ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר רב ותלמיד

האם יש רוח הקודש בזמננו?

א – המקור בתלמוד ב – אמנם קבעו חז"ל שפסקה רוה"ק, אבל לפעמים היא ישנה גם לפרקים אצל יחידי סגולה ג - לחלק בין רוה"ק לענינים תורניים לבין רוה"ק לעניני חולין ג – תודעה על-חושית, המצויה גם אצל הנכרים ובעלי רוח הטומאה ד – דברי רש"ז מלאדי, בספר "תניא" ה – דברי המצדדים לומר כי גם בזמננו יש רוח הקודש אצל צדיקים גדולי-הדור ו - סיכום
הרב משה צוריאלתמוז תשע"ח
543
לחץ להקדשת שיעור זה
האם יש רוח הקודש בזמננו? 1

מבוא:
נהוג בין הרבה בזמננו שהם מתלמידיו או מחסידיו של איזה גדול בתורה ומפורסם בחסידות, לייחס לו כושר על-טבעי והוא כביכול היודע דברים הנעלמים משאר בני האדם, ואף יכול לדעת עתידות. ולכן הם סומכים על עצותיו בכל עניני החומר, כשואלים באורים ותומים. מתייעצים אתו אם לקיים שידוך מסויים לצאצאיהם, בענין האפשרות למסור גופם לניתוח רפואי או לא, איזה מקצוע לבחור להתפרנס בה, אם לעבור דירה או לא, וכל מיני בעיות חולין.

במאמר זה נשתדל לבאר הדבר ע"פ חז"ל אם אמנם ראוי לנהוג בציות מוחלט ולא לחשוש מטעויות, אלא את לקיים כל עצותיו בענינים החומרים באמונה תמה בלי לפקפק כלום.


פרק א - המקור בתלמוד
שרש דבר נמצא ברמב"ן על בבא בתרא (יב סוף ע"א) שם אמרו חז"ל:
"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא שנאמר 'ונביא לבב חכמה' (תהלים צ, יב). מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול.

אמר אביי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה.
אמר רבא: ומאי קושיא? ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו? אלא אמר רבא: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה.

אמר רב אשי: ומאי קושיא? דלמא להא מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה.

ודלמא כסומא בארובה? [עונה ודוחה] ולאו טעם יהיב?

כתב הרמב"ן על הסוגיא:

"אלא הכי קאמר: אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם שהוא [=הקב"ה] לפי שעה משרה שכינתו אף על החסידים שאינם חכמים".

פשטות דבריו שהם כן יודעים בדברים הנעלמים, אפילו לאו דוקא בדברי תורה. אבל דברי רש"י הם ברורים שמדובר בסוגיא שהמאמר מוסב רק בעניני תורה. כך לשונו:
"תדע - שלא ניטלה מן חכמים.
משמיה דרבי עקיבא כוותיה - וליכא למימר בני חד מזלא נינהו, שהרי ר' עקיבא חכם ממנו הרבה:
ולאו טעמא קאמר? – במילתיה, וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא, אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני: [עכ"ל רש"י].

דברי רש"י הם פשוטם של דברי הגמרא. ולכן בהכרח דברי רמב"ן גם הם מוסבים על כך שרוח הקודש של החכמים הוא רק שיגידו דברי תורה המכוונים לדברי תורה מסיני. ולא כסומא בארובה שאומר מילתא בלא טעמא, אלא "טעמא יהיב", ומסביר הדבר עם סברא נכונה. ולכן אין מקור בדברי רמב"ן לסמוך על חכמים גם בעניני חולין ע"פ רוה"ק שבו, אם לא מפני פקחותו האנושית, ונסיונו הרב במקצועות אלו.

פרק ב - אמנם קבעו חז"ל שפסקה רוה"ק, אבל לפעמים היא ישנה גם לפרקים אצל יחידי סגולה

אמנם קבעו חז"ל (מסכת יומא דף ט/ב):
"משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול". ובכן כיצד נחשוב שיש רוח הקודש בימינו?

ויש הנראה כסתירה להנחה הנ"ל.
(מסכת עירובין דף סד/ב):
מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה מהלך מעכו לכזיב; והיה רבי אילעאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך. אמר לו: אילעאי טול גלוסקין מן הדרך. [=שלא ידרכו עוברי ארח על הלחם].
מצא נכרי אחד. אמר לו [רבן גמליאל] 'מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי'.

ניטפל לו [=אל הגוי] רבי אילעאי. אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין. ומה שמך? מבגאי שְׁמֵנִי [=השם שלי]. [=אמר לו ר' אילעי] כלום הכירך רבן גמליאל מעולם? אמר לו: לאו.
באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש. [עכ"ל הגמרא].

