ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
- ספריה
- ארץ ישראל ומדינת ישראל
- פסקים בענין העקירה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
ארצנו הקדושה
החלטת הרבנים ובעיקר ההצעה שלי עוררה סערה ציבורית. התקשורת גינתה את ההחלטה, היו רבנים בין ראשי המכינות שיצאו נגד ההחלטה. אך לא בויכוח שבין הרבנים אני בא לעסוק עתה, אלא במאמר של פרופ' ידידיה שטרן שהופץ על ידי "המכון הישראלי לדמוקרטיה". תורף מאמרו: אל להם לרבנים לעסוק בנושאים מדיניים. הוא טוען שאין ההלכה מתערבת בנושאים מדיניים. מלכי ישראל לא פנו לחכם פוסק הלכה בעת שיצאו למלחמה. ועוד הוא טוען שדמויות הלכתיות חשובות הביעו דעתם שיש לאפשר לעם לקבל בעצמו החלטות בנושאים מדיניים. ומוסיף ומונה עוד סיבות המקשות על רב לפסוק בשאלות מדיניות מפני שאין די מקורות בתורה לבסס פסיקה מסודרת, ולא לכל רב יש הכשרה מתאימה לעסוק בזה.
בנקודה זו נעצור בהבאת דבריו ואני רוצה להשיב עליהם. טעות לחשוב שהתורה מדריכה את האדם רק בחייו הפרטיים בינו לבין בוראו או בינו לבין חברו. לא כן הדבר, אין תחום בחיים שהתורה אינה מדריכה בו את האדם ומאירה לו את דרכו בין לפרט ובין לצבור. התורה מתייחסת למינוי מלך למלחמות מצוה ורשות, לכל אלו יש הדרכה מסודרת על פי התורה, והרמב"ם כתב הלכות מלכים ומלחמותיהם. יש מצות המוטלות על צבור כצבור, ההלכה דורשת מהמלך לקבל אישור הסנהדרין כאשר יוצאים למלחמה, וגם הנביא שותף בקבלת החלטה זו.
התורה מכוונת את האדם שכל מעשיו יהיו לשם שמים וכדברי שלמה המלך במשלי "בכל דרכיך דעהו". בכל צעד קטן וקל וחומר גדול דע את ה' ועשה מעשיך לשם שמים. ופרוש הדבר: התבונן בתורה ודע מה רצונו של הקב"ה שתעשה, מכיוון שגבהו מחשבותיו ממחשבותינו, אין התורה משאירה בידינו את שקול הדעת מה רצונו ית' אלא מפרטת את רצון ה' מאתנו בתרי"ג מצוות, שהחלק הגדול בהם נוגע למצוות הצבור, מלכות ומקדש.
מרן הרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כתב בתשובות משפט כהן קכ"ד שעל כן המלך מצווה שיהיו לו שני ספרי תורה, אחד ככל איש ישראל והשני בשביל הנהגת המלוכה שתהיה ע"פ התורה. ובתשובה קמב הוסיף הרב שהלכות צבור הינם כהלכות היחיד כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, ולכולם יש מקור בתורה.
אכן עקב היותנו בגולה אלפיים שנה לא עסקנו בהלכות אלו ואין בידינו מסורת מסודרת של הלכות צבור. ואולם אין זה פוטר אותנו מלנסות לדלות במקורותינו הדרכה של תורה להלכות הצבור שמתחדשים לנו במדינת ישראל. יש נושאים שיש בהם הדרכה ברורה והם המצוה של כבוש ארץ-ישראל וישובה והיחס לקדושת ארץ-ישראל ומצוות השלטון עליה כולה. אמנם אין הלכות מסודרות המפרטות מצבים מורכבים שבהם יש קושי בקיום המצווה, ועד כמה מחויבים לעמוד בה, וכמה סיכונים יש לקחת. אך רוח הדברים ברורה ואחרי קבלת הערכת המצב על-ידי מומחים למדיניות ולביטחון, יש בהחלט החובה על מורי הוראה בישראל לחוות דעתם ההלכתית איך יש לנהוג על פי רוחה של תורה.
