדשה - רק על ידי ניסיון. המדרגה החדשה צריכה להיות מאוד גבוהה, אז גם הניסון מאוד גדול וקשה. אם מסתכלים כך על הניסיונות אז מנצחים. אם רואים שהכול יד ה', אז יודעים מראש שהאדם נמצא במבחן, אז אם בא איזה גירוי, יודעים שהקב"ה שלח אותו, אז אם ה' שלח האדם צריך להתגבר ולא יכשל. אם מסתכלים בעין של אמונה, אין כישלונות.
הדור שלנו הוא דור של מבחן מאוד גדול וקשה, אבל תפקידו להעלות את ישראל למדרגה חדשה שלא הייתה כמוה. כל המלחמות שהיו במשך הדורות קרו בגלל שעשו חסימות, כלומר, שהאדם מתגבר על היצר שלו, כובש אותו, אבל היצר נמצא בפנים, כבוש. זו גם מדרגה חשובה מאוד, היצר לא פועל כי לא נותנים לו לפעול, מדכאים אותו. אבל הוא נמצא. יש מדרגה חדשה שהקב"ה רוצה לכוון אותנו אליה. לעבוד את ה' בשני היצרים יצר הרע ויצר הטוב. עד עכשיו היצר הרע היה כבוש ומדוכא, ואם הוא כבוש ומדוכא הוא מנסה כל הזמן לצאת ולפעמים הוא מתפרץ, אלא צריך להפוך אותו ליצר טוב. שהאדם לא ימשך אחר הדברים הנמוכים, החיצונים, שהאדם ימשך לעבודת ה', לקודש.
כמו שאומר הרב, שלא צריך לעבוד על אהבת ה', איך אפשר שלא לאהוב אותו... זו המדרגה הנדרשת, להיות מלא באהבת ה', כמעיין מתגבר, כנהר שאינו פוסק. כאשר אדם נמצא באהבה גדולה לריבונו של עולם, אהבת התורה, אהבת עם ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת כל הטוב, אהבת הבריאה, אז לא שייך שהוא יתגרה מדברים אחרים. זה כמו שילדים משחקים בגולות והאדם לא מתגרה לשחק בהן, כשהוא היה קטן הוא היה נמשך לזה, אבל עכשיו הוא לא ...זה אתגר גדול, וזאת המטרה, לא לדכא את היצר הרע, אלא להפוך אותו ליצר טוב. זאת עבודת ה' של הגאולה שאנחנו הולכים לקראתה.
זה תהליך גדול ובגלל שהוא גדול הוא נמשך. אנחנו מציבים מטרה ויודעים את היעד. במובן מסוים זה מה שקרה גם בכניסה לארץ ישראל. הניסיון הזה חישל והרים את ישראל למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בה קודם לכן. והמדרגה של הגאולה האחרונה היא יותר גבוהה מהמדרגה של הגאולה הראשונה. המדרגה של הגאולה האחרונה היא לא רק שישראל יכנסו לארץ כדי לבנות את עצמם, אלא הפעם הכניסה לארץ ישראל היא כדי להרים את העולם כולו. זה להיות במדרגה מרוממת כל כך שכל העמים יבואו לראות וללמוד מאתנו.