ובאמת גמרא זו קשה כיצד היתה רוח הקודש לרבן גמליאל שהיה חי זמן רב אחרי חגי זכריה ומלאכי? עונה על כך הרב יוסף משאש (אב"ד מרוקו, מחבר "אוצר המכתבים" ח"א מכתב נ'): "נסתלקה רוח הקודש מישראל בתדירות אבל לפעמים היתה שורה על יחידי סגולה".

ויש עוד מקומות בדברי חז"ל ששרתה רוח הקודש גם לעניני חולין, שלא בבירורים תורניים, גם אחרי שמתו חגי, זכריה ומלאכי. בירושלמי (שביעית פ"ט ה"א) וכן הוא במדרש קהלת רבה (פרק י פסקא ט במקרא "חופר גומץ בו יפול") כי רשב"י צפה ברוח הקודש. וכן יש בירושלמי (סוטה פ"א הד) צפה רבי מאיר ברוח הקודש, שלא בענין בירור תורני. וכן בפסקתא דרב כהנא (פרשת אחרי מות, מהד' באבר, עמ' קעו) צפה רבי עקיבא ברוח הקודש. ולדברי הר"י משאש, הענין מיושב.

פרק ג - לחלק בין רוה"ק לענינים תורניים לבין רוה"ק לעניני חולין

זה ודאי כי לפי המקור שהבאנו בבבא בתרא (יב, א) לענין הבנה עמוקה ואמתיתבדברי תורה, שהקב"ה חונן בה חכמי התורה, יש רוח הקודש בכל דור ודור. בזה מובנים דברי הראב"ד (הל' לולב פ"ח ה"ה) "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול".

כתב על דברי ראב"ד "חתם סופר" (שו"ת או"ח סי' רח): "אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לדוד המלך ע"ה וחבריו. אבל היתה רוח ה' עלעוסי תורה לשמה אשר זוכים לכווהאמת, אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, מכל מקום הקב"ה בחסדו יהיב חכמה לחכימיא, לפי שעה".

וזה גם מבואר בדברי רבי חיים צאנז בשו"ת דברי חיים (יור"ד ח"ב סי' קה) בדברו על פירוש ר"ח בן עטר, "אור החיים" לתורה, "גם אחרי החורבן רוח נבואה שורה על הראוים לכך, היינו רוה"ק דחכמה, דנבואה לחוד ורוה"ק דחכמה לחוד. ולא הוא [=אור החיים] בלבד רק כל מחבר אפילו בדורנו אם הוא ראוי לכך, חיבר ספרו ברוה"ק היינו שהסכים בחכמתו לאמת של תורה".

ובכן כל הנאמר בעשרות ספרים אחרים על גדולי עולם ששרתה עליהם רוה"ק (כמו שאומר ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "אורים ותומים, בסוגיא של תקפו כהן, דף מח ע"ב על בעלי השו"ע ר' יוסף קארו והרמ"א "רוח ה' נוססה בקרבם") אין להבין שמדובר בעניני חולין, אלא כל כוונת דבריהם אך ורק לעניני הבנת התורה באמת.

גם מאמר חז"ל על אדם הלומד תורה לשמה "ונהנים ממנו עצה ותושיה" (אבות, ו) אפשר שכוונת המאמר עצות ביראת שמים, עצות בקיום תורה ומצוות ודברי מוסר לנהוג בחיים, ולא עניני החומריות. כי הרי לשם כך הביאה הברייתא את המקרא (משלי ח, יד) "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", והוא מאמר החכמה בספר משלי, אשר כל הפרק ההוא דן בעניני עבודת הקב"ה ולא לעניני חולין! ושמא לשם כך, למנוע טעות זו של הבריות בהבנת הברייתא טרחו לצטט דוקא כאן את המקרא ששימש מקורו.

פרק ד – תודעה על-חושית

בכל אופן לענין שאלתנו, הרי שימש רב גמליאל (עירובין סד, ב) ברוח הקודש גם לא לעניני תורה? וכן רשב"י, וכן רבי מאיר, וכן רבי עקיבא?

והנראה לי בזה כי יש תכונה מופלאה הקיימת אצל מקצת אנשים, שיודעים בחוש פנימי דברים הנסתרים מעיני בני אדם. כשרון זה יש גם אצל מקצת מהאומות. כדברי רמב"ן (על דברים פרק יג פסוק ב):
"כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש (בחדודה) [בהתבודדה] תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך":

גם הרמב"ם בהקדמתו למשנה, סדר זרעים (במהדורת תרגום הגר"י קאפח, עמ' ה) הודה שיש כשרון זה למקצת אנשים, אפילו מהאומות, אלא שהם אינם צודקים בכל דבריהם, ולפעמים טועים בהגדתם.