אין ספק שחלוקי הדעות בצבור על דרכי המאבק בינינו לבין אויבינו, הם מושפעים מאד מהשקפת עולם ולא רק מהערכות שונות של המצב. ההערכות של המציאות מושפעות במידה רבה, אם לא מכרעת, מהשקפת עולם על ערכה של ארץ-ישראל ועל שאיפות האומה. היתכן שאנשי התורה לא יביעו את דעתם בשאלות כה מרכזיות הנוגעות לעתידה של האומה? מובן שעליהם לשקול את הדברים מתוך מבט רחב הנשען על דעות המומחים למדיניות ובטחון, אבל לאחר קבלת חוות הדעת הם לא רק רשאים לקבוע את עמדת התורה, אלא אף מחויבים לקבוע דעה מתוקף תפקידם כמורי הוראה לצבור שמקבל את הדרכתם.
פרופ' שטרן טוען עוד אילו הרב היה מבטא את עמדתו העקרונית במאמר רעיוני, הדמוקרטיה יודעת להתמודד עם זה כמו עם דעות שונות ואחרות המונעות על ידי מערכת אמונות ודעות אישית. אבל כאשר הרב פוסק הלכה, לפסק הלכה יש כח מחייב ולהפרתו יש תוצאות משפטיות קשות וחדות. היא משווקת כאמת אובייקטיבית שאינה נתונה לויכוח. היא נתפסת על ידי רבים כביטוי הרצון האלוקי. וזה לדעתו הופך את הפסיקה ללא לגיטימית מנקודת ראות משטרית דמוקרטית. לאור זאת תמה הפרופ' מדוע הרבנים יוצאים נגד האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט, ונאלמים דום בעת שנתקלים בתופעה מקבילה של אקטיביזם הלכתי שחודר לתחומים שאפילו בית המשפט מדיר הכרעותיו מהם. ואני תמה על דבריו:
א. איני מבין את ההבדל בין פסק לבין חוות דעת תורנית. כולנו חפצים לעשות רצון התורה וכאשר אנו סוברים שזה רצונה של תורה אנו עושים זאת, בין אם זה נאמר כפסק הלכה ובין נאמר כחוות דעת. אילו היתה לנו סנהדרין היה הפסק שלה מחייב את כל ישראל, אבל כעת אין פסק שמחייב את ישראל. יש דעות שונות ופוסקים שונים וכל קהילה בוחרת את דרכה. אין כאן כח המחייב לקיים את פסקי הרבנים. זה נובע מהסכמת המקבלים ולא מצו רבני כפיתי.
ב. איני מבין כלל את ההשוואה לבית המשפט הכופה את דעתו בתחומים שלא קבל סמכות להתערב בהם. בעוד רב הפוסק אין איש מחויב לקבל את פסקיו אלא כל אדם מרצונו החופשי מחליט אם לקבל את פסקי הרב ולמלא אחריהם.
פרופ' שטרן פותח את מאמרו שפסק הלכה האוסר פינוי מאחזים והמצווה לסרב פקודה תוצאתו קשה, התלמידים של הרב נדרשים לבחור בין סרבנות לחוק לסרבנות להלכה. הצבור הדתי לאומי נדרש לוותר על אחד משני המרכיבים הבסיסיים של זהותו או אני דתי או אני לאומי. פרופ' שטרן משליך את האשמה על הרב. בעוד האשמה לתוצאה הקשה מוטלת על מי שהורה הוראה מנוגדת לתורה ואילץ את הצבור לבחור. הצבור הדתי יעמוד בפני בעיה זו בכל עת שתינתן פקודה מנוגדת להלכה. אלא שמאז ותמיד היה ברור שלא ניתנת בצבא שום פקודה הנוגדת את ההלכה, ואין פתרון אחר שיכול להתקבל על-ידי הצבור הדתי. הצבור הדתי לא יוכל להסכים למלא חוק מדינה שמחייב אותו לעבור על מצוות התורה. חייל דתי לא יוכל להישמע לפקודה צבאית שמחייבת אותו לעבור על מצות ד' כגון שמירת שבת או כשרות. מצוות ישוב ארץ-ישראל אינה נופלת בערכה ממצוות אחרות אלא עולה בערכה בהיותה שקולה ככל המצוות. ובמצוות ישוב ארץ-ישראל כלולה כל פעולה שמחזקת את ישוב הארץ, ואסורה כל פעולה שפוגעת באחיזתנו באיזה מקום בארץ-ישראל. ומאחר שהורדת מאחזים מגמתם המוצהרת היא לאפשר מסירת המקום לנכרים הרי זה מעשה אסור. ואף שעדיין המקום אינו נמסר בפועל לנכרים, בכל זאת המעשה הוא חלק ממגמה אסורה, וגם איסור קל הוא איסור. וכל מה שנוגע לארץ-ישראל אינו איסור קל. גם אם יש חלוקי דעות בין הרבנים על מדת האיסור אין זה נוגע לדיון שלנו, שכן הדיון הוא בעקרון שעל פי התורה אין למלא פקודה שנוגדת לתורה וזה כולל גם את מצוות ישוב ארץ-ישראל.