ההתעלות בשלושת השבועות
אנחנו נכנסים לשלושת השבועות. אמרתי בשנים הקודמות שאחד הזמנים ששואלים בו הרבה שאלות את הרב הוא שלושת השבועות ותשעת הימים. מה מותר ומה אסור לקנות, האם מותר לנגן בכלים בקייטנה, האם מותר לשמוע מוזיקה שקטה, איזה טיולים אפשר לערוך ואיזה לא, וכל השאלות הן נכונות, צריכים לשאול וצריכים באמת לדעת איך להתנהג, אך המטרה היא לא שנזכור את החורבן ונהיה עצובים - יש מטרה לזכירה. כמובן שכשזוכרים זה מצער, שהבית חרב וארץ ישראל לא בשלמותה, שעם ישראל מפוזר, זה מצער, אבל זה צריך להיות צער בונה. לא ייתכן שבשלושת השבועות הללו אנשים לא יתעוררו מה לעשות כדי שהחורבן לא ימשך. העשייה הכי גדולה היא לימוד התורה, קיבוץ גלויות, לבנות את ארץ ישראל, להשפיע על אנשים לחזור בתשובה. זה תהליך של הכלל. כל אחד מאתנו שנמצא היום בישיבה לא יכול לעסוק בקיבוץ גלויות, ולא בבניין הארץ. ובינתיים גם לא משפיעים על אחרים, לא עוסקים בהחזרה בתשובה. אנחנו עוסקים ברוח, העבודה שלנו היא הלימוד. כשאנחנו לומדים עם ישראל מתעלה. זו עבודה. כל ישראל הם אחד, כשאדם מישראל מתעלה, כל ישראל מתעלים אתו, כשאדם מקיים מצווה זה כבר משפיע על כל ישראל. הוא עושה את זה בשם כל ישראל וזה משפיע על כל ישראל.
אלו שלושה שבועות שהם בתקופת קיץ מאוד מכבידה, והחופש קורץ מרחוק ומעורר את הציפיה אליו, למרות שרק עכשיו התחלנו את הזמן. זה אתגר, לקחת את שלושת השבועות הללו ולמלא אותם בהתרוממות רוחנית, בצפייה לבית המקדש, לבניין הארץ, לגאולה שלמה. עלינו לעשות ככל יכולתנו. מה שאנחנו יכולים לעשות זה ללמוד יותר טוב, בדבקות יותר גדולה, להתפלל יותר מעומקא דלבא, וזה פועל הרבה מאוד. זה מרומם את העולם. אדרבה בגלל שהשבועות הללו קשים, הקיץ, החום, יש מסביבנו כאלה שכבר יצאו לחופש, יש אווירה שצריך להתמודד אתה... היא הנותנת, צריך להתמודד ואנחנו לא מפחדים מהתמודדות. כמו שיש יחידה מובחרת בצבא, אומרים להם: עכשיו אתם הולכים לקרב קשה, אז הם מקבלים מרץ, שבחרו בנו ולא ביחידה השנייה, אנחנו רוצים לצאת, אנחנו רוצים להתמודד, למרות שזה מסוכן וזה קשה. כשאדם קצת מתאמץ יש סייעתא דשמיא, אם אדם רוצה שתהיה רק סייעתא דשמיא בלי מאמצים זה לא תמיד הולך, אבל יגעת ומצאת תאמין.
אני רוצה לחזור שוב על הדברים. העבודה צריכה להיות גם בכל התחומים של פיתוח האישיות, לא רק בשקידת התורה, לא רק בתפילה, אלא בעין טובה, ברוח נמוכה, בנפש שפלה. לתקן את האישיות, אישיות טובה, אישיות יפה, שכל רואיה אוהבים אותה, שמחים אתה, רוצים להיות בקרבתה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בשבועות האלה.
כתוב שהימים הללו יהפכו לששון ושמחה. מדוע, אולי לא תהיה עצבות, אבל למה דווקא הימים הללו יהפכו לששון ושמחה - כי יש פוטנציאל בימים האלה, לא רק לצאת מהצרה, אלא שהם יהפכו לששון ושמחה. כל דבר קשור באופי של הימים. שבעה עשר בתמוז היה צריך להיות היום הכי גדול בהיסטוריה, יום נתינת הלוחות! יום עם פוטנציאל של דבקות נפלאה בריבונו של עולם, כל דבר קשור בימים. תשעה באב גם היה יכול להיות יום בשורה, יום שהשליחים באים ומספרים לנו על הארץ. מספרים כמה שהיא טובה ורחבה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ יפה, זו ארץ שמפתחת ענקים, פירות ענקיים, פלאי פלאים. הגויים שם פחדנים, יש להם ערים בצורות, כנראה בגלל שהם פוחדים הם מבצרים את הערים שלהם, ננצח אותם, הארץ נפלאה ונכבוש אותה בקלות. זה היה התפקיד של היום הזה. זה יחזור, זה יום של סיפור שבחה של ארץ ישראל. עלינו לא רק לצאת מהמצר אלא להפוך את הימים לימי שמחה.
שנזכה באמת לגאולה שלמה במהרה בימינו!

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא בלק

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il