ושמא מדובר בענין רבן גמליאל וגדולים כמוהו שהיה להם כשרון זה. קוראים לכך בימינו "אינטואיציה". 2 אבל לעומת האומות ורשעי ישראל שאצלם היא רוח הטומאה, אצל רבן גמליאל וחבריו הוא מצד הקדושה. ולכן להבדילנו מהם כינו זאת חז"ל בשם "רוח הקודש" למען לא נשוה אותם לאומות העולם.

וכבר כתב על כך השופט (הדתי) יעקב בזק, בספרו "למעלה מן החושים" (הוצ' דביר, שנת תשכ"ח, עמ' 19-27) והביא הרבה דוגמאות מאנשי פלא בין האומות שידעו לפענח היכן נמצאים ילדים שנעלמו מהוריהם, ועוד תעלומות ונסתרות. ואע"פ שאין המדענים יודע להסביר תופעה זו, והם מפקפקים באמתותה, בכל אופן אין מספר לאנשים המעידים על מקרים שֶׁקָרוּ להם בשואלם מאנשים אלו בעלי כושר זה.

אבל יש לכך שלושה דיחוייים.

[א] מה שאירע אצל רבן גמליאל, רבי עקיבא, רשב"י, ורבי מאיר היו מקרים חד-פעמיים. אין לדעת אם זאת היתה תכונה רגילה שלכל שואל יוכלו הם לענות לו על שאלותיו. מה שיש בימינו שמתאסף תור ארוך של תלמידים או חסידים הבאים לאיזה דמות רוחנית חזקה, לשאול ממנו בכל בעיותיהם, יום יום, והוא עונה להם, אינו דומה למה שמסופר אצל חז"ל שהיו מקרים בודדים.

[ב] מה שנאמר אצל המקרים שספרו חז"ל או הודיעו לא עסקו במקרים של פקוח-נפש, אלא ידיעות מועילות בעלמא. אבל יש אחריות כבדה לסמוך על עצות הניתנות במקרים חמורים באמונה עיורת. ומי יודע כמה פעמים היו תוצאות שליליות, היו תוצאות מצערות? ולאלו לא נודעו לרבים, ולא נתפרסמו.

יש להזהיר כי אפילו בעלי כשרון מופלא זה, אינם תמיד צודקים. לפעמים טועים הם ודבריהם אינם מתקיימים. לכן הנסמך על דעתם בעניני רפואות מסכן עצמו בפקוח נפש. והמסתמך עליהם בעניני שידוכין לצאצאיו מסכן חיי נישואין מאושרים של צאצאיו, הסומכים באופן עיור על דברי הוריהם, שסומכים אף הם על אדם זר שאינו מכיר לאשורם את הנתונים הדרושים.

[ג] אין כשרון זה מצוי אצל כל תלמיד חכם, או כל אדמו"ר או כל צדיק. ודאי כי כל אחד מאלו אם נשאל בעצתו בעניני שידוכים, או טיפולים רפואיים, או עניני מסחר, הוא מייעץ לפי מיטב שכלו והבנתו ומתכוין לטובה. אבל אין לייחס לכל אחד מאלו עליונות למעלה מיכולתו. אלא יש להתייחס לדבריו בביקורת אנושית, להתבונן אם דבריו הגיוניים.

פרק ה - דברי הרב רש"ז מלאדי, בעל ספר התניא:

ולמה להדחק ולומר תשובות דחוקות ולא להודות שיש באמת לסמוך על החכמים לייעץ לנו גם בדברי חומר, אפילו בלי נתינת טעם והגיון לעצתם? אלא כך הם דברי רש"ז מלאדי (תניא, אגרת הקודש פרק כב, עמ' קלד):

"ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שָׁאוּל לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם". [עכ"ל]

אם כן ברור, שאין לסמוך על ת"ח בעניני דעלמא אלא לפי חכמתו בעניני חולין, ונסיונו הרב בעניני העולם. ואע"פ שאין מספר לכמה אלפי בני אדם שנוהגים אחרת מדברי הרב, אני עונה "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?" (בבא קמא נו, א). ודאי לא נעלמו מהגאון הגדול הזה דברי חז"ל שהזכרנו מרבן גמליאל, רבי עקיבא, רבי מאיר, רבי שמעון. אלא הוא זצל חילק מעין מה שכתבנו.

פרק ו – דברי המצדדים לומר כי גם בזמננו יש רוח הקודש אצל צדיקים גדולי-הדור

רבים הם המקורות שמביאים אותם הטוענים שיש גם בזמהזה רוח הקודש. בסוקרי דבריהם מצאתי כי רובם ככולם מדוברבהם רו הקודש בלימוד התורה, לחדש דבריאמתיים, שתואמים מה שנאמר בסיני. אבל בעניני ידיעה בעניני חולין, מעטים ההוכחות. נביא כאן שנים ראשיים ומה שיש להסביר בכך.