אגב, אני סבור שחיילים שמסרבים למלא פקודה בשל נאמנותם לארץ-ישראל אינם פוגעים בצבא אלא מחזקים אותו, אך זה לא הנושא של דיונינו. מיסודות הדמוקרטיה שאין כופין את האדם לפעול בניגוד למצפונו אלא אם כן יש סכנה למדינה, אך אין כופין אותו במקרה של רצון לשמור על הסדר והחוק בעיקר כשהוא מנוצל למטרה פוליטית צרה, אסור ואין מקום לדרוש דרישה זו. ההוראה לפנות מאחז היא בהחלט נוגדת את יסודות האמונה של הציונות הדתית, ואין היא צורך לאומי בטחוני שמחייב לכפות אנשים לעבור על יסודות אמונתם.
פרופ' שטרן טוען שפסקי ההלכה בעניין ויתור על ארץ-ישראל מתפרסמים זה שנים בנוסח זהה. התפיסה אינה מתחלפת ומשתנה עם השתנות העיתים ושינוי המצב המדיני והצבאי. הרבנים המתנגדים למתווה של קלינטון מתבססים עדין על פסקו של הרב גורן שהלך לעולמו לפני שנים. לא היה צריך פרופ' שטרן להשתמש בדוגמא הטופחת על פניו, הרי המציאות בשאלה זו רק מוכיחה כמה צדקו הרבנים וכמה טעו הפוליטיקאים שעשו את הסכמי אוסלו האומללים. הרבנים הם היו החכמים שחזו את הנולד. הם הזהירו שלא לתת נשק לערבים כי הם ישתמשו בו נגדינו, הם אמרו שכל שטח שנמסר להם יהיה חממה לטרור וישמש ערי מקלט למחבלים. וכך בדיוק קרה, לדאבוננו, בנשק שנתנו להם הם רצחו מאות יהודים, במקומות שמסרנו להם הם הקימו מפעלי תעשיה לנשק, בכסף שמסרנו להם הם השתמשו נגדינו. כנראה שלרבנים יש חכמת חיים ותפיסה מדינית הרבה יותר רחבה ועמוקה מאשר למדינאים עצמם. ולוואי שמכאן ולהבא יתחשבו המדינאים בדעת הרבנים.
המדינאים טעו ועדיין טועים בהבנת סיבת הסכסוך בין ישראל לערבים. המדינאים מסתכלים במבט מערבי חילוני ועל כן אינם מבינים ששורש הסכסוך הוא מאבק בין אמונות, מאבק רוחני דתי, ואין אפשרות לפתור את הסכסוך בפשרות חומריות כלכליות של כספים ושטחים. המדינאים לא האמינו שיהיו מחבלים מתאבדים כה רבים, לא האמינו שהאמונה הדתית המוסלמית היא כה עמוקה וחשובה להם אפילו יותר מהחיים. אף שהערבים אומרים בפרוש את המטרות שלהם: סילוק עם ישראל מארץ-ישראל, וביטול מדינת ישראל, המדינאים לא מאמינים להם. כל הסכם שהערבים עשו אתנו הוא לשם הרסתנו. הם אינם רואים בשלום מטרה שצריך לשאוף אליה, הם רואים בו אמצעי להחלשתנו, אמצעי להתבססותם בחלקי ארץ שהם מקבלים מאיתנו, אמצעי לבניית כוחות שיהרסו אותנו. החלומות של המדינאים שלנו שכשהערבים יקבלו חלק בארץ-ישראל זה יספק אותם אין להם על מה שיסמוכו. על כן אם אנו נותנים להם שלטון הם ישתמשו בו נגדנו, אם אנו נותנים להם כסף הוא ישמש לרעתנו, כל ויתור להם יפגע בנו. זהו המצב, ועל כן הדרך היחידה היא להכריע את הטרור בכח, ליצור הרתעה מתמדת שתביא את הערבים להכרה שאין להם כח לסלק אותנו, ואז יתייאשו משאיפתם להשמיד אותנו. זאת עלינו לעשות ולפעול ולהתקדם כל הזמן בדרך לגאולתנו.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