[א] דברי רמח"ל בספרו "דרך השם" (חלק ג פרק ג סעיפים ב-ג) בדברו על רוח הקודש:

ב. "והנה בדרך זה ישיג ענינים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר בירור וכמ"ש, וישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות והנסתרות:
ג. ואולם מדריגות על מדריגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן השפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה. אמנם בכלם תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור. אכן עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה 'רוח הקדש' בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו וכמ"ש". [עכ"ל].

אבל אין בדבריו שום רמז שמדובר גם בזמן הזה. אלא כמו שממשיך שם לבאר על ענין הנבואה, ברור שרמח"ל מסביר את כלל הענין, ולא מדבר על אופן השגתה בזמננו, שכבר קבעו חז"ל שאין נבואה אחרי תקופת חורבן בית המקדש.

[א] מקור שני הוא דברי רבי חיים ויטאל המעיד כי גם לאריז"ל היתה רוח הקודש. רְאֵה דבריו בהקדמתו לספר "עץ חיים" (עמ' יח בנדפס). וענק הרוח הזה מתעד לפנינו בספרו "שערי קדושה" (חלק ג שער ז) כיצד אולי יש להשיג רוח הקודש גם בזמן הזה. ונביא כאן התנאים הנדרשים כולם, שלא יחסר אחד מהם:

[א] שישוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל
[ב]ובכוונת תפילותיו בתכלית
[ג] ובעסק התורה לשמה בזריזות, כשור לעול, עד יותש כוחו
[ד] ובמיעוט תענוגים, ו[=במיעוט] אכילה ושתיה
[ה] ובקימה בחצות לילה או פחות מעט
[ו] ובהרחקת כל המדות המגונות
[ז] ובפרישות מכל האדם, אפילו בעניני שיחה בטילה
[ח] ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד
[ט] ואחר כך יתבודד לעתים, ויחשוב ביראת השם
[י] וישים ההוי"ה לנגד עיניו תמיד, ויזהר להיות מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה
[יא] וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול.
ועל ידי כן, אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר: [שהרב מתאר בהמשך, דרגת השונות שכולי האי ואלי תופיע עליו רוח הקודש].

כעת שראינו תיאורים אלו, פשוט וברור שאי אפשר לטעון שכל עשרות הרבות של ראשי ישיבות, אדמורי"ם וצדיקים "נסתרים" שיש בזמננו ממלאים כל הדרישות הללו. אלא שמא אחד בדור או שנים שבדור. ובכן אותם השואלים לרבותיהם, והם אלפי אנשים בזמננו, כיצד ייחסו עטרה זו למי שספק רב אם ממלא הוא את כל הדרישות הנ"ל, אחת לא נעדרת? והרי מדובר בהכרעות-חיים כבדות מאד.

פרק ז – סיכום

הבאנו בתחילת המאמר כי היתה רוח הקודש גם לרבן גמליאל, גם לרבי עקיבא, גם לרבי מאיר וגם לרשב"י. אבל יש לשים לב, כי לא מצאנו ייחוס רוח הקודש לשום אמורא והם היו למאות. וכן לא מצאנו ייחוס רוח הקודש לכל שאר התנאים המוזכרים במשנה, הם למעלה ממאה! כלומר גם בדורות ההם היתה התופעה נדירה ביותר. וגם אז שמא היה רק מקרה חד-פעמי ולא קבוע גם אצל אותם גדולי עולם קדושי עליון.

לכן יש להזהר מאד ממנהג זה בזמננו לסמוך על חוות דעתם של הנשאלים כאילו שואלים אנו באורים ותומים. אלא אם כן מתייחסים אל דבריו כמו אל עצה הגיונית ושכלית מפי אדם המבין את הנושא לכל פרטיו, והוא בעל נסיון רב בחיים שמכיר את המציאות.





^ 1.להלן בראשי תיבות רוה"ק – רוח הקודש
^ 2.המקובל הגדול בימי הגר"א, הרב פנחס אליהו, כתב ב"ספר הברית" (ח"ב מאמר יז פרק יב): "המשער הוא הכח אשר יקרה שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד או על העבר, כמו שיתדמה לאדם פתאום ויפול במחשבתו שפלוני עשה או יעשה כך וכך, ויהי כאשר פתר כן היה, מבלי שהיה לו שום ידיעה בתחילה כזה, והוא לא ידע בעצמו הטעם מאין ידע זה".



הרב משה צוריאל
ר"מ לשעבר בישיבת שעלבים, חיבר את הספרים אוצרות הראי"ה, אוצרות התורה, אוצרות המוסר ואחרים. כיום משמש כר"מ בישיבת ההסדר בראשון לציון.
עוד בנושא רב ותלמיד
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